שתי אניות המעפילים הגדולות ביותר: "פאן יורק", ששמה הוסב ל"קיבוץ גלויות", ו"פאן קרסנט", ששמה הוסב ל"עצמאות", חוללו משבר פנימי חריף מאוד בהנהגת הישוב בפרוץ מלחמת העצמאות. ה"פאנים"¹ נקנו במארס 1947 בארצות-הברית במחיר גבוה יחסית: בעד כל אחת מהאניות – שנועדו במקור להובלת בננות – שולמו מאתיים אלף דולרים. שתי האניות הפליגו לאירופה תחת דגל פנמה והוכשרו למשימתן החדשה בנמלי ונציה שבאיטליה וקונסטנצה ברומניה. השיפוצים, הסבת האניות וההכנות האחרות עלו חמש מאות אלף דולרים. כשעגנה "פאן קרסנט" בנמל ונציה חיבל בה איש-צפרדע, שליח הבריטים. היא תוקנה, ובאוקטובר 1947 הגיעה גם היא לנמל קונסטנצה, ושתי האניות עגנו בו שלושה חודשים.

חמישה חודשים לפני כן, במאי 1947, הציעו שליח-העלייה משה אגמי, איש "הקיבוץ המאוחד", ושליח המפלגה הרביזיוניסטית יוסף קלרמן עסקה לאיש הממשל הרומני בודנראש: לשחרר את רומניה מחמישה-עשר אלף יהודים, שיוסעו ברכבות מרומניה לנמל בורגוס שבבולגריה, ושם יעלו על ה"פאנים", עם כמה מאות יהודים בולגרים, יפליגו לארץ-ישראל, וינסו לפרוץ את ההסגר שהטילו הבריטים על חופיה. תוך כדי הכנות למבצע זה, שנועד להיות שיאו של המאבק נגד סגירת העלייה, חלו שינויים במצב המדיני: העצרת המיוחדת של או"ם מינתה את ועדת-אונסקו"פ, וזו המליצה על חלוקת ארץ-ישראל; העצרת הכללית דנה בהמלצות ועדת-אונסקו"פ. ההנהגה הציונית החליטה למתן את המאבק נגד הבריטים ולעכב את הפלגת ה"פאנים". אחרי החלטת 29 בנובמבר קיוו המנהיגים שאם יעמידו הבריטים את נמל תל אביב לרשות המדינה-שבדרך, כהמלצת העצרת, יעלו יהודים לארץ-ישראל בלי הגבלה כבר בפברואר 1948, ועל-כל-פנים ודאי יוכלו לעשות זאת מרגע הכרזת העצמאות, 15 במאי 1948 ואילך. בתקופת-הביניים, מדצמבר 1947 עד מאי 1948, העדיף בן-גוריון להאט את ההעפלה, או לפחות את ההעפלה ההמונית והראוותנית, להפנות את כל המשאבים למלחמה, ולא לתת פתחון-פה נוסף למתנגדי החלוקה בממשל האמריקני.

בן-גוריון הורה לראש המפקדה הארצית, ישראל גלילי, להאט את ההעפלה ולהפחית את הפגניותה בגלל התנגדותו של שר-החוץ האמריקני, ג'ורג' מרשל, לתוכנית החלוקה. "הגופים ההתיישבותיים והרובד העילי של ה"הגנה" התנגדו למגמה זו," העיד גלילי. "הם לא היו בטוחים שבריטניה אומנם תפעל לפי החלטת עצרת או"ם, וסברו שהמעפילים הצעירים יהוו תגבורת לצבא. בן-גוריון שמע מפי התנגדות מפורשת להאטת ההעפלה, אף שהייתי בעד הפחתת ההפגנתיות."² יום אחרי החלטת החלוקה, ב-30 בנובמבר 1947, בחרה הנהגת-הסוכנות ועדת-שישה שתכריע בעניין הפלגת ה"פאנים". ארבעה מחברי הוועדה – בן-גוריון, גולדה מאיר, משה שפירא ויצחק גרינבוים – התנגדו להפלגה. שניים, משה סנה ואליהו דובקין, דרשו שהאניות תפלגנה. פעילי העלייה לא ראו בברור את התמונה הכללית של המאבק, שההעפלה הייתה חלק ממנו; נפשם הייתה קשורה במבצע שיזמו, והם לא יכלו להעלות על דעתם שהעפלה – הצלת יהודים, אחד האמצעים העיקריים במאבק המדיני – עלולה להזיק. הודות למעמדם הכמעט-עצמאי התרגלו פעילי ההעפלה לזלזל בפוליטיקאים, וסברו שאלה אינם מבינים כראוי את המתרחש בשטח. ארבע טענות היו להם: א. זאת הזדמנות – אולי חד-פעמית – להוציא יהודים מרומניה. ב. אם יתבטל המבצע ישתבשו היחסים בין פעילי "המוסד" ובין שלטונות רומניה ובולגריה, ואולי גם יחסיהם עם שלטונות ברית-המועצות, שהסכימו למבצע. ג. המועמדים להעפלה, שכבר חיסלו את עסקיהם ורכושם ברומניה, יינזקו מאוד, וגם התנועה הציונית ברומניה תינזק, אם יבוטל המבצע. ד. ההעפלה מספקת חיילים לצבא העומד לקום.

