לאור דרישתו הנמרצת של בן-גוריון לשלוח מיד במטוס נשק שנרכש בצ'כוסלובקיה, שכרו אנשי משלחת הרכש בז'נווה מטוס-נוסעים די.ס4, בעל ארבעה מנועים, מחברת-התעופה האמריקנית "U.S. OversEAS Airlines". הכסאות הוצאו מהמטוס ובמקומם הונחו ארגזי נשק ותחמושת. קצין-המבצעים של שירות-האוויר, עמי קופרמן, ליווה את המטוס וניווט אותו לשדה-התעופה המיועד. רק אחד מאנשי הצוות – סיי לרנר, מתנדב מאמריקה – היה יהודי. האחרים היו שכירים לא יהודים.

בשמי ארץ ישראל עדיין שלט חיל-האוויר הבריטי, ונחיתת מטוס-הנשק הייתה מבצע מסוכן. על המבצע הזה פיקד יגאל ידין, ועוזריו היו ראש מטה שירות-האוויר, אהרון רמז, ומפקד חטיבת "גבעתי", שמעון אבידן, שנחיתת המטוס הייתה בתחום אחריותו. שני שמות ניתנו למבצע הנחיתה: אנשי שירות-האוויר קראו לו "בלק 1",¹ ואנשי "גבעתי" קראו לו "חסידה". המטוס נחת בשדה תעופה בריטי, סמוך לכפר הערבי בית-דרס, ליד המחנה הצבאי של קסטינה והמושב באר-טוביה. זמן-מה לפני-כן פינו הבריטים את המחנה הצבאי. את בית-המשטרה שלידו איישו שוטרים ערבים מעטים, ויחידה מחטיבת "גבעתי" הבריחה אותם.

מפקד גדוד 53, יצחק פונדק, שאבטח את שדה-התעופה, שלח סיורי-לילה לכפרים שבסביבה, ומא"ז באר-טוביה, אברהם נגב, חסם – בטרקטורים, במחרשות ובקומביינים – את דרכי הגישה לשדה. אהרן רמז חילק תפקידים לאנשי מטה שירות-האוויר: יהודה הלביץ אחראי לתאורה ולמנהלה. יהודה רבין אחראי לטיפול במטוס ולתדלוקו, ופרץ רוזנברג אחראי לקשר.

מטוס-הנשק נחת בחצות הלילה, בין 31 במארס ל-1 באפריל. רוב האנשים שהשתתפו בלילה ההוא בדיונים בבית בן-גוריון וב"בית האדום" לא היו מודעים לזה.

בלילה שלפני הנחיתה התברר שאין די סוללות להארת כל המסלול בפנסים חשמליים, כמתוכנן. ידין ורמז חיפשו בחנויות תל אביב ומצאו סוללות. ציוד הקשר והפיקוח הובא במשאית והותקן במגדל הסמוך לשדה התעופה.

כשהגיעה השעה היעודה לא קלטו מכשירי הקשר אותות מהמטוס. במטוס נקלטו האותות מבית-דרס, אבל איש-הקשר שישב בו לא ענה: בתיאום המוקדם נשכח ההפרש (שעתיים) בין שעת גריניץ' לשעה המקומית, והוא קיבל הוראה לשמור על דממת-אלחוט עד חצות הלילה. יהושע גולדרט, אהרון רמז, יצחק פונדק ואשר פלד (ראש שירות החימוש במטכ"ל) התמלאו חרדה. האם בוטלה הטיסה? האם אירעה תקלה באוויר? רק סמוך לשעה 2 אחרי חצות לפי השעון המקומי (חצות לפי גריניץ') הודיע הקשר: "השגנו קשר עם האווירון." ומיד נשמע הטרטור בשמים. האורות הודלקו על המסלול. המטוס נחת. פונדק וגולדרט התנשקו. רמז רץ אל קופרמן. "החסידה הגיעה," אמרו המפקדים באנחת-רווחה.

