בדרך ליצהר

עלינו לאוטובוס באריאל.

קו 101 של דן, ממוגן ירי, אסף נוסעים מול המרכז המסחרי באריאל, מתחיל את דרכו האיטית אל יישובי גב ההר. המחיר מוזל, כל נוסע משלם רק מחיר של קשיש. מישהו החליט, כנראה, למדוד את הקשישות לפי המרחק מן הסוף, לא לפי הוותק מאז ההתחלה. נחמד מצידם.

מחר ערב פסח. באוטובוס נסעו בעיקר חיילים, מילואימניקים העושים דרכם לשרות באזור. חבר'ה צעירים, חדשים בגיזרה. שאלו זה את זה אם צומת תפוח היא לפני או אחרי בט"ר חורון, ואחר כך עברו לדון בחדשות הספורט.

מאחורי התיישבה חבורה קטנה של חיילים. אחד מהם טרח לתת לחבריו הסברים משולבים בפרשנות פוליטית. משהו כמו: הנה כאן גרים המתנחלים, אלה, לכל אחד מהם יש עשרה ילדים. חיים על חשבוננו. אנחנו באים למות בשבילם במילואים. תראו תראו איזה בתים יפים יש להם.

האוטובוס עשה סיבוב בתפוח.

המומחה המשיך להסביר: "כאן הם גרים, המתנחלים. תדעו, הם לא נהרגים בכלל. נהרגים בתל אביב, בירושלים, בנתניה, בחדרה. להם לא קורה כלום".

על התחנה, מרופטת במקצת, התנוססה ההזמנה לאזכרתם של בנימין וטליה כהנא.

לא הסתובבתי. לא עניתי. אפילו לא ראיתי בעצם מיהו הדובר. אבל הסיטואציה נשמעה לי מוכרת. מזכיר איך שהוא את התיאורים של התכנסויות המובטלים בימיה האחרונים של רפובליקת וימאר. עוד כוס של בירה, החייל הזה היה גם מגלה למה הפסדנו במלחמת העולם הראשונה.

הבעיה היא לא הטיפשות. לא חוסר הנכונות העובדתית. אפילו לא הרשעות. הבעיה היא המסגרת התרבותית שבה מתקיימים אנשים כאלו. הבעיה היא השינאה מכוננת הזהות.

אני דתי וימני. אין לי שום ספק בכך שהאמת המוחלטת אינה בכיסי, וכי אפשר לחשוב אחרת. לא אשתטה ואכריז שיש בידי, או בידי המחנה הפוליטי אליו אני משתייך, פתרון מופלא לכל בעיותינו ובפרט לסיכסוך רב השנים עם שכנינו הערבים. אדם יכול להיות בעל דעות שמאליות, קיצוניות ככל שיהיו, ואפילו לחשוב שצריך לפנות את כל מדינת ישראל, ועדיין להיות אדם הגון ויהודי טוב. בענייני דת ומדינה אני אפילו קרוב לעמדות של "שינוי".

אבל במקביל לויכוח הלגיטימי, האזרחי והמדיני, הולכת ומתפתחת בעיה אחרת. בעיית הזהות של השמאל הישראלי. מה שקרוי היום בישראל "שמאל", הוא יותר מאשר עמדה לגבי שטחים וישיבות. הוא הקואליציה של אשכנזים-חילוניים-ותיקים בארץ, בניהם וניניהם של החלוצים, של אנשי העליה השניה והשלישית, של הפלמ"חניקים.

בתוך התנועה הציונית, ובפרט בתוך האוונגרד הרדיקלי שלה, בין בצורתו הסוציאליסטית ובין בגירסתו הרביזיוניסטית, היתה תמיד בעיית זהות. האנשים האלו באו לארץ ישראל, ובאיזה שהוא מקום רצו לכונן עם חדש בארץ חדשה. מיתוס "היהודי החדש" הניטשיאני, ההילולה הזו סביב יפי הבלורית והתואר, הכנעניות בגירסה של רטוש וחבריו, הם הביטויים המגובשים של הכיוון הזה. אבל בדרך כלל, אצל רוב החלוצים והבונים, רעיונות אלו שמשו בערבוביה עם התרפקות על המורשת היהודית, עם תנ"כיזם, עם איש חסיד היה. משהו בסגנון "תמול שלשום" של עגנון. זו לא היתה אידאולוגיה מסודרת מדי, ואנשים בעלי עומק תרבותי כמו ברל כצנלסון התריעו על כך מראש, אבל באותו זמן גועש לא היה להם שומע. חשבו שאיזו תערובת סוציאליסטית-צבאית-מסורתית תעשה את העבודה. לא הלך.

התהליך החמור שקורה היום, מעבר לויכוח הפוליטי, הוא התפתחותה של שנאת היהודים ככוח מכונן זהות בשמאל הישראלי. כמו בספרד לאחר כיבוש גרנדה, כמו אחרי איחוד גרמניה, אין מה שיגבש חברה צעירה יותר משינאת הזר, הנוכל, היהודי, צולבי ישו, רוצחי רבין.

מה שקשה הוא לשים על זה את האצבע. הרי לכל ספקטרום הדעות הפוליטיות יש איזה שהוא צידוק רציונלי. הרי לא אוכל לטעון כי כל מצדד בנסיגה הוא אנטישמי, כי כל מי שמאשים את המתנחלים הוא שונא ישראל. את חלקם אני חושב ליהודים טובים ממני.

אבל השטן נמצא בפרטים הקטנים. בטון הדיבור והכתיבה, בהוספת שם התואר "מתנחל" ו"התנחלות" לפני, אחרי ובאמצע כל ידיעה על פיגוע. שחס וחלילה לא יזוח הטלאי המסמן מעל חזיהם המתויגים של הנידונים. שחס ושלום לא נרחם, לא נשתתף, לא נשכח לא נסלח. ואז אתה שומע וקורא את אורי אבנרי (זה שיהושע פורת תיעד, בספרו "שלח ועט בידו", את הערצתו להיטלר בשנות הארבעים), את מיכאל הרסגור, את הדברן התורן מאוניברסיטת תל אביב, חיפה, באר שבע, ואתה מבין. הרבה פעמים אני חש הסכמה עם כל מילה, אבל פוסל את האיש.

למה אני טורח לכתוב את כל זה? לא כדי שתשנו את דעתכם. לא כדי שתתנו לנו תמיכה או סימפטיה. זכותכם לחשוב שאנו המכשול לשלום, שצריך לפנות אותנו, שבגללנו נלחמתם אז בלבנון ועכשיו בשטחים. אבל אתם חייבים, בראש ובראשונה לעצמכם, תשובה והבנה לגבי המסגרת הבסיסית אליה אתם משתייכים. מהי המוטיבציה הבסיסית שלכם, ושל האנשים עימם אתם משתתפים בויכוחים ובהפגנות. האם כל הטיעונים הרציונליים לא מכסים על משהו קמאי, חייתי, לא רציונלי. על השאיפה לכונן עם חדש דרך הריסת העם היהודי. על הרצון להתפטר בכל מחיר מן הגיבנת התרבותית בת אלפי השנים.

ירדנו מן האוטובוס ביצהר.

החיילים המשיכו לכיוון גב ההר. ודאי אכלו את סעודת הסדר על שולחנה של משפחה מאיתמר.

במוצאי החג, לאחר שנכתבה רשימה זו, חדר מחבל לאלון מורה ורצח ארבעה בני משפחת גביש.

מעניין מה מספר עכשיו אותו חייל מן האוטובוס לחבריו.