טענות אלה של סנה, אביגור והשליחים, לא התקבלו על דעת המנהיגים המדיניים. אביגור והשליח לבולגריה, ישעיהו טרכטנברג (דן), נסעו לארץ-ישראל כדי לנסות לשכנע את המנהיגים, ויחד איתם נסע לארץ גזבר "המוסד" באירופה, פינו גינזבורג. ב-9 בדצמבר הציגו אביגור ודן את טענותיהם בישיבת מזכירות מפא"י בתל אביב, ובן-גוריון הציג את נימוקיו ואמר: "לא אפעל נגד החלטת המפלגה." חברי המזכירות לא נקטו עמדה חד-משמעית, החלטה לא נתקבלה וסוכם: יש לנסות למצוא מוצא.³

למחרת ב-6 בבוקר קרא בן-גוריון להתייעצות את גלילי, אביגור ודן, ומצא את עצמו במיעוט של אחד נגד שלושה. לדברי גלילי לא היה בן-גוריון משוכנע בצדקת עמדתו, אך הושפע מלחציו של שרת.⁴ אביגור ניסה לשווא לשכנע את בן-גוריון ואת גולדה מאיר לקבל את דעתו, בשיחות נפרדות ואישיות. בן-גוריון אמר לו שמשה שרת נלחם בחזית המדינית הקשה ביותר, בארצות-הברית. הוא, בן-גוריון, יבטל את התנגדותו להפלגת ה"פאנים" רק אם שרת יסיר את התנגדותו לכך, ולפיכך על אביגור לנסות לשכנע את שרת. באותה שיחה הציע בן-גוריון לאביגור לפרוש מראשות "המוסד", להישאר בארץ-ישראל, ולסייע בארגון הצבא העברי לקראת המלחמה הממשמשת ובאה. הפעם עמד אביגור על דעתו: הוא לא יפרוש מ"המוסד", לפחות לא לפני שתסתיים פרשת ה"פאנים".

גם פינו גינזבורג נפגש עם בן-גוריון ועם גולדה וניסה לשכנעם להתיר את ההפלגה. בן-גוריון שמע את דבריו בדומיה ורשם אותם, ואחר-כך אמר לו: "שמעתי, רשמתי, נחליט ונודיע לכם. אתם תפעלו לפי החלטתנו." הוא לא ניסה לשכנע את גינזבורג, אך גולדה מאיר הסבירה לו: המאבק הציוני נכנס לשלב חדש, "יש לנו עניין לא רק עם האימפריה הבריטית אלא גם עם ארצות-הברית ועם או"ם. נשארו שישה חודשים עד מועד הכרזת המדינה, ומעשים לא-נכונים שלנו עלולים לקלקל הכול." אין היא מעלה על דעתה – אמרה גולדה מאיר – ש"המוסד" יפעל בניגוד להחלטות הסוכנות.⁵

גינזבורג הציע לאביגור שהאניות תפלגנה "בלי ידיעתו", אבל ראש "המוסד" עדיין קיווה לשכנע את גיסו, משה שרת, לשנות את עמדתו. בגלל תקוות-שווא זאת, ומאחר שבן-גוריון היה האיש שנטע אותה בליבו של אביגור, התרשמו גינזבורג ודן שלדעת ראש "המוסד" על האניות להפליג ויהי-מה. גינזבורג חזר לז'נבה והודיע על התרשמותו זאת למשה אגמי ברומניה. ממשרדו של גינזבורג בז'נווה טלפן אהוד אבריאל⁶ אל שרת בניו-יורק. התשובה שקיבל הייתה מעורפלת למדי, והשליחים באירופה הגיעו למסקנה: אם המנהיגים אינם מדברים בתוקף אפשר להעמיד אותם מול עובדות. זאב הדרי וזאב צחור כתבו בספרם שהשליחים שלחו מברקים, לשם ריכוך, לאביגור ולבן-גוריון, ובמברקים אלה הגזימו בתיאורי סבלם של המועמדים-להעפלה וסיפרו על אולטימטום שקיבלו, כביכול, מבודנראש, הדורש מהם למלא את חלקם בעסקה במועד שנקבע. בעקבות הריכוך בא המעשה. נקבע תאריך ההפלגה, 21 בדצמבר, והעולים הובאו ברכבות מרומניה לנמל הבולגרי. השליחים דיווחו על מעשה זה לאביגור. אביגור לא ענה. בארץ-ישראל אמרו אנשי "המוסד" לבן-גוריון שמשה שרת הסיר את התנגדותו להפלגה. בן-גוריון התקשר עם שרת והתברר ששרת מתנגד להפלגה. גם נחום גולדמן הודיע, מלונדון, על התנגדותו. בן-גוריון דרש מאביגור "לעצור את הגל הגואה של פריקת-עול." אביגור, שהשליטה על השליחים נשמטה מידיו, נזף בדן, אך לדבריו כבר לא הייתה השפעה. ישראל גלילי ומפקד-הפלמ"ח, יגאל אלון, סברו שאסור לעכב את הפלגת ה"פאנים", וגלילי אמר לבן-גוריון שמול השיקול הדיפלומטי של שרת וגולדמן "יש שיקול מזן אחר. איך אפשר להסביר לסובייטים ויתור על עליית חמישה-עשר אלף יהודים?" גלילי הורה לאלון לשלוח שדר לפלמ"חניקים שליוו את ספינות-המעפילים: ה"הגנה" והפלמ"ח מתנגדים לעיכוב, אבל אין להפר את מרות ההנהגה המדינית, והרי שליחי-הפלמ"ח כפופים, בנושאים המדיניים, לא למטה-הפלמ"ח, אלא לשליחי "המוסד".⁷

