בפרסומת לצבעי שיער המושמעת לעיתים קרובות ברדיו מתוארות שתי נשים צעירות אשר משוחחות על אודות חברתן לספסל הלימודים אשר ככל הנראה הצליחה בגדול. אך למרות שאותה אישה (שהיא נושא השיחה בין הבנות) הפכה לאשת מדע מצליחה ובעלת שם, הזיכרון שנותר ממנה הוא עצם העובדה שהיא צבעה את שיערה המלבין.
אין ספק, כי תשדיר זה מבזה את אותה אישה (שזה מה שזוכרים ממנה בפרט) ואת ציבור הנשים בכלל. וייתכן אף שבמדינות מסוימות תשדיר כזה לא היה עולה לשידור.
לא יודע למה, אבל יש לי תחושה שהמפרסמים הישראלים נזהרים בכבודו של הגבר ולא היו כותבים תסריט לפרסומת, לפיו חס וחלילה הגבר צובע את שיערו (למרות שיש גברים שעושים כן) או הופך כמושא ללעג בפי נשים.
ישראל היא אחת המדינות המובילות בעולם בשעות הגלישה ברשתות החברתיות ובצפייה בתוכניות ריאליטי. ניתן לראות כי שתי הפעולות משלימות האחת את השנייה. הן לא מחייבות מאמץ שכלי מעמיק מעבר להקניית ידע בסיסי. וכן, שתי הפעולות מעניקות לעושים אותן שייכות למציאות מדומה אשר שונה בתכלית מן המציאות אותה הם חיים.
אם נחזור לרגע לתשדיר, נראה שהוא טומן בחובו את כל מה שרע בחברה הישראלית: שטחיות, בורות, שפה עילגת. ובהגדרה הרחבה יותר: לא רק הנשים מבוזות בתשדיר הזה, אלא גם החברה הישראלית כולה אשר נתפסת פעם אחר פעם בקלקלתה. במדינה אשר מקדשת שטחיות על פני הצלחה זה כנראה לא מפתיע.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