מאתיים רובים, ארבעים מקלעים ומיליון וחצי כדורים פרקו לוחמי "גבעתי" מהמטוס. משה ברון, איש אגף האפסנאות, ניצח על הובלת הנשק לשרונה (הקריה) בתל אביב. הבריטים לא הספיקו להתערב. תושבי הכפרים הערביים השכנים ישנו בבתיהם. המטוס תודלק והמריא בחזרה לפראג בשעה 3:30 לפנות בוקר. כל העקבות טושטשו, וכשזרחה השמש כבר לא היה להם זכר. אף-על-פי-כן דיווחו ערבים לשלטונות על "מטוס רוסי" שהביא נשק ליהודים ליד באר-טוביה, וקציני-משטרה ביקרו בבית מוכתר באר-טוביה, מרדכי ברוורמן, ולא האמינו לטענתו שהייתה זאת ש "מתיחה" של 1 באפריל. ברוורמן ליווה את הקצינים אל שדה-התעופה העזוב. פרות אחדות רעו בו. התמונה הפסטוראלית שכנעה את הקצינים. וברוורמן הזמין אותם לארוחה של ברווזים צלויים ויינות. כטוב לבם ביין לעגו, יחד עם המוכתר היהודי, למלשינים בעלי הדמיון המזרחי.

כשנחת המטוס בפראג הופתעו הטייסים למראה אנשי שגרירות ארצות-הברית שציפו להם בשדה-התעופה יחד עם אנשי סי.אי.אי, שהתחזו כדיפלומטים. אנשי הצוות האמריקנים נחקרו והחוקרים התעניינו, מה עשתה משלחת-הרכש של ה"הגנה" בצ'כוסלובקיה. חשדותיהם של אנשי הביון האמריקנים התעוררו כשנודע להם שיעד הטיסה של הדי.סי4. לא נרשם בשדה-התעופה ושמשטרת פראג אבטחה את העמסת המטען. אנשי הצוות סיפרו להם שבעל המטוס הוא קוקס, אזרח ארצות-הברית, ושהמטען, שהוסווה כציוד רפואי, הכיל שבע טונות נשק ותחמושת. אחרי החקירה המריא המטוס לפאריס. אדם בעל נתינות בריטית, א. קופר, קיבל אותו. אנשי הסי.אי.אי נידבו את המידע הזה לשגרירות הבריטית בפראג. אנשי משרד החוץ הבריטי שאלו במברק את שלטונות המנדט בארץ ישראל אם נחת מטוס די.סי4. בבית-דרס, והבינו שצ'כוסלובקיה מספקת נשק ליהודים. המטוס נפסל למשלוחי-נשק, וחברות אחרות לא השכירו מטוסים ל"הגנה". רק אחרי הכרזת המדינה חודשה הרכבת האווירית.

"החסידה" היחידה הביאה תועלת מעשית ומוראלית ליישוב העברי. בן-גוריון כתב ביומנו: "הלילה בא האווירון הראשון בשלום. 1,500,000+40+200."²

1 באפריל 1948 היה היום הארוך ביותר של אנשי הרכש התל אביבי. מפקד יחידת הרכש הארצית, פנחס (פיניק) ואזה, אחדים מאנשי היחידה, ושליח הרכש באיטליה, יוסף יריב, התכנסו בחדרו של ראש אגף הכספים, ברוך רבינוב, ב"בית האדום", הנשקף אל הים. "בידיים רוטטות אחזנו במשקפות מרחיקות ראות," כתב ואזה. "בעצבנות צפינו אל האופק, בתקווה להבחין בנקודה מסוימת... סוד כמוס היה עמוס בלבנו. רק מעטים במפקדת ה"הגנה" ידעו למה צופיות עינינו ומה מבקשות הן מאופקים רחוקים... לא זזנו ממקומנו. אם נאלץ מישהו לעזוב את משמרתו. מיד היה אחר תופס את מקומו. לפתע נחרדנו: חשתי בזיעה קרה המבצבצת על פני: הנה, שם, הרחק באופק, הבחין חבר נקודה שעד מהרה נתגלתה כאונייה. ספינה מתקרבת אל חופינו! האומנם זאת הספינה שחיכינו לה? ואם זאת היא, האם תגיע למחוז-חפצה או שכל תקוותינו תתפוצצנה כגל אל סלע?