השְדרים והדיווחים מארץ-ישראל עודדו את שליחי "המוסד" ואת הפלמ"חניקים להפליג. כנראה סברו שבסופו של דבר יקבלו אישור-בדיעבד להפלגה. יגאל אלון כתב: "אנשי הפלמ"ח (באירופה) הכפילו את מאמציהם כדי ליצור עובדה שאינה ניתנה לשינוי... כדי להכביד על הסוכנות, שלא תוכל לעמוד על דעתה, וכדי לתת בידיה, אם תאבה ואם תמאן, הוכחה במשאה-ומתנה עם הבריטים, שאין הדבר מצוי עוד בסמכותה ואין באפשרותה למנוע את ההפלגה."⁸ אבל בן-גוריון ורוב חבריו בהנהגה המדינית עמדו על דעתם: לא להפליג. משה סנה התפטר מהנהלת הסוכנות היהודית ביום-ההפלגה המיועד, 21 בדצמבר, בגלל החלטת העיכוב.⁹ השליחים לא עצרו את התהליך, אך הציעו פשרה: להוביל את האניות ישר לקפריסין. אחרי שיצאו האניות לדרך הזמין וניה פומרנץ (זאב הדרי), שניהל אז את סניף "המוסד" בצרפת, את הגיסים, שרת ואביגור, למסעדת נמל-התעופה בז'נווה. עוד לפני שטס מארצות-הברית לאירופה שוחח שרת בטלפון עם אבריאל, שדיבר ממשרדו של גינזבורג בז'נווה. גינזבורג העיד כי הוא סיפר לשרת שהאניות הפליגו, ושתשובתו הייתה: "תבוא עליכם הברכה ושיהיה בהצלחה."¹⁰ השליחים נשמו לרווחה.

פגישת הגיסים במסעדת נמל-התעופה נמשכה שעה וחצי. שרת אמר כי הבריטים מוכנים לתרום את חלקם לפשרה, והשניים סיכמו: האניות תיכנסנה לים-התיכון ונוסעיהן ומלוויהן לא יתנגדו לאניות-המלחמה הבריטיות ויובלו לקפריסין למחנות-המעצר. המלווים, אנשי הפלמ"ח, קיבלו את הדין, אף שראו בו השפלה. ב-31 בדצמבר 1947 השתלטו הבריטים על ה"פאנים" בלב-ים, ללא התנגדות, והמלווים נכלאו במחנות. יגאל אלון סיפר: "שמע המעשה הגיע לארץ ועורר התמרמרות רבה בכל יחידות הפלמ"ח, שכבר עמדו בעיצומה של מלחמת-הדמים."¹¹

משבר ה"פאנים" היה ביטוי קיצוני לניגודים בין מסלולי המאבק הציוני, במקרה זה בין המבצעים ובין המדינאים. ב"שדה" פעלו אלפי אנשים, אבל השיקולים המדיניים היו נחלת מעטים שקיבלו על עצמם אחריות גם למעשים מנוגדים להשקפת-עולמם. התברר שיחסי הדרג המדיני עם הדרג המבצעי אינם מקבילים להירארכיה צבאית. השליחים העזו לעמוד על דעתם, אף שרובם היו מנאמני בן-גוריון, מפני שהיו שליחי-ציבור, לא פקידים ולא פַקודים. הפשרה – להוציא את חמישה-עשר אלף היהודים מרומניה ומבולגריה וגם לספק את התביעות הדיפלומטיות של שרת וגולדמן – מנעה התנגשות גלויה ואולי גם מנעה פרישה. לא פעם הגיעו הנאמנים-למנהיגות אל סף הפרת המרות הלאומית, אבל לא עברו אותו. הם היו נאמנים לעקרון הנאמנות למוסדות הנבחרים של המדינה שבדרך.

ב-1 בינואר 1948 השתתפו בהתייעצות רמת-דרג בתל אביב מנהיגי הישוב, אנשי המטכ"ל, המפקדים הבכירים והמומחים לענייני ערבים. היה זה יום מתאים לחשבון-נפש ולתכנון מהלכים בעתיד: יום לפני כן (ביום האחרון של שנת 1947) נכשלה פעולת-התגמול של "גבעתי", חי"ש תל אביב והפלמ"ח' על כפר-סלמה,¹² ובחיפה תקף הפלמ"ח, בעזרת החי"ש, את הכפר בלד א-שייח';¹³ ראש משלחת ברית-המועצות באו"ם, אנדרי גרומיקו, התארח בארצות-הברית במסיבת הוועד היהודי של סופרים ואמנים, והכריז בהזדמנות זאת כי המהומות בארץ-ישראל לא ימנעו את ביצוע החלטת העצרת וכי על בריטניה לשתף פעולה עם או"ם; "טיימס" הלונדוני כתב שבריטניה אינה יכולה להשליט סדר בארץ-ישראל; עיתוני ארץ-ישראל הודיעו כי מנהיג הציונים בארה"ב אבא הילל סילבר יצא לארץ-ישראל, וכי בחוגים אמריקנים שואלים אם התפטרותו של משה סנה מהנהלת הסוכנות היהודית היא ביטוי לקרע בהנהגת הישוב בין בעלי האוריינטציה הסובייטית ובין בעלי האוריינטציה האמריקנית; בירושלים נרצחו שלושה יהודים ביריות מן המארב. שלושה ימים לפני כן זרקו אנשי אצ"ל פצצה בשער-שכם ואזרחים ערבים רבים נהרגו. ביום ההתייעצות (1 בינואר) פרצה אניית-המעפילים "האומות המאוחדות" את ההסגר הימי; בית-דין צבאי בריטי דן את חבר ה"הגנה", דוד קגן (שנאסר ב-5 בדצמבר בדרום תל אביב) לחמש שנות מאסר באשמת הטלת פצצה, ירי ונשיאת נשק; אנשי לח"י תקפו שני כפרים ערביים ליד ירושלים ופוצצו בהם שישה בתים.

שבעה-עשר אנשים נכחו בהתייעצות.¹⁴ את הדרג המדיני הבכיר ייצגו דוד בן-גוריון, משה שרת וגולדה מאיר; מהפקידים הבכירים של המחלקה המדינית בהנהלת הסוכנות נכחו זאב שרף, ראובן שילוח ואליהו ששון (המדור הערבי); את מפקדת-ה"הגנה" ייצגו ישראל גלילי ואיש התאחדות-האיכרים, יוסף יעקובסון; מהמומחים לענייני ערבים נכחו עזרא דנין, יהושע פלמון וגד מכנס; את הדרג הצבאי ייצגו יגאל ידין (מבצעים), יוחנן רטנר (תכנון), דוד שאלתיאל (ש"י), יגאל אלון (פלמ"ח), משה דיין (ביטחון שוטף) ויצחק שדה, יועצו הצבאי של בן-גוריון. הם היו אמורים לדון בנושא ערביי ארץ-ישראל והיחסים בין המומחים לענייני ערבים ובין המפקדות המבצעיות. לישיבה הוקצו שלוש שעות לכל היותר. היא נמשכה יומיים רצופים, ונדונו בה כל בעיות המלחמה והמצב המדיני.

