כל הידיעות וההערכות שהגיעו אל זרועות המודיעין לקראת המבצע לפריצת הדרך לירושלים הצביעו על מורל גבוה של הערבים, בגלל הצלחותיהם במלחמת הדרכים, ועל כוונתם לתקוף את ירושלים העברית. שלום דרור, מי שהיה מפקד גדוד "מכמש" ושהודח מתפקידו ימים אחדים קודם-לכן, נסע לחיפה לפגוש את הוריו, מעפילים שנכלאו במחנה-מעצר בקפריסין ועתה עלו לארץ ישראל. הש"י ארגן לדרור מקום במשוריין של סרן הייסטי ממשטרת לוד, וכך ישב במדי שוטר על הצריח וסימן במפה טופוגראפית את העמדות, המחסומים על הכביש, והמשלטים של הערבים בין ירושלים למקווה-ישראל. במקווה ישראל פשט את מדי השוטר, ולפני שעלה על האוטובוס לחיפה, סר ל"בית-האדום" ברחוב הירקון בתל אביב ודיווח על ממצאיו ליגאל ידין. ¹

קצין-המודיעין של "נחשון", זרובבל ארבל, ריכז את הידיעות על היערכות האויב ועל היערכות הבריטים, בין חולדה לירושלים, מתוך דיווחי מלווי השיירות; ידיעות שהביאו משתפי פעולה – ערבים ובריטים, וסיורי אוויר שביצע בעצמו, במטוס שהועמד לרשותו. הרי התמונה שהצטיירה:

בגזרת הפעולה המערבית של לסקוב: במפקדה של חסן סלאמה, בבית-יתומים ברמלה, משרתים קצינים עירקים, יוגוסלביים וגרמנים, וכמאה לוחמים חמושים וניידים. קשר טלפוני מחבר את חסן סלאמה עם כל הכפרים בסביבה. הבסיס העיקרי בשטח האחריות שלו הוא מחנה האספקה הבריטי בוואדי צראר (כשלושה קילומטרים מדרום-מערב לחולדה). מפקד המחנה, הקצין העירקי עבד אל-ג'עבר אל-שומרי, נחשב למארגן יעיל: פקודיו הם כשלוש מאות חיילים מתנדבים, עירקים וסורים, וכמאה ארץ ישראלים. תושבי הכפרים, שכני המחנה, מקבלים בו אימונים בסיסיים, במחזורים של שלושה ימים, שישים משתתפים בכל מחזור. לשוּמרי יש משוריינים אחדים, שכבר הופעלו בהצלחה בקרב שיירת חולדה. בסיסים חזקים נוספים יש בעיר רמלה (תשע מאות מקומיים חמושים, שמאה וחמישים מהם מאורגנים ב"משמר הלאומי" ומסוגלים להתארגן במהירות ליציאה) ובכפר אל-קובב, חמישה קילומטרים מצפון-מערב ללטרון (חמישים לוחמים זרים ומאתיים מקומיים). בכל אחד מהכפרים האחרים שבגזרה יש שלושים עד מאה לוחמים.

בגזרת הפעולה המזרחית של יוסף טבנקין: מפקדת עבד אל-קאדר אל-חוסייני, המנהיג הצבאי הבכיר והנערץ על ערביי ארץ ישראל, ממוקמת בביר-זית שליד רמאללה. סגנו, כאמל עריקאת, הוא מייסד הארגון הצבאי "פתווה" ומפקח במשטרה הבריטית לשעבר, וקצין המטה שלו הוא עבדאללה אל-זיתני, מארגן תקיף ויעיל. פקודיו של עבד אל-קאדר הם כמה מאות חיילים סורים ועירקים. מומחים יוגוסלבים וגרמנים מסייעים לו. הוא מסוגל לגייס לוחמים מכל הכפרים, שבין חברון לרמאללה. עמוס חורב² דיווח לארבל, ששבע מאות לוחמים ערבים התפרסו בין ירושלים ללטרון, ביחידות של כחמישים איש. מפקד הציר הוא איברהים אבו-דיה, אחד המפקדים המנוסים של עבד אל-קאדר, והבסיסים העיקריים לאורך הציר ממוקמים בכפרים דיר-איוב (מצפון-מערב לשער-הגיא), בית-מחסיר, סריס, וחרבת אל-עומר (מדרום לכביש שבין שער הגיא לירושלים), ובית סוריק (מצפון-מזרח לקריית ענבים).

