גולדה מאיר פרצה בבכי

בן-גוריון תיעד ביומנו את הרהוריו הקודרים על המצב שבו אין לארגון ה"הגנה" רמטכ"ל מתפקד במלחמה: "המצב במטה מדאיג. צבי¹ איש ישר, אבל אין לו הסגולות והידיעות הדרושות: יוסף רוכל³ אינו מקיף את העניין. לרר³ אינו מתאים לכוח-אדם. סטון⁴ צריך להיות סגנו של יעקב (דורי). מהו גרין?⁵ מוגבל בתכלית, גמיש ומסתגל לתנאים. האיש היחיד שמתאים במטה זהו יגאל (ידין), וזאת גם דעת סטון. יש לו ידיעה, כוח מחשבה מדעי."⁶

ב-18 במארס התכנס בלשכת בן-גוריון "המטבח האסטרטגי": ישראל גלילי, יגאל ידין, צבי איילון, יגאל אלון, יוחנן רטנר, יצחק שדה, גולדה מאיר, לוי אשכול ושאול אביגור. רובם התלוננו על תפקוד המטה הכללי. "במינוי מפקדים יש שיקולים פוליטיים," אמר ידין והתכוון להצעה למנות את מקורבו של בן-גוריון, שלמה שמיר, למפקד חטיבת הנגב. בן-גוריון שאל את ידין מה דעתו על מפקדי החטיבות, חברי מפ"ם– אבידן,⁷ משה כרמל⁸ ומשה מן.⁹ "להם יש ניסיון. לשמיר אין," השיב ידין. איילון הוסיף שמן למדורה: "אין קואורדינאציה למעלה. הוחלט על יחידת מהנדסים, לא נתנו תקציב. הוא הדין בשירות-האוויר." יצחק שדה אמר: "כוח-אדם¹⁰ ואספקה¹¹ במטה אינם בסדר ויש לפטר אותם. יש במטה צנטרליזציה מופרזת. דרושה דצנטרליזציה בכוח אדם ובפיקוד. חסר מטה קרבי. עוסקים יותר מדי בארגון, המטה דואג יותר מדי למקומות¹² ואינו מרכז כוח לפעולות."¹³

דברים חמורים כאלה לא שמע בן-גוריון עד אז, בפורום רחב. וכשניסה לערער עליהם הסבירו לו אנשי הביטחון הוותיקים, בלשון עדינה אך נחרצת, שאין הוא מבין במה דברים אמורים. גולדה מאיר פרצה בבכי והתריסה: "איך אתם מעיזים לחלוק על דעתו של בן-גוריון?"¹⁴

כשהתבקש יוחנן רטנר למלא את מקומו של דורי, כבר נסוגה ארצות-הברית מתמיכתה בהקמת המדינה היהודית, והמשבר במלחמת הדרכים הגיע לשיאו. ירושלים, גוש-עציון והגליל המערבי, היו מנותקים מבסיסי הכוח, ומצב המטכ"ל היה כמתואר לעיל. רטנר מצא שלוש רעות חולות: יחסים אישיים בלתי נסבלים במטכ"ל; ניסיונותיו של בן-גוריון לנטרל את האנשים שאינם נוחים לו, והתערבותו של בן-גוריון בעניינים צבאיים. רוב ממלאי התפקידים הבכירים (חוץ מיגאל ידין) שוחחו עם רטנר בגילוי-לב. "דבריהם חתרו תמיד אל נקודה אחת: יש להרחיק, בכל תנאי ומיד, מישהו מן האנשים," כתב רטנר. "אם לא אעשה זאת, הריני נוטל על עצמי אחריות כבדה, וגו' וגו'. הערתי שרצוני לראות תחילה את פעולת המנגנון מקרוב, ושבמצבנו אין למהר ולהחליף סוסים באמצע ההר, אולם נימוקי לא שכנעו. המחלוקת העניינית והאישית (הקשורות, על-פי-רוב, זו לזו) כבר הרחיקה לכת."

הרי מסקנותיו של רטנר על מצב המטכ"ל:

א. יש מן הנוגעים בדבר שמקומם אינו הולמם, כפי הנראה. ב. חלק מן הטענות והביקורת מוצדק בוודאי. ג. את חלקן אפשר להסביר כתוצאה מהתחככות בלתי-פוסקת בתחום צר מדי. כמו בכל חברה סגורה שבני-אדם נתקלים בה בלי הרף זה בזה.' נאמר, באונייה; ד. הפעולה הממושכת בתנאי מחתרת התישה את העצבים, ויותר ממנה התחושה שבעומדנו, הלכה למעשה, בפני בעיות שהשעה גרמתן והתובעות פתרון מיידי, קטונוּ מן השעה ובעיותיה, לפחות איש-איש מאיתנו בנפרד. חובה הייתה עלינו להוסיף ולפעול, לפי שעה, במשותף. כל זעזוע היה עלול להפר את שיווי-המשקל הרופף של המבנה כולו." אבל הוא הבין שאחת ממטרות מינויו היא "הצורך שהרמטכ"ל ישמש כתליין."