בתחילה דיברו הערביסטים. גד מכנס¹⁵ אמר שהערבים לא היו מוכנים ל"מאורעות,' ושרובם לא רצו בהם. אשמים בהם כמה מאות אנשי המופתי, והבריטים סייעו להם באי-התערבותם. המסחר בנשק משגשג. הכנופיות מגייסות אנשים, אבל הוועד הערבי העליון אינו שולט בהמוני הערבים ולמעשה אין להם מנהיגים. מתנגדי המופתי עדיין אינם פעילים. לולא ההכנות הגלויות של היהודים הייתה ההידרדרות נמנעת והנגב ודאי היה שקט. אזור התיכון "ימשיך להיות שקט אם לא נמשיך בשגיאות שעשינו." פשיטת הפלמ"ח על כפר ח'סאס שבגליל העליון הייתה שגיאה.¹⁶ בשכם, בג'נין ובטול-כרם יש אופוזיציה חזקה לחוסיינים. אם תתגשם החלוקה תנסה האופוזיציה לתפוס את השלטון בשטחים שנועדו למדינה הערבית, ולא תתאמץ להילחם נגד המדינה היהודית. אין להגזים בהערכת הכוח הערבי. יש להימנע ככל האפשר מפעולות-גמול, אבל אם תונחת מכה על הערבים מוטב שתהיה "חזקה ואכזרית, מפני שהיא צריכה לעשות רושם... אם התגובות שלנו אינן בעלות רושם, הן עושות רושם הפוך. היום אין להימנע גם מפגיעות בנשים וילדים, כי אחרת אי-אפשר שהפגיעה תהיה יעילה." (הדיון וחילוקי הדעות בנושא זה לא פסקו מאז ועד היום)

ראש המדור הערבי, אליהו ששון, אמר כי לדעתו השיג המופתי יותר ממה שרצה. כשהחל בפעולות-ההתנגדות לחלוקה היו אתו שלוש-מאות אנשים. אחרי חודש גדל מספרם פי-שלושה. בתחילה התקבצו סביבו לוחמים בשכר, אחר-כך באו המתנדבים. רוב הערבים אינם מעוניינים ב"מאורעות", אבל המופתי "הצליח לסבך את הארץ". המשך או אי-המשך התעצמותו תלוי במה שיעשו היהודים. האופוזיציה למופתי לא תפעל אם לא יהיה לה מנהיג כריזמטי, ונראה "שהיא תתחיל לפעול בעוד שנתיים, כשתהיינה פגיעות באנשים או כשתגדל המצוקה והיא תוכל להופיע כאלטרנטיבה.¹⁷ יש לחתור לפשרה עם סוליימן טוקן משכם, ראש האופוזיציה. הוא האיש שחשוב ביותר להתפשר אתו אחרי "האישיות המסוימת".¹⁸ ערביי ארץ-ישראל נוסעים לסוריה ומתאמנים בה, אך רובם מתאכזבים וחוזרים הביתה, ונראה שהכושר של המתנדבים ל"צבא ההצלה" נמוך מזה של הערבים המקומיים, המכירים את הארץ. הסכנה היא שכאשר ייהרגו סורים ועירקים במלחמה בארץ-ישראל ידרשו בני-משפחותיהם את דמם מיהודי ארצותיהם, ויתרמו כספים ללוחמים בארץ-ישראל. לערביי ארץ-ישראל יש נשק פרטי בשפע. אם ערבים מהשכונות קטמון וטלביה יחדרו לרחביה, ברגע שלא יהיו בה שומרים, תהיה כל רחביה אבודה.

ששון התלונן על חוסר-תיאום בין המפקדות המבצעיות ובין המודיעין: הינה, ערבי מהכפר קולוניה, בעל תחנת-דלק ברוממה, נחשד כאילו הודיע לכנופיות על מועדי הנסיעות של שיירות-המכוניות היהודיות. אנשי ה"הגנה" הרגו אותו ובני-כפרו זרקו רימון על אוטובוס יהודי, כדי לנקום את דמו, ופצעו תשעה אנשים. בתגובה על התגובה ירו אנשי ה"הגנה" דווקא על הכפר ליפתא, וכך הופר השקט היחסי בירושלים (עד אז "נדקרו רק יהודים מעטים, שהלכו למקומות שלא צריך ללכת אליהם בעיר העתיקה"). כשחקר ששון את אנשי הש"י אם אומנם מסר בעל-התחנה מידע לכנופיות השיבו לו כי מפקדת-המחוז אינה סומכת עליהם ויש לה עוד צינור-מידע: צופים בני שלוש-עשרה עד שש-עשרה. נראה שצופים אלה הם שהחשידו את בעל-התחנה. "מדוע הרגו אותו בתוך רוממה ולא בדרכו הביתה?" שאל ששון. התקפת ה"הגנה" על הכפר סילואן¹⁹ הפתיעה את ששון (וגם את גולדה מאיר ואת אנשי הש"י), וכששאל את מפקדת-המחוז לסיבתה נאמר לו שהייתה זאת תגובה על יריות שנורו מהכפר. "מנין לכם שהיריות נורו מסילואן?" שאל ששון את אנשי המפקדה. "אולי הן לא נורו משם?" אנשי המפקדה הגיבו על טענותיו בחוסר-סבלנות. בהתקפה הזאת נהרג אדם, ארבעה אנשים נפצעו, בית נהרס ויחסי יהודי ירושלים ותושבי סילואן שובשו ללא סיבה סבירה. פעולת הערבים בגליל²⁰ הייתה כנראה נקמת-דם, בגלל ערבי שנהרג לפני פרוץ המהומות. בחיפה פגעה ה"הגנה" רק באשמים, ואמנם השתרר בה שקט, ולעומת זאת ביפו אין יוקרתה של ה"הגנה" רבה, מפני שתגובתה בעיר זאת לא הייתה די תקיפה. יש לפגוע רק בפושעים ולא בחפים מפשע.