"...בעוד אנו עומדים ורואים ברור כי זאת 'נורה', נכנסה לתמונה שומרת-החופים, שתפקידה למנוע הבאת עולים בדרך הים וכן לשים מצור על כל אוניה 'חשודה' בקרבת חופי הארץ. ראינו את שתי האוניות, את 'נורה' ואת האוניה הבריטית, נפגשות סמוך לחוף ומחליפות מברקים וברכות שגרתיות. ראינו בריטים עולים אליה, והם ערכו, כצפוי, בדיקה באוניה. הבודקים הציצו פה ושם. בסופו של דבר השתכנעו שמטענה של 'נורה' הוא תפוחי-אדמה.³ אשר ריחם יצא למרחוק. שהגיעו למסקנה זו הסתלקו ופנו למלאכתם, לשמור על חופי הארץ מפני מבריחי נשק ליישוב היהודי. לא עלה כלל על דעתם כי ספינה זו, שממנה ירדו זה עתה, 'קליפת-אגוז' זו, שדפנותיה עץ ואשר כל קיבולה אינו יותר משמונה מאות וארבעים טונות, המפלסת בקושי את דרכה בין גלי הים, היא היא המובילה את הנשק לכוחות ה"הגנה" הלוחמים בארץ ישראל."⁴

שבועות אחדים לפני-כן נחשבו הבאת אוניה מלאה נשק לארץ ישראל ופריקת הנשק הזה בסתר, למשימה בלתי-אפשרית, ואנשי הרכש הסתפקו במשלוחי נשק מוסווים, בכמויות מצומצמות, באוניות שלא נועדו לכך. אבל אחרי המשברים הצבאיים והמדיניים של חודש מארס נשלח אישור אל אהוד אבריאל בצ'כוסלובקיה, ומיד אחר-כך נשלחו אליו קריאות בהולות, לארגן את המשלוח מיד.

השאלה הייתה איך להוציא את הנשק מצ'כוסלובקיה, שאין לה חוף ים. שלטונות רומניה ופולין סירבו להרשות את מעבר הנשק בארצותיהם. נשיא יוגוסלביה יוסף טיטו, היסס, הסכים פעמים אחדות וחזר בו. נציג המוסד לעלייה ב' ביוגוסלביה, ישעיהו דן⁵, השיג את הסכמתה הסופית של ממשלת יוגוסלביה להשתמש בנמל הקטן שיבניק. הציוד הצבאי הועמס על סירות שהפליגו על הדנובה להונגריה ולנמל ווּקווַאר, ומשם הועבר ברכבת לנמל שיבניק, מצפון-מערב לעיר ספליט. משמרות צמודים של חברי המפלגה הקומוניסטית היוגוסלבית ליוו את המטען.⁶

בנמל שיבניק לא נמצאה אוניה למטען, על-אף מאמציהם של שאול אביגור בז'נווה ושל מוניה מרדור באיטליה. אהוד אבריאל ביקש עזרה ממאיר גירון, שליח "סולל בונה" באירופה, שהיה לפני-כן הגזבר של סניף המוסד לעלייה ב' בצרפת. אבריאל – מי שהיה ראש הסניף הזה עד 1947 – זכר את העסקות במיליוני דולרים של גירון ופינו גינזבורג.

שליחיו של אבריאל – לוי קופלביץ (ארגוב) וחנן גייסמר – באו בלילה לחדרו של גירון בבית-המלון, ואמרו לו: "עליך לרכוש אוניה שתביא נשק מיוגוסלביה לארץ ישראל. גורל המלחמה תלוי בה."

"מדוע אינכם פונים ליהודה ארזי?"

"אנחנו לא עובדים עם ארזי."

"מדוע אינכם פונים לעדה סרני?"

"עדה ויהודה הם הקונקורנציה שלנו. הם מסכימים לעזור לנו בתנאי שהם יהיו האחראים. וזה בלתי-אפשרי, כשמדובר בנשק הצ'כי."

