משה דיין טעה ב-1973 - הבית השלישי לא יכול היה להחרב אז. גם אם לא היינו מצליחים להשמיד או לכתר את הארמייה השלישית המצרית בסיני, גם אם צליחת תעלת סואץ של שרון לא היתה מצליחה.
הטנקים המצרים לא היו מסוגלים לחצות את המדבר ולהגיע לעזה ולאשקלון. משה דיין היה בפאניקה ולא מסוגל היה לראות את הדברים בפרופורציה.
חורבן הבית השלישי מתרחש עכשיו, לנגד עינינו. זהו תהליך, החומות לא יפלו היום. אנו עדים לשלב השני בתוכניתו של המצרי הגאון, אנוואר סאדאת, שלא שיקר לעמו. הוא לא שיקר גם לנו (למי שידע לקרוא ערבית). בזמן המשא-ומתן על ההסכם עמנו, סאדאת שינה את הטקטיקה של ועידת חרטום (מה שנלקח בכח, יוחזר בכח) ועיבד טקטיקה חדשה: התקדמות בשלבים.
שלב ראשון - לקחת מה שנותנים. אז היה זה סיני תמורת הסכם שלום, שלניסוחו גויסו טובי המוחות המשפטיים שלנו, ושהפך לבלתי רלוונטי עוד בטרם יבשה בו הדיו. הסכם שלום שמהרגע הראשון הפך להסכם אי לוחמה בצירוף משלחת של אנשי אקדמיה ומומחים ערביסטים הנקראים משום מה שגרירות ישראל בקהיר. מציאות שאינה מבטאת אפילו שלום קר, אלא מלחמה קרה. זהו השלב הראשון של תוכנית סאדאת.
היום אנו מצויים בשלב השני של תוכניתו של סאדאת - התקוממות ערביי ארץ ישראל (לשונו של מנחם בגין), הפלשתינאים (בשפת הרבים) בהשתתפות אזרחיה הערביים של מדינת ישראל (בשפתנו) ערבים פלשתינאים (בשפתם).
שלב זה מלווה בהשלמה של היהודים החיים בציון עם המציאות החדשה, בה ערבים הורגים ביהודים ואילו השמיים אינם נופלים. גם במציאות החדשה, בה אין תנועה חופשית בכבישים, תמיד ימצא כביש חלופי בו אין באותו יום פרעות.
מליוני מילים נכתבו והושמעו מאז פרוץ המרד הערבי הנוכחי. רעיונות, פרשנויות, הערכות והמלצות - אופרטיביות יותר ואופרטיביות פחות. אך כמעט ולא שמעתי או קראתי את האמת הפשוטה והערומה.
מזה 100 שנים, מתחילת עידן הציונות, מצויים אנו בסכסוך אתני עם הערבים. אין זה רלוונטי בהקשר זה אם ערפאת הוא פרטנר למשא-ומתן או שאינו כזה. רלוונטי הוא כי העם הערבי אינו פרטנר למשא-ומתן, העם הערבי אינו רוצה במדינה לצידנו. הוא רוצה במדינה במקומנו. לסכסוכים אתניים לא נמצאו בהיסטוריה של המין האנושי פתרונות בדרך של משא-ומתן. או שעם אחד כופה את רצונו על עם אחר, או שהוא נכחד.
ובמקרה שלנו, או שעם אחד כופה, בכח, את רצונו לשלום עם אחר, או שהוא נכחד. אין כל סיכוי להגיע לחיים משותפים עם הפלשתינאים/ערביי ארץ ישראל בדרך של משא-ומתן. העם היותר חזק ישליט את רצונו. רצון היהודים - שלום. רצון הערבים - השמדתנו.
אם כן, כיצד ניתן לעשות זאת? כיצד ניתן לאפשר קיום במרחב שבין הים לירדן, ליהודים ולערבים כאחד, כל זאת לאור המלחמה שכבר החלה?
ממשלת ישראל חייבת להכריז על כל תהליך אוסלו וההסכמים שנבעו ממנו, כבטלים. להטיל עוצר מוחלט וכולל על כל שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה. לאסור תנועה רגלית וברכב, ברחובות ובצירי התנועה. מסוקי קרב של חיל האויר יפקחו על העוצר. כל רכב שימצא בתנועה יחשב כרכב שמטרתו פיגוע. תינתן הוראה לכל הפלשתינאים האוחזים בנשק להסגיר את נשקם בתוך 24 שעות. בתום 24 השעות, יוכנסו כוחות שריון של צה"ל לגדה המערבית וישתלטו עליה מחדש. כל אנשי הפת"ח והארגונים האחרים אשר הגיעו לגדה המערבית לאחר 1993 יגורשו.
השליטה על שטחי יהודה ושומרון תחזור למינהל האזרחי. ישראל תדאג לחיסול כל גורמי הטרור בשטח, על מנת לאפשר לאוכלוסיה הערבית מעורבות גדולה ככל האפשר בניהול חייהם. בתקופה הראשונה, תוחזק הגדה תחת משטר צבאי קפדני, כולל הגבלות על התנועה, הוצאה לאור של עיתונים, איסור על כינוסים ועצרות. ברצועת עזה, ימשך מצב של שלטון עצמי עם הפרדה פיזית מישראל, לא תותר נשיאת נשק אוטומטי. רצועת עזה תתוחם בגדר מערכת ובכל האמצעים שנוקט צה"ל בגבולות ישראל עם שטח עוין. הסגר לא יוקל עד אשר יעזבו את הרצועה כל אלה שהגיעו לאחר 1993.
אם ממשלת ישראל תבחר שלא לנקוט ביוזמה הנדרשת להצלת המדינה, צריך כל אזרח להתייחס למצב כאילו הוא חי באירופה של שנת 1938, ולהתחיל לראות כיצד הוא שומר על עצמו ועל משפחתו.
כזכור, לא היו מקומות לכולם במסוקים שהמריאו מגג שגרירות ארה"ב בסייגון.