– "איך עושים זאת?" שאל שרת.

– "אם אנחנו יודעים שהמקומות מועדים לפורענות, ושלא רק שכירים שיושבים בהם יורים, אלא גם אנשי המקום, יש לחסל אותם," ענה ששון. "אילו חיסלנו את אבו-כביר היינו מחסלים את 'המאורעות' ומשתקים את יפו אחת ולתמיד. אילו הכינו כראוי את כפר-סלמה הוא לא היה מטריד אותנו יומם ולילה חודש ימים. אסור להיכשל בפעולות. מוטב לדחות פעולות."²¹

את השפעתו של המופתי על הרחוב הערבי הסביר ששון באהבת-התהילה של הערבים. "המופתי אומר להם: אתם ארבעים מיליון. כולכם נגד שבע-מאות אלף איש, מה זה? אתם חושבים שיש להם כוח? על הכוח הזה אפשר להתגבר. הינה, לא נתתם לי עזרה, הכוח שלי קטן, ואני מתגבר עליהם." ששון הביע תקווה שמועצת-הביטחון של או"ם תכפה את הפסקת-האש לפני שתיכנסנה מדינות ערב למלחמה, ושיתנהל משא-ומתן בין הערבים ובין היהודים בתיווך צרפת, הולנד או ארצות-הברית. על "היחסים עם האישיות-המסוימת", סיפר: "סברנו שעבר-הירדן מסוכסכת עם סוריה, עם לבנון, עם סעודיה ועם מצרים, ושעבדאללה רוצה להשתלט על הגדה, לכן אפשר לשאת ולתת אתו. שאלנו, מה יהיה על הלגיון כשייצאו הבריטים, מי יממן אותו?²² התברר שהלגיון ישרת את הליגה, והיא תממן אותו בשישה מיליון לירות שטרלינג. כך תשיג בריטניה את שלה בלי לשלם פרוטה, ועבדאללה יוכל לשים יד על כל השטחים."

לש"י נודע כי השתתפותן של סוריה, לבנון ומצרים, במלחמה תהיה סמלית בלבד, ושהלגיון מתעתד לתפוס את ארץ-ישראל כולה אך אין הוא מתכונן לפלוש בכוח לשטחים שנועדו ליהודים, אמר ששון. עבדאללה רוצה להכריח את היהודים לשאת ולתת עם הליגה, ובכוונתו להציע להם אוטונומיה במקומות מושבם ושותפות אתו בשלטון על ארץ-ישראל בחסות הליגה הערבית. כלומר, הוא רוצה בהגשמת תוכנית מוריסון-גריידי ותוכנית נורי-סעיד²³ כאחד, ומציע שהמבצעים יהיו לא הבריטים אלא הערבים בתמיכת הבריטים. ששון ציטט את דברי עבדאללה בנהריים: "מה דעתכם על איזו רפובליקה בתוך ממלכתי, שיהיו לה נציגים בתוך הפרלמנט שלי?" וגם את הדברים שאמר לו אחד משליחי עבדאללה: "הייתם בנהריים והוא לקח את ידיכם והבטיח חגיגית שהוא ידידכם ושלא יסטה מהדרך שלו. דעו שעם כל מה שיתפתח, הוא נאמן."

ראש המחלקה ליחסי-שכנים בש"י, עזרא דנין, טען שיש בציבור הערבי "התמרמרות רדומה" נגד המופתי, ושהתחזקות המופתי תועיל ליהודים, מפני שהוא "כוח טרדני ולא כוח לוחם" ומפני ש"כל הפוליטיקה שלנו בימים אלה צריכה להיות בכיוון אחד, לעבור את הזמן הזה עד שיהיה לנו כוח." דנין שיבח את שיטת שילוב המגננה בפעולות-גמול, ואמר לבן-גוריון: "הסכמנו שבזמן הפעולות תהיינה המכות חריפות ביותר, בלי חישובים מהצד. למה זה לא פעל, אינני יודע."

אחרי הערביסטים דיבר ראש מפקדת-ה"הגנה" ישראל גלילי. הוא הסביר מדוע לא היו פעולות-הגמול די נמרצות בחודש הראשון: "בשעה שיש משא-ומתן בוושינגטון על הכרה בהגנה, או על הקמת מיליציה, הרי אין לנו עניין להופיע בראשית המאורעות ככוח תוקפני ומוחץ."

משה שרת הסביר מדוע אין לדרוש מאו"ם להקים כוח בינלאומי לכפיית פתרון בארץ-ישראל. "השיקול שלנו היה שאם נציג את זה כהכרח, יתקבל הרושם שזה תנאי לקבלת כל התוכנית. החלטת 29 בנובמבר התבססה על האמון ביכולתם של היהודים לשלוט על החלק מן הארץ אשר יותן להם... ברגע שאנחנו מראים קצת מורך או דאגה יתרה, או אומרים דברים אשר השתמעותם המדינית היא הודאה בקוצר-ידנו, אנחנו משמיטים את אחד היסודות שעליהם מושתת הכול." גם אין סיכוי ממשי להקמת כוח כזה, אמר שרת. אמנם, ברית-המועצות וצרפת תהיינה מוכנות להשתתף בו, ואולי גם בריטניה, אבל המפתח נמצא בידי ארצות-הברית ו"כשם שיש אינטרס לטרומן להיות בעד מדינה יהודית, כדי להיבחר, כך עוד יותר יש לו אינטרס לא לשלוח צבא לארץ-ישראל, כדי להיבחר. יש מאה עשרים וחמישה מיליון לא-יהודים בארצות-הברית, אבות ואימהות שאינם רוצים לשלוח צבא לכל פינות העולם. כשם שהמפלגה הדמוקרטית תוסיף קולות אם תהיה בעד מדינה יהודית, כך תכה אותה המפלגה הרפובליקאית שוק על ירך אם יישלח צבא לארץ-ישראל. שני הדברים האלה, שהם כאילו שני הפכים, מתאחדים בשורש עניינו של טרומן להיבחר, ובעניינה של המפלגה הדמוקרטית לא להשמיט את הנשיאות מידה."