"אבדוק את העניין עם מוניה. הוא הממונה על הרכש באיטליה."

"מוניה יצא מן המשחק בעניין זה. המשימה מוטלת עליך."

גירון ניסה לשתף במשימה את אנשי משלחת-הרכש במילנו. אך הם סירבו. בשיחה טלפונית בין צ'כוסלובקיה לאיטליה אמר לו אבריאל: "מאיר, לא אכפת לי איך תשיג את האוניה, אפילו מן השטן, רק עשה את זה מהר, למען השם, ודווח לי. לוי וחנן יעזרו לך."

לגירון לא היה ניסיון ברכישת אוניות. הוא זכר סיפורים על אדם "מפוקפק" השוהה במילנו. אפרים אילין, שהיה קשור עם אצ"ל ולח"י והסתכסך אתם, ושאפשר לנצל אותו למשימות שדרושים להן כסף וקשרים.

אפרים אילין עלה מרוסיה לארץ ישראל בשנת 1924, למד בגימנסיה "הרצליה", שמע נאום של זאב ז'בוטינסקי, וחתם, עם אחדים מחבריו, על הצהרת נאמנות לז'בוטינסקי לכל החיים. את הצהרתם זאת טמנו הנערים בבקבוק שקברו בחצר. אחרי שסיים בית-ספר גבוה למסחר ולכלכלה בבלגיה הצטרף אילין לאצ"ל, והיה ממארגני עליית "אף-על-פי" הבלתי-לגאלית. אחרי מלחמת-העולם השנייה ייבא לאיטליה כותנה זולה ממצרים, עיבד אותה במטוויות האיטלקיות ששיוועו לעבודה, והרוויח מיליונים. בכ"ט בנובמבר 1947 שהה באנגליה; כשנודעה החלטת או"ם חזר לאיטליה. התקשר עם אנשי ה"הגנה", וגם עם אנשי אצ"ל. והציע את עזרתו לאלה ולאלה.

אילין שהה בפאריס, לרגל עסקיו, וגירון דיבר עמו בטלפון וקבע פגישה, במלון "קומודור". בדרך לפאריס. ברכבת, תקפו את גירון כאבי-גב. בפאריס שבתו בעלי המוניות. צרפתי אדיב סייע לו להגיע לבית-המלון. אילין הזמין לו מיד רופא ומעסה. כשהוקל לגירון אמר למארחו: "קיבלתי אח שמך משני יהודים שאולי אינך מכיר. אני יודע שיש לך אויבים רבים. אינני רוצה להיכנס לשאלה אם השמועות עליך נכונות או לא. באתי אליך בשליחות ה'הגנה'. אם תסייע לנו, תקבל מאתנו רהביליטציה והגנה. עליך להחליט לפני שתדע מה המשימה. אם תחליט בחיוב ואחר-כך תבגוד, לא יהיה אפרים אילין."

אילין ניסה לדבר על אירועי העבר. להסביר, אך גירון ביקש תשובה מיד, ואילין ענה לו כי הוא יעזוב את כל עסקיו למען היישוב העברי ויעשה כל מה שיגידו לו. גירון התקשר בטלפון עם אבריאל. "אתה יכול לשתף פעולה גם עם בווין, בוודאי עם אילין," אמר לו אבריאל, "אבל אני לא מכיר אף אחד, לי יש עניינים רק איתך."