לא רק הראשים של ראשי האגפים, עוזריהם, ומפקדי יחידות, נועדו לעריפה. רטנר: "כעבור ימים אחדים התחלתי להבין שבן-גוריון מנסה לנטרל את ישראל גלילי ולהדיחו... לא היה קל, מבחינה פוליטית לבצע את הפעולה נגד גלילי. ביצועה היה קל בהרבה אילו ניתן להוכיח שרבים מתפקידיו מתחסלים מאליהם בהימצא רמטכ"ל 'ממשי', כלומר. אני." בן-גוריון – הבין רטנר – יכפה את דעתו גם בעניינים צבאיים מובהקים, חופש הפעולה של הרמטכ"ל יהיה מוגבל מאוד, ולעומת זאת תוטל עליו כל האחריות. "אם ניכשל, חלילה, בהחלטה כלשהי, מה תועיל לי אותה שותפות פורמלית, קודם כל כלפי מצפוני, אך גם כלפי אחרים? הלוא אני ראש המומחים, הרמטכ"ל!"¹⁴

בהקפות רבות סביב כיכר צינה דיזנגוף בתל אביב הסביר רטנר לגלילי שאין הוא מסוגל לסבול, כמו ידין, את התערבותו של בן-גוריון בעניינים צבאיים. "המכונה עובדת, אולי אי-אפשר אחרת. אך אלה תנאים שאני אינני יכול לפעול בהם. עכשיו חסרה לי רק הסכמתך לדחות את המינוי." בפעם המי-יודע-כמה ניסה גלילי לשכנע אותו לקבל את התפקיד, שהרי הוא המועמד הריאלי היחיד, והמצב מסוכן מאוד. גלילי הבטיח לרטנר את תמיכתו ואת תמיכת ידין, וציין שבן-גוריון התחייב בכתב לסייע לרמטכ"ל. כשנפרדו, בשעות הקטנות של הלילה, סבר גלילי שרטנר שוכנע. הוא טעה. למחרת מצא על שולחנו מכתב. רטנר ביקש סליחה שאין הוא עומד בדיבורו, ונאלץ לדחות את המינוי.¹⁵

"החלטתי לנסח את מכתבי בזהירות מרבית. ביקשתי לכתוב בו אמת ואמת בלבד, אך לא את האמת כולה." כתב רטנר. "לפיכך נסב (המכתב) על נושא אחד בלבד: עריכת המלחמה והצלחתה נתונות עתה במידה רבה בידי חבר-אנשים המהווה את המפקדה המורחבת. הרכבה של חבורה זו נעוץ בגורמים היסטוריים, ולא תמיד שוררים בתוכה יחסים תקינים. רבים מחבריה מצפים ממני שאדיח חברים אחרים, בצירופים שונים. לדעתי יהיה במעשה כזה, ברגע הנוכחי, משום אסון. סבורני שמוטב לשמור על שיווי-המשקל – הרופף, אמנם, אך המתקיים מכל מקום – המאפשר ל'מכונה' לפעול. יש להימנע, לפיכך, מכל הפרה של איזון זה, כל עוד נמשכת המערכה שהחלה, ויהא זה על-ידי מינוי רמטכ"ל שאינו מסוגל להישאר 'שופט ניטרלי' לנוכח התגודדות סיעתית." רטנר גם ציין במכתבו שהוא ימשיך לעמוד בראש אגף התכנון במטכ"ל.¹⁶

מנהיגי היישוב העברי לא ארגנו פיקוד-עליון יעיל ומתפקד, לא החליפו את הרמטכ"ל החולה באחר, ולא הקימו מטכ"ל מתאים לִיְעודו. מחדלים אלה מעידים שהם לא חרגו משיקולים מפלגתיים וכיתתיים של ימי שלום. בגלל ליקוי זה בתפיסה, שליווה את היישוב העברי מראשיתו, ניתנו התשובות לבעיותיו הביטחוניות מאוחר מדי, לא פעם ולא פעמיים. כך היה בשנות העשרים הראשונות, אחרי ש"השומר" פורק, וכאשר ה"הגנה" עדיין לא פעלה. וכך הופתעו היהודים במאורעות 1920 – 1921, ובמאורעות 1929, ולא היו מוכנים למאורעות 1936. "הנודדת" והפו"ש הוקמו, לא לקראת, אלא במהלך המאורעות.