האמריקנים – הסביר שרת – חוששים שברית-המועצות תציב את כף-רגלה במזרח-התיכון בחסות הכוח הבינלאומי. "אנחנו רואים את חשיבותו של כוח בינלאומי בהגנה על המדינה היהודית ובהבטחת ביצוע החלטת או"ם. לא לנו לבדוק אם הדבר אפשרי, ועל-כל-פנים, לא לנו להביא את הדבר הזה לעולם." מאחר שיש להניח שכוח בינלאומי לא יהיה, על הישוב העברי לדרוש מהעולם עזרה בכסף ובנשק. ארצות-הברית אינה יכולה לספק לו נשק ("זה יהיה סם-מוות לכל נשיא ויעורר תגובה שלילית בברית-המועצות"), לכן עליו לבקש נשק רק מהמדינות הקטנות התומכות בתוכנית החלוקה.

על הטענה שכדאי להראות "קצת חולשה" כדי לבקש הגנה מאו"ם, השיב שרת שהתגובה עלולה להיות: אם היהודים כל-כך חלשים, והערבים כל-כך חזקים, אין סיכוי לחלוקה ויש לשנות את ההחלטה. הרכב מועצת-הביטחון כבר אינו מה שהיה ב-29 בנובמבר. נציג ברזיל פינה את מקומו לנציג ארגנטינה, שהצביע נגד החלוקה ושיחליף בקרוב את נציג אוסטרליה בראשות המועצה. "אסור לנו לגלות חולשה... אם נהיה חזקים יגדלו גם הסיכויים להקמת כוח בינלאומי."

בן-גוריון ציין שכל שלושת הערביסטים הסכימו בשתי נקודות: שיש לפגוע לא בכל הערבים אלא רק בתוקפים, ושדרוש מגע הדוק בין הש"י ובין המדור הערבי בסוכנות. אחר-כך נתן את רשות הדיבור לראש אג"ם, יגאל ידין, שייצג את המטכ"ל (הרמטכ"ל היה חולה).

ידין הציע "להגדיר אם אנחנו ב'מאורעות' או לא ב'מאורעות'." תגובה – אמר ידין – פירושה "מכה שקשורה בפעולה שנעשתה ביום מסוים ובשעה מסוימת," אבל הש"י אינו מסוגל לספק ידיעות מדויקות כך שיהיה אפשר לפגוע אך ורק בפורעים. במצב של "מאורעות" יש להנחית מכה נמרצת על מרכזי-האויב, לא כתגובה אלא לשם מניעה, להפעיל את "תוכנית אנקור" (לחיסול המנהיגים ערביים) ולפגוע בכלכלה הערבית. הוא סיפר שאנשי מטכ"ל ה"הגנה" דרשו להפסיק את התחבורה ליפו, כדי "שיפו תעמוד על הברכיים," וטענו שאם לא יגיעו תפוחי-הזהב לנמל יפו, יבקשו הערבים שלום, אבל דרישתם לא נתמלאה, "מפני שאין קו ברור, בגלל הוויכוח אם יש 'מאורעות', ועתה נוסעים הערבים באוטובוסים ליפו באין מפריע והיהודים נוסעים בדרכים עקלקלות. יש להרתיע את הערבים מפגיעה במכוניות יהודיות," אמר ידין, "ולאו-דווקא בשיטת הריגת-הפשפש שבסיפור של שלום-עליכם (לתפוס את הפשפש, לדגדג אותו ואחר-כך להכניס אבקת-רעל לפיו), אלא לתקוף בסיסים, מקומות ואישים."

יצחק שדה (היועץ הצבאי לבן-גוריון) אמר כי לערבים יש יותר נשק משהיה להם בשנים 1939-1936, וכי הם יותר מאומנים ויותר יעילים, אך עדיין אין הם יכולים להגן על כפריהם. "אנחנו הרבה יותר חזקים מהם בהתקפה ומאבדים פחות אנשים." יתרונם היחיד של הערבים הוא היוזמה שבידיהם. בגללה נראים היהודים כמוכים, על-אף יתרונותיהם. שדה הציע פעולות-גמול מאסיביות נגד התחבורה הערבית, ואמר: "חטא מצדנו שלא סגרנו עד כה את יפו."

על דברים אלה הגיב איש המחלקה ליחסי-שכנים, יהושע (ג'וש) פלמון: על היהודים להחליט אם הם רוצים שהעם הערבי יהיה מאוחד נגדם, או שהם מעוניינים להפיק תועלת מפילוגו. התקפת הפלמ"ח על ח'סאס היא דוגמה של פעולה צבאית שאין לה קשר עם מחשבה מדינית. התקפה זאת איחדה את ערביי-האזור נגד היהודים.