"קנה אוניה בנפח שבע מאות עד אלף טונות. עם צוות איטלקי, שיביא נשק לארץ ישראל," אמר גירון לאילין. "לצוות אסור לדעת את כל פרטי המשימה, רק שהוא מבריח סחורה לארץ ישראל. מרגע זה עד סיום המבצע אינני עוזב אותך, עם כל הכבוד, אפילו לשנייה אחת." אילין לא התנגד. השניים טסו למילנו ונסעו לוונציה. היו אלה ימי מערכת הבחירות הראשונה באיטליה אחרי נפילת המשטר הפאשיסטי. הממשלה הזמנית פחדה ממהפכה קומוניסטית, וסוכני משטרה שוטטו בערי-הנמל. אילו נודע להם שיהודים מחפשים אוניה להובלת נשק, היו יהודים אלה בצרות. סוכנים בריטים עקבו אחרי שליחי ההעפלה והרכש. אילין לא סיפק מידע מיותר לבעלי האוניות, כדי שלא ייגרם נזק גם אם הם יפטפטו. מיוגוסלביה טלפן ישעיהו דן פעמים אחדות אל גירון ואילין: השלטונות מאיימים להחזיר את הנשק לצ'כוסלובקיה. שלחו מיד את האוניה.

אילין התקשר עם שלושה אנשים: ספרי קלוסיו, סוכן משטרה; ברליני, פקיד בחברת האוניוח "אדריאטיק"; פרנצ'סקו פריזי, סוכן אוניות. שני הראשונים עבדו למען המוסד לעלייה ב', והאחרון היה סוכן של אילין בעסקיו הפרטיים. מתווך מטרייסט הציע לאילין את אוניית המטען "נורה", שבעליה היו סוחר; קונסול הכבוד האיטלקי של יוון, וסוחר יווני. "נורה" הובילה אז מלח מבארי לוונציה. הקונה הרשמי של האוניה, ראש קהילת יהודי מילנו, רפאל קנטוני, סייע לפני-כן למתנדבים היהודים בצבא הבריטי, לאנשי המוסד לעלייה ב' ולאנשי הרכש.

אילין אמר לאנשי הצוות שהאוניה תוביל דשן מיוגוסלביה ללוב, אבל אחד מאנשי משלחת הרכש פטפט, וכך נודע למלחים שהיעד הוא ארץ ישראל. אילין שכנע את הקפיטן ואת הטבח רב ההשפעה להרגיע את המלחים, אבל יום לפני ההפלגה דרשו כל שבעה-עשר המלחים עשרה ימי חופשה. לא היה סיכוי למצוא צוות אחר ביום אחד. אילין כינס את המלחים והשמיע באוזניהם נאום נמלץ, באיטלקית. הוא הזכיר להם את מלחמות גריבלדי. הם בכו. גירון אמר אחו-כך: "אילין דיבר בנוסח מוסוליני, עשה רושם דומה והשיג תוצאות דומות." "בראוו!" צעק אחד המלחים כשנסתיים הנאום, ומיד הוסיף: "אנחנו רוצים תוספת-סיכון." אילין הסכים.

סוחר יהודי ששמו מישקין מכר לאילין ולגירון מאות טונות תפוחי-אדמה ובצלים, מיובאים ממצרים, שסיפק לו, במהירות רבה, יצואן יהודי מצרי, והאוניה הפליגה לתל אביב עם שקי ירקות שסמלי מצרים מודפסים עליהם. יום לפני ההפלגה הביאו אנשי משלחת-הרכש שני מכשירי-קשר גדולים ממילנו לוונציה. כשבאו למקום המיועד, ראו שם שוטרים, השאירו את מכשירי-הקשו על המדרכה והסתלקו. השוטרים הביטו בסקרנות בחבילה החשודה. אילין ופריזי ניגשו אליהם, הזדהו כבעלי החבילה, ואמרו שיש בה סוללות לאונייתם. השוטרים האדיבים סייעו להם להטעין את החבילה הכבדה על מכוניתם, ובחצות הלילה הובילה גונדולה את המכשירים אל האוניה. סירת המכס התקרבה. אילין ופריזי השליכו לים את אחד המכשירים. המכשיר האחר, שהיה חבוי היטב בתוך הגונדולה, הועלה על האוניה למחרת, אחרי שכבר יצאה מן הנמל אל הים הפתוח.