לא תכנון וראייה למרחוק אפיינו את היישוב העברי, אלא פתרונות אד-הוק, תושייה ויוזמה טאקטית של מפקדי-שדה. אולי לכן התפתחה בו העדפת הטקטיקה והאלתור, על-פני האסטרטגיה והתכנון. ל"הגנה" היו מפקדים קרביים ולוחמים מעולים, ויחידותיה מילאו את משימותיהן כראוי, בחודשי המלחמה הראשונים, על-אף הליקויים והמחדלים בצמרת. את מחיר הפער בין רמת הדרג הטאקטי הזוטר לזו של הדרג האסטרטגי-לאומי, שילם היישוב העברי בדמם של מיטב בניו. ומכיוון שלבן גוריון היה עניין אישי ופוליטי להסתיר את המחדל, שהוא היה האחראי והאשם העיקרי שלו, ומכיוון שהוא המשיך לכהן כראש ממשלה (עם הפסקה קצרה) עוד חמש עשרה שנים, הוא דאג ליצור מיתוס שהמלחמה התנהלה באופן מזהיר, ומנע את פרסום האמת. גם לכל המפקדים הבכירים היה עניין לטפח את המיתוס הזה. לכן הוא, והכפופים לו, לא רק שמנעו ביקורת על תפקודם, אלא גם בנו את צה"ל באותה מתכונת הם תפקדו במלחמת העצמאות. הליקויים האסטרטגיים והאופרטיביים נותרו בעינם, גם אחרי שבעים שנה. הליקויים הטקטיים, שהחריפו מאוד אחרי מלחמת העצמאות, הביאו את צה"ל לשפל המדרגה. ואחרי חמש שנים, ב-1953, חולל רצון השרידות הלאומי תפנית: אריק שרון עם יחידה 101 ואחר כך עם גדוד 980 של הצנחנים, חוללו מהפכה טקטית בצה"ל, שאפשרה לנו לנצח מאז בכל המלחמות, למרות התפקוד הלקוי של הפיקוד העליון האסטרטגי ושל הפיקוד האופרטיבי-מערכתי. אבל בשימור מחדלי בן-גוריון, שולם מחיר כבד, בחיי אדם ובביטחונם של הישראלים בעתיד מדינה.

________________________

בשבוע הבא: בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות תפקד ארגון ה"הגנה" כצבא של חובבים, עם לוחמים בעלי מוטיבציה וכושר גופני גבוה, אך עם מפקדים חסרי הכשרה, מעבר לפיקוד על מחלקה; מסיבות פוליטיות ואידיאולוגיות מונו אנשים בלתי מתאימים לתפקידים בכירים, ולא גויסו מפקדים ששרתו בצבא הבריטי ורכשו הכשרה וניסיון.

1. צבי איָילון (לשצ'ינר) היה איש "ה"הגנה"" ותיק ובינואר 1948 מונה לתפקיד סגן הרמטכ"ל. לאחר הכרזת העצמאות והקמת צה"ל מונה לאלוף, ולמפקד פיקוד המרכז הראשון, במקביל לתפקידו כסגן הרמטכ"ל הראשון; אחרי המלחמה היה סמנכ"ל משרד הביטחון ושגריר ישראל ברומניה. (ויקיפדיה)
2. יוסף אבידר (רוכל) היה מראשי ה"הגנה" ומאלופי צה"ל הראשונים – סגן רמטכ"ל ה"הגנה"; ראש אגף אפסנאות (אג"א); מפקד פיקוד הצפון; מפקד פיקוד המרכז; ראש אגף המבצעים; שגריר ישראל בברית המועצות וארגנטינה; מנכ"ל משרד העבודה (ויקיפדיה).
3. משה צדוק (לֶרֶר) היה איש "ה"הגנה"" ואלוף בצה"ל; ראש אגף כוח אדם, הראשון; אלוף פיקוד הצפון ואלוף פיקוד הדרום, וראש אגף בינוי ומשק במשרד הביטחון.(ויקיפדיה)
4. דוד דניאל (מיקי) מרכוס, נודע גם בשם מיקי סטון היה האלוף הראשון של צה"ל, במקור קולונל יהודי בצבא ארצות הברית שהגיע לארץ ישראל במלחמת השחרור כאחד מאנשי מח"ל, על-מנת לתרום מניסיונו הצבאי לצה"ל ולסייע לו להתארגן ולהילחם. שעות מספר לפני תחילת ההפוגה הראשונה הוא נורה בשוגג ונהרג מאש זקיף צה"ל. (ויקיפדיה)
5. מונטי גרין מאלופי צה"ל, ראש המחלקה לתפקידי מטה במטכ"ל.
6. יומן דב"ג 18 במארס 1948.
7. פיקד על חטיבת "גבעתי".
8. פיקד על חטיבת "כרמלי".
9. פיקד על חטיבת "גולני".
10. בפיקודו של משה צדוק.
11. בפיקודו של יוסף אבידר.
12. ליישובים.
13. יומן דב"ג, 18 במארס 1948.
14. ראיונות עם צבי איילון.
15. יוחנן רטנר, חיי ואני עמ' 367-361.
16. ראיונות עם ישראל גלילי.
17. רטנר, עמ' 370-369.