יגאל אלון אמר כי בשלושת הימים הראשונים של ההפגנות סבר גם הוא שיש "לתת לערבים להוציא את הקיטור," אבל ביום הרביעי כבר היה דרוש מפנה. "חלפה התקופה של מכה באוביקט מסוים ומבודר... כאשר אני קורא בעיתון או שומע ברדיו על הרג ילדים, אני יודע שזה ילווה כל פעולה. הערבים מתגוננים, ואין אנו יכולים להרשות לעצמנו את הלוקסוס להיכנס לבית, אפילו של קומה אחת, ולהפריד את האשמים. יפלו גם חפים מפשע." אלון דרש להטיל עונשים קיבוציים על אבו-כביר, יאזור ובלד א-שייח', וללוות את העונשים בהסברה. על הנגב אמר: "היות ואנחנו חלשים בנגב אין אנחנו יכולים להרשות לעצמנו בו את הלוקסוס של הגנה פאסיבית."

משה דיין טען: ביפו "קלקלנו את הפרסטיז'ה, ולא עשינו מה שיכולנו." הוא הציע לפרוץ ליפו. אחרון הדוברים בסיבוב הראשון של השיחה היה ראש המפקדה הארצית, ישראל גלילי, שהציע "פשרה" בין הגורסים ש"אין מהומות" ובין הגורסים ש"יש מהומות". הוא אמר: "לדעתי יש מלחמה. לא משנה אם אלה שלבים ראשונים (שלה) ואם עדיין לא התארגנו הכוחות. אני דן לא על-פי ידיעות ש", אלא על-פי ניתוח מדיני ועל-פי עובדות." גלילי הציע להקים מיד ועדה של בני-סמכא, להציג לה כמה שאלות ולהמשיך בהתייעצות למחרת, על בסיס ההצעות שתעלה ועדה זאת. בן-גוריון הציע שחברי הוועדה יהיו יגאל ידין, אליהו ששון, עזרא דנין, גד מכנס, יגאל אלון, דוד שאלתיאל ומשה דיין; אלון ביקש להחליפו ביצחק שדה, ובן-גוריון הסכים.

ישיבת הוועדה נמשכה שבע שעות. למחרת התכנסה מליאת הפיקוד-העליון שוב, ובישיבה זו נכח מזכיר מחלקת-הביטחון של הסוכנות, יחזקאל סחרוב (סהר), שהיה ממונה על הקשרים עם הבריטים. יגאל אלון, יצחק שדה ויוחנן רטנר, נעדרו. ידין קרא את מסקנות הוועדה. השאלה הראשונה שהוצגה לפניה הייתה: מהי מדיניות הגמול הנכונה ואיך יש לבצע את פעולות-הגמול? הוועדה קבעה חמישה עקרונות:

"א. התגוננות פעילה בהתקפות-נגד מוחצות בכל מקום שבו אנו מותקפים, בזמן ובמקום ההתקפה עלינו, פרט למקומות קדושים, בתי-חולים, בתי-ספר ואוביקטים מסוג זה.

"ב. לא להוליך ביוזמתנו אל מהומות, התפרעויות, פרובוקציות וכו'... באזורים שטרם נפגענו בהם וטרם אחזה בהם אש.

"ג. מאמץ לפגוע באשמים, עם ידיעת אי-האפשרות להקפיד על הבחנה אינדיווידואלית. לשמור על הבחנה בין ישובים, כפרים ואזורים.

"ד. פעולות-עונשים מוחצות ומכאיבות. מוטב מעט התקפות-נגד, שתהיינה מוחצות, מרתיעות ומכאיבות, מאשר רבות ורפויות.

"ה. התקפות-הנגד אינן חייבות להיות מבוצעות דווקא כלפי כפר או שטח תוקף, אלא יכולות להיות מכל סוג אחר."

בן-גוריון תיקן את השורה האחרונה: "אלא יכולות להיות גם מסוג אחר (ענף כלכלי, גורם ציבורי) ולא דווקא באותו זמן."

השאלה השנייה הייתה אם יש לפעול נגד התחבורה הערבית ברציפות, ואיפה.

הוועדה הבחינה בין התנכלות של ערבים לאוטובוסים של יהודים, ובין המצור על הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, והציעה לפגוע בתחבורה הערבית כתגובה על פגיעות מן הסוג הראשון, ולפגוע בכלכלה של יפו כתגובה על הפגיעה מהסוג השני. התעורר ויכוח: הרי היהודים והערבים הגיעו להסכם לא לפגוע בענף-ההדרים, וההסכם נשמר עד עתה. דנין הציע לפגוע בהובלת ההדרים, וטען: הערבים אינם מקיימים את ההסכם, והם יכולים להוביל במשאיות-ההדרים שלהם מצרכים אחרים וציוד צבאי. גד מכנס דרש לקיים את ההסכם: "זה (ההדרים) ענף חשוב לשני הצדדים, עשרת אלפים אנשים מועסקים בענף, וסוחרים ערבים קנו פרי רב מפרדסנים יהודים." יוסף יעקובסון, גם הוא פרדסן, תמך בדעת מכנס, ומשה שרת הוסיף שיקול מדיני: הפרדסים הערביים נטועים בגבולות המדינה היהודית. "זאת הייתה אחת מנקודות-התורפה שלנו. הערבים טענו: 'אתם לוקחים כמעט את כל המשק המכניס שלנו, מפקירים אותו לחסדי המדינה היהודית ושוללים אותו מהמדינה הערבית.' לדברים אלה הייתה השפעה רבה. אנחנו טענו, כמובן, שמשק זה התפתח הודות לעבודתנו... עם זאת נשארה בקרב הערבים הרגשת-עוול. הייתי חושב לבלתי-רצוי אם הפרדסנות הערבית תהיה אחת המטרות הקרובות שלנו."

אליהו ששון סיפר שהוועד הערבי העליון התנגד להסכם-ההדרים. "אם נציק לערבים באינטרס הזה, הם לא יוותרו כל-כך מהר על המיליונים שהם יכולים לקבל מהפרדסים." גלילי אמר: "היה הסכם שאנחנו לא נירה על יפו אם יפו לא תירה עלינו... זה היה בראשית הרעש." בן-גוריון סיכם את הנושא הזה: "א. אין אנחנו מעוניינים בהריסת ענף ההדרים ובהפסקת העבודה אצל פרדסנים, יהודים וערבים, לא של פועלים יהודים ולא של פועלים ערבים. ב. מוסכם שבתנאים ידועים, אם הם פוגעים בנו ויש עיר יהודית במצור, יש לשים את יפו במצור."