בשעה חמש בבוקר, שנים-עשר יום אחרי פגישתם בפאריס, עמדו גירון ואילין על הרציף בנמל ונציה, ראו את "נורה" מפליגה לכיוון יוגוסלביה, ונפרדו זה מזה בנשיקות ובחיבוקים. שליח ה"הגנה", בנימין ירושלמי, ליווה את "נורה" מאיטליה ליוגוסלביה, כדי ללוותה אחר-כך לארץ ישראל. איש משלחת הרכש במילנו, יוסף יריב, נסע לרומא, ואיתו ארגז מלא כלי-זכוכית ונציאנים, ובתוכם תעודת-המשלוח של מטען הבצל ותפוחי-האדמה ממצרים, נפגש עם אהוד אבריאל, קיבל ממנו מידע על סוגי הנשק והתחמושת שיוטענו על "נורה", בין שקי הירקות, וטס לארץ ישראל לקבל את האוניה בנמל תל אביב. משדה התעופה לוד טס יריב ב"אוסטר" של שירות האוויר, לשדה-דב בתל אביב. כשנודע לגלילי שיריב נחת בלוד, שלח מברק לאביגור בז'נווה: "השליח לעניין 'יורם' נחת, כנראה. נתראה עמו רק בבוקר. השעה עתה 23:20 ואנו מצפים לישועה." למחרת סיפר יריב על קורות "נורה" לרמ"א ישראל גלילי, ב"בית האדום", וצפה אל הים כדי לזהות את האוניה. בנמל תל אביב הוכנה מערכת לפירוק המטען האסור.

בנמל שיקויק הטעינו סוורים יוגוסלביים את ארגזי הנשק והתחמושת על האוניה, והניחו עליהם את שקי הירקות. במהלך ההטענה נפל והתרסק ארגז תחמושת. וכך נודע למלחים מהו המטען שהם מובילים לארץ ישראל. רב-החובל אמר לבנימין ירושלמי: "אם ניתפס, אפסיד את פרנסתי. אם לא ניתפס, אתם תהיו גיבורים ואני לא ארוויח." ירושלמי הבטיח לו ולמלחים תשלום יותר גבוה, וכשטענו שהדרך לארץ ישראל זרועה מוקשים, ענה להם: "אווירוני-קרב של היהודים ילוו את האוניה וישמרו עליה." היוגוסלבים התקינו על סיפון "נורה" שבע מכונות-ירייה "בראונינג".

אחרי שיצאה האוניה מיוגוסלביה התחוללה סערה עזה בים, והיא עגנה מאונס, במשך יומיים בנמל לרנקה שבקפריסין, ליד אוניות-מלחמה בריטיות. עקב השכנות המסוכנת הזאת לא הפעיל ירושלמי את מכשיר הקשר ולא דיווח על העיכובים, ובארץ ישראל גברה הדאגה לגורל האוניה. ראש הרכש באירופה, שאול אביגור, דרש מגירון להתייצב לפניו מיד. אף שהיה עתה שליח "סולל בונה", לא איש משלחת הרכש, ולא איש המוסד לעלייה ב', ציית גירון לפקודה. לפני פגישתו עם אביגור, כבר עגנה "נורה" בנמל תל אביב, אבל אביגור וגירון לא ידעו זאת.

"באיזו זכות נתת לאילין לטפל בעניין?" שאל אביגור את גירון בכעס.
"קיבלתי הוראות מאהוד. מרגע שאילין נכנס לתמונה לא זזתי ממנו, עשרים וארבע שעות ביממה."
"האוניה הייתה צריכה להגיע אתמול לתל אביב, ולא הגיעה. מאמינים שאילין מסר אותה לאצ"ל או למצרים. או מכר אותה לגורם אחר."
"הכול יכול להיות. אני יכול לספר רק מה שאני יודע."
"יש לך הקוד של האוניה?"
"כן."
"נשכור לך מטוס ברומא. טוס לארץ ישראל וספר פרטים."
גירון נסע ברכבת מז'נבה לרומא. בתחנת-הרכבת חיכה לו אילין.
"האוניה לא הגיעה," אמר לו גירון.
"אני נשבע לך, באשתי ובילדי, שהכול בסדר. היא תגיע תוך זמן קצר, ואולי כבר הגיעה. אני מכיר את הקפיטן."
"אין קשר אתה."
"אולי הבריטים תפסו אותה?" שיער אילין.
"זה יהיה נורא!" קרא גירון ודמעות זלגו מעיניו.
"בדקתי הכול. הכל היה מאה אחוז," אמר אילין. גם הוא בקול-בוכים.
"יש לי אקדח," אמר גירון. "אם האוניה לא תגיע, גירון לא יהיה."

