1500 איש ואישה, ילדים תינוקות, סבא וסבתא, נרצחו בעקבות הסכמי אוסלו. ושוב הגיע ה-4 בנובמבר, ולא מזכירים.

מזכירים את היחיד, את נער הפלמ"ח הנהדר שדעך לזיקנתו, את מי שכינה אותם "קורבנות שלום", שכלל לא ביקשו להיות קורבן. קורבן, שמי הוא שהעלה אותם על מזבח הזייתו, אני? אתה? את? לא! לא אנחנו! ובכ"ז על לא עוול בכפם הם נשחטו.

ה-4 בנובמבר מתאים אפוא יותר מכל תאריך להזכיר את האלמונים הללו, לרובינו, ולמשפחותיהם הם שבר ופצע פתוח שלא יימחה לעולם, הם קורבן יהירותם של המקריב וחבר רעיו המקריבים עימו.

לכן, למען כבודנו, בואו נחדל סוף-סוף מעבודת האלילים המביישת הזו, מהטקסים המלאים בשקר, ונתייחד באמת עם זכר הקורבנות על לא עוול בכפם.

אם נִלמַד ונְלמֵד בטקסים וביניהם מהשקר ההיסטורי, "אוסלו", ונפיק ממנו את הלקח הטוב לעתיד, אולי רק אז יוכל נער הפלמ"ח ההוא לחזור לשורותינו, וכמו נשמע שהוא מבקש למחילתו.