הערבים מסוגלים לרכז אלפיים לוחמים חמושים היטב, מכונות-ירייה, מרגמות קלות ועשרה משוריינים. מגרעותיו של כוח כזה יהיו חוסר תיאום בין היחידות והגזרות; אי-מיומנות של מפקדים זוטרים ובינוניים בקרב ממושך חצי-סדיר, וליקויים בלוגיסטיקה ובהגנת הכפרים.

בבסים הבריטי העיקרי – המחנה הצבאי בלטרון ומשטרת לטרון – חונים כמאה שוטרים בריטים וערבים. בכל שלוש תחנות-השאיבה (של קו-המים לירושלים), שבין לטרון לסריס, חונות מחלקות בריטיות. סיורים בריטיים נעים על הכביש בשלושה משוריינים. חורב דיווח: עד עתה פעל הצבא נגד הערבים בכל המקרים.³

הגדוד של לסקוב יצא לנען באוטובוסים בשבת בבוקר, 3 באפריל. נאסר על החיילים לשיר, לצעוק ולגלות את הנשק. "אל ירגיש איש מיושבי תל אביב בכוח הגדול היוצא מהעיר." האיסור פג אחרי שיצאו משכונת התקווה, בסביבות מקווה ישראל, והחיילים שרו: "האמיני יום יבוא, טוב יהיה מבטיח לך, לחבק אותך אבוא, והכול אשיח לך."

יחידות מחטיבת "גבעתי", שלא צורפו למבצע, אבטחו את הדרך וגירשו ערבים מעטים ממחנה בילו הנטוש, ליד המושב כפר בילו. עם רדת הערב יצא הגדוד של לסקוב מנען לחולדה (מרחק שבעה קילומטרים) ברגל, עם חגור הקרב. בראש הלכו שני סיירים מנען; מחלקת-סיירים מ"גבעתי", בפיקוד יצחק הלר, וכיתה מהפלוגה של אריה שפאק. ההליכה הייתה קשה לרוב החיילים; כושרם הגופני היה לקוי. "אחרי רבע שעה היינו עייפים, אחרי חצי-שעה היינו הרוגים, ואחרי שלושת רבעי-שעה היינו אדישים לכול." כתב אבנרי ביומנו. "מקץ שעה הלכנו כחולי-קדחת, התנדנדנו מצד אל צד והחלקנו בין התלמים, על השדה החרוש."

הגדוד עבר קילומטר וחצי, ביותר משעה, והגיע סמוך לכפר הערבי נעקה. הפלוגות שפיגרו נותקו מהגששים, והמחלקה של הלר חזרה אליהן. אנשי הפלוגות הללו סברו שהבאים הם ערבים מנענה, וירו בהם. יצחק הלר נהרג מיריות חבריו, אחד מחייליו נעדר, ושלושה נפצעו, אחד קשה. הלר היה ההרוג הראשון במבצע "נחשון". כיתה אחת החזירה את גווייתו לנען. הגדוד המשיך ללכת. שני חיילים עייפים השליכו שני שקים שהכבידו עליהם. למחרת דיווח הש"י: "לערבים בסביבה ברור שאמש עבר פה כוח גדול: הם מצאו שק לחם ושק שוקולדה." אבידן דיווח לידין: "הגדוד הראשון (של לסקוב), אשר עליו מוטלת התעודה הקשה ביותר במערכה, כמעט שאינו מאומן, ואין לדבר על ניסיון קרבי."

אנשי הגדוד הקימו אוהלים בחורשה, ליד חולדה, ויחידות חמושות סיירו בסביבה. ביומן של אבנרי מיום א', 4 באפריל, כתוב: "מגיעות סוף-סוף המכוניות להובלת האספקה לירושלים. עתה הכל מוכן. חסרה רק הפקודה."⁴ באותו יום באו לחולדה יוסף טבנקין ואנשי מפקדת גדודו, כדי להצטרף לפלוגה של בן-ארי ולהעלות את השיירה לירושלים, והגדוד של אוורבוך התמקם בנען.