אחרי שעתיים עלה גירון על מטום קטן ששכרו אנשי ה"הגנה" באיטליה. חברו לטיסה היה יצחק טבנקין, שחזר מסיור במחנות העקורים בגרמניה. בלוד ניגש אל גירון נהג מונית, קופל,' והביא אותו אל ה"אוסטר" שחיכה לו, כדי להטיסו לשדה-דב. רק כשהגיע לשדה-דב אמר לו איש "סולל בונה" ברל'ה רפטור: "האוניה בנמל."

בבוקר זיהה יוסף יריב את "נורה" בים. פנחס ואזה, סגנו, אברהם ברושי, ואנשי הנמל זיפשטיין ולשבסקי (לשם), ששטו אליה בסירה, הכינו את המטען לפריקה. שני מנופים של האוניה היו פגומים. חמש מאות טונות בצל ותפוחי-אדמה, קצתם רקובים, הסתירו את הציוד הצבאי. המנופים נשלחו לתיקון וסוורים עלו על האוניה וזרקו לים את שקי הירקות. "הריחות החריפים של תפוחי-האדמה הרקובים היו ללא נשוא, ואחדים מהסוורים התעלפו," סיפר ואזה, "אבל כשגילינו לעובדים מה מטרת הפעולה, לא עזב איש את משמרתו. הם לא היו זקוקים להערות-זירוז."

ישראל גלילי נפגש עם עיתונאים באותו יום. "הם אכלו את בשרי ושאלו מתי יהיה נשק." סיפר גלילי. "ידעתי על הדרמה מול נמל תל אביב, אך לא יכולתי לענות להם."

כשירדה החשכה הוחל בפריקת הציוד הצבאי וגלילי וגירון עלו על האוניה. גירון התחבק עם רב-החובל ועם המלחים ופרש למלון "הירקון", לשינה של שעות אחדות. בשעה 4 לפנות בוקר, ב-2 באפריל, כבר היה חלק גדול מהנשק במחסני ה"הגנה", וגלילי הלך לבית בן-גוריון. שם ישבו גולדה מאיר, לוי אשכול, דוד רמז ויוסף שפרינצק. וגלילי הפתיע אותם בסיפורו על אוניית הנשק. פולה בן-גוריון הגישה יין וגלילי הלך ל"בית האדום". יגאל ידין התיר לעצמו הפסקה בהכנות למבצע "נחשון" ומיהר לנמל. לוי אשכול, פנחס ספיר והלל דן העירו את מאיר גירון בשבע וחצי בבוקר, והביאוהו לבית בן-גוריון. גירון סיפר את הסיפור ובן-גוריון שאל אותו: "מי זה אפרים אילין?"

לא כל הציוד הצבאי נפרק מ"נורה" בלילה ההוא, וכשהאיר היום עגנה האוניה בנמל בין עשרים וחמש אוניות אחרות. שחיכו לתורן לפריקה. למרבה המזל לא עלה עליה המפקח הבריטי של הנמל, ובלילה הבא נמשכה הפריקה. אחרי שלושה לילות הייתה "נורה" ריקה ממטען, וה"הגנה" התעשרה בארבעת אלפים וחמש מאות רובים, מאתיים מקלעים וחמישה מיליון כדורים – שיירי הנשק שייצרו הצ'כים למען גרמניה הנאצית בימי מלחמת-העולם.

ב-2 באפריל שלח בן-גוריון מברק לאבריאל, "הדברים באו במועדם והצילו את ירושלים. למסור לאהוד יישר כוח." וישראל גלילי כתב לשאול אביגור, "כשהגיע הדורון ליחידות היו בחורים שלא התאפקו ונשקו לכלים בעודם מרוחים." אחרי ימים אחדים כתב בן-גוריון לאנשי הרכש באירופה: "אם ביהודה ובעמק שונה המצב לטובה, ואנו שולטים – קרי: שולטים – בהרי ירושלים, הרי זה הודות למשלוח הראשון שקיבלנו."