על מדיניות-הגמול אמר שרת: "אני רואה במעשי-התגובה ערך מדיני. אם אין תגובות יעילות מתערערת האמונה בכוחנו." גלילי הוסיף: "מעשי-תגובה מרתיעים, גורמים יציאת פליטים ומבססים את ההערכה על כוח היהודים." יחזקאל סהר טען כי התנהגות הלוחמים היהודים בנגב מעצבנת את הערבים וכי הבריטים בנגב מתלוננים שהיהודים מנסים להרקיד אותם לפי נגינת חלילם. משה דיין הציע ליזום קרבות בנגב. גד מכנס הביע התנגדות למחיקת כפרים והציע להשתדל להחזיר את מסלול-החיים בנגב לתיקנו, וגלילי אמר: "הנגב כבר אחוז אש, בלי אקט של כוח מצדנו. בהכרת האיש הפרימיטיבי בנגב מתבססת ההנחה שהיהודים הם בני-פגיעה."

בשני ימי ההתייעצות האינטנסיבית לא קבעו מנהיגי המלחמה מהלכים אסטרטגיים ולא בדקו תחזיות מדיניות; הם דנו במהלכים הביטחוניים בלבד. בדיונים היו הדים להנחה שעדיין אפשר לעכב את ההידרדרות, ושייתכן שלא תפרוץ מלחמה כוללת. הותווה קו: לקיים התגוננות פעילה בכל מקום שהערבים תוקפים בו, לא ליזום התפשטות של מעשי-האיבה, אך להגיב עליהם בפעולות-גמול מוחצות, לרבות פעולות יזומות באזורים שמלחמה כבר משתוללת בהם.

בפרוס שנת 1948 עדיין לא היה די ברור למנהיגי הישוב ולמפקדי ה"הגנה" שבחודשים הבאים צפויה מלחמה אכזרית, שתסכן את קיומה של המדינה היהודית עוד לפני היוולדה.

____

[בשבוע הבא: חשיבות ההתיישבות הציונית בהר חברון; ניצול ערביי ארץ-ישראל את ההתיישבות הציונית; חשיבות החינוך הלאומי המהפכני; פרשת תל-חי; דרושה מהפכה עברית בשביל לתפקד כהלכה בתחום הביטחוני.]

1. תיאור הפרשה, אם לא צוין אחרת, מבוסס על מחקרם של זאב (וניה) הדרי וזאב צחור, "אניות או מדינה", הקיבוץ המאוחד, 1981. פרופ' זאב הדרי (וניה פומרנץ) היה עד הקמת המדינה קצין המבצעים של "המוסד לעליה ב'". אחרי הקמת המדינה למד בצרפת פיסיקה גרעינית והיה ממקימי הכור הגרעיני בדימונה. הוא היה גם ממקימי אוניברסיטת בן-גוריון בבאר-שבע ולימד שם פיסיקה גרעינית. פרופ' זאב צחור היה מזכירו של דוד בן-גוריון בשדה בוקר, היה ממייסדי "שלום עכשיו", היה ראש המחלקה להיסטוריה באוניברסיטת בן-גוריון, ייסד את מכללה ספיר והיה נשיאה הראשון.
2. סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי.
3. ארכיון ישראל גלילי, פרוטוקול מישיבת מזכירות מפא"י ב-9 בדצמבר 1947.
4. שם, שם.
5. סדרת הראיונות עם פינו גינזבורג.
6. אבריאל היה אז שליח-רכש בצ'כוסלובקיה אך לפני כן היה ראש הסניף הצרפתי של "המוסד". והיה פעיל בפרשת ה"פאנים".
7. סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי.
8. יגאל אלון, ספר הפלמ"ח ב'. עמ' 5.
9. פרוטוקול מישיבת הנהלת הסוכנות ב-21 בדצמבר 1947. כשדיווח בן-גוריון על כך לחבריו בהנהלת הסוכנות, באותו יום, ציין שהייתה לו שיחה עם סנה. ושסנה לא רמז לו על כוונתו להתפטר. יצחק גרינבוים העיר, בהזדמנות זאת, שסנה חש מועקה מפני שלא קיבל תפקיד בהנהלה.
10. סדרת הראיונות הנ"ל עם פינו גינזבורג.
11. יגאל אלון, ספר הפלמ"ח ב', עמ' 6.
12. תואר בפרק קודם.
13. כנ"ל.
14. ארכיון צה"ל, דיון בענייני שם, 2-1 לינואר 1948.
15. גואל אדמות, ממייסדי נתניה ואבן יהודה, מראשי ענק הפרדסנות ושיווק פרי הדר. מנכ"ל המשרד לענייני מיעוטים שפעל במשך שנה ב-1949-1948.
16. פורסם בפרק קודם.
17. אליהו ששון הקיש על המצב בערב-הפלישה מ"מאורעות" 1939-1936. מעניינת במיוחד הנחתו שתעבורנה שנתיים עד ש"תהיינה פגיעות באנשים".
18. המלך עבדאללה.
19. כפר השילוח. שכונה בדרום-מזרח ירושלים, על שלוחה היורדת מהר הזיתים דרומה, ומשני צדי נחל קדרון בסמיכות לאזור שמכונה "האגן הקדוש".
20. רצח זלמן וינטר ממעיין-ברוך. ראה בפרקים הקודמים.
21. רמז לפשיטה על הכפר סלמה ("מבצע יהושע") שנכשלה. ראה בפרקים הקודמים.
22. עד אז מימנה בריטניה את הלגיון-הערבי (העבר-ירדני). נדונה בפרקים הקודמים.