מאז סייע אילין לאנשי הרכש של ה"הגנה", ואחר-כך של צה"ל, לרכוש ציוד צבאי באירופה ולהעבירו לארץ ישראל. את הסכסוך שלו עם אצ"ל יישב אילין בשנות החמישים הראשונות, אבל כבר ב-1948 קיבל רהביליטציה מן ה"הגנה".⁷

יהודה בן צור שחקר את פרשת האונייה "נורה" העריך: "ניתן לומר בביטחון שהגעתה, תוך כדי פריצת הסגר הבריטי של ספינת נשק 'נורה' ב-1.4.48 לנמל תל אביב, עם המשלוח הימי הראשון של הנשק הצ'כי, הביאה לנקודת המפנה בקרבות מארס/אפריל 1948 של מלחמת העצמאות". עם זאת הוא העריך ש"על אף ששלטון המנדט הבריטי נמשך עד מאי 1948,חלון ההזדמנויות לעשות כן נפתח בפברואר 1948, עם התרופפו שלטון המנדט לאחר שהצבא הבריטי פינה את גוש-דן ותל אביב הפכה לעיר עברית, דהיינו הקדמה של כחדש וחצי.⁸ ניצול חלון הזדמנויות זה לא רק שיכול היה למנוע את המשבר הצבאי של סוף מארס אלא גם את המשבר המדיני של נסיגתה של ארה"ב מתמיכה בחלוקת הארץ ובהקמתה של מדינת ישראל, ב-19 במארס.

____________

בשבוע הבא: התארגנות גדודי "מבצע נחשון"; חיילים רבים היו טירונים; לרוב המפקדים לא הייתה הכשרה מתאימה והם לא הכירו את מרחב הפעולה; הפלמ"חניקים סרבו להצטרף ליחידות שאינן פלמ"ח; הערכה שגויה של משך המבצע.

1.על שם בלק בן ציפור, במדבר, כ"ב, ב'
2.יומן דב"ג,31 במארס; 4161;1948 371/68635 FO, מברק מפראג למשרד החוץ ב-1באפריל 1948; בנימין קגן "הם המריאו בעלטה", דבר, עמ' 59-58 אברהם איילון חטיבת גבעתי במלחמת הקוממות, עמ' 287-386; פנחס ואזה, המשימה רכש, עמ' 177; מוניה מרדור, "מבצעי בלק", ביטאון חיל-האוור מס' 77, נובמבר 1968, עמ' 77; ראיונות עם יגאל ידין אהרון רמז, אברהם נגב ויצחק פונדק.
3. בצל, ראה להלן.
4. פ. ואזה, המשימה רכש, עמ' 180; ראיון עם יוסף יריב.
5. בימי מלחמת העולם השנייה צנח דן ביוגוסלביה, שירת ביחידת פרטיזנים של טיטו וקשר קשרים עם אנשים שהיו אחר כך למנהיגי המדינה.
6. את"ה ארכיון גלילי, לאתי מהלל, 17 בפברואר 1948; פ. ואזה, המשימה רכש, עמ' 174; סת"ה. ג/2, עמ' 1527; מ. מרדור, שליחות עלומה, עמ' 187, 191-190.
7. את"ה ארכיון גלילי, לאביגור מהלל. 28 במארס 1948; סת"ה ג/2, עמ' 1527: פ. ואזה, המשימה רכש עמ' 186-175; מ. מרדור, שליחות עלומה, עמ' 191-190; ישעיהו אביעם, "נורה' הקטנה נעלמה", מעריב. 1 במארס 1965; ראיונות עם מאיר גירון אפרים אילין יוסף יריב, ישראל גלילי ומוטה ברון .
8. יהודה בן צור, "'נורה' אניית הרכש", אתר הפלי"ם וההעפלה, 2007.