שיירת "נחשון" הראשונה הייתה אמורה להיות מורכבת מעשרים וחמש משאיות נושאות אספקה, ומחמישה אוטובוסים משוריינים ושמונה-עשר משוריינים קרביים שיובילו את טבנקין ופקודיו. טבנקין, שלמד את לקחי שיירת חולדה, לא רצה משאיות. התנגדותו לא נתקבלה, והוא ארגן את פקודיו ביחידות מבצעיות ופקד עליהם: אם יתחולל קרב, עזבו את המשאיות והמשיכו להתקדם ברכב המשוריין' או אפילו ברגל.⁵

המכוניות והאספקה נשלחו מתל אביב למחנה בילו – בסיס ההצטיידות העיקרי של השיירות שעלו לירושלים. לאחראי מונה איש אגף ההדרכה, פנחס קופל, מי שהיה רב-סמל ביחידת תובלה בצבא הבריטי. לסגנו מונה דב ירמיה, חניך קורס הקצינים שלא הסתיים. גם ירמיה שירת ביחידת תובלה של הצבא הבריטי. לאחראי לאבטחת השיירה מונה יוסף טבנקין. הגדרת הסמכויות לא הייתה ברורה, ולא היה תיאום מוקדם בין האחראים לארגון, ובין האחראי לאבטחה.

פקודת היציאה נתקבלה ב-7 בערב, אבל השיירה לא יצאה. אבידן הודיע לידין, על שכוח הפלמ"ח בקריית ענבים (בפיקוד עוזי נרקיס) "לא קיבל פקודת הביצוע ושעת האפס, לפיכך לא תפס את המשלטים, וחומרי הנפץ לא הגיעו." אבידן ביקש מראש אג"ם לבוא לנען.⁶

השיירה הראשונה של "נחשון" יצאה עשרים ושש שעות אחרי שנתקבלה הפקודה, באחת אחרי חצות, אור ל-6 באפריל, שישה ימים אחרי שהוחלט על המבצע, וחמישה ימים אחרי היום המיועד. מצבה הביטחוני של ירושלים לא הורע על-אף הדחיה, מפני שירושלים לא עמדה להתמוטט. בחמשת הימים האלה ביצעה ה"הגנה" שתי פעולות מחוץ לגזרה המוגדרת של מבצע "נחשון": השתלטה על הכפר קסטל (בלילה שבין 2 ל-3 באפריל) ופוצצה את המפקדה של חסן סלאמה בבית-הספר הבריטי לקצינים ליד באר יעקב סמוך לרמלה (בליל שבין 4 ל-5 באפריל). הודות לשתי פעולות אלה עברה שיירת "נחשון" הראשונה את הדרך בשלום, ולזכותן יש לזקוף את הצלחת כל המבצע. בלי להפחית מהחשיבות ההיסטורית של מבצע "נחשון", מותר לפקפק אם היה בו צורך להשגת יעדיו המוצהרים: מניעת מפלה גדולה בירושלים, ופתיחת הדרך אליה. אפשר להניח שאת היעדים האלה יכלו היהודים להשיג גם בלי אווירת "סוף העולם" שליוותה את ההחלטה על המבצע ואת ההכנות לקראתו; לעומת זאת אפשר לטעון שאווירה זאת הייתה לתועלת יותר מן המבצע עצמו, מפני שהיא חוללה שינויים בתפיסה, וקירבה אותה למציאות. אין ספק ששיקול זה לא הובא בחשבון מראש. תחכום כזה אינו נכלל בדרך-כלל בכישוריהם של העושים את ההיסטוריה.

________

בשבוע הבא: הפעולה הראשונה ב"מבצע נחשון": פיצוץ מפקדת חסן סלאמה בין באר יעקב לרמלה; סבלי חומר הנפץ ברחו; הפעולה הפתיעה את ערים והם היו בהלם; הצטיין השוער האגדי של נבחרת ישראל יעקב חודרוב; למחרת ברחו ערביי הסביבה מבתיהם

1. ראיון עם שלום דרור.
2. סגנו של טבנקין. לימים אלוף בצה"ל ונשיא הטכניון.
3. א"צ, נחשון, ידיעות ב-5-2 באפריל 1948; ראיון עם זרובבל ארבל.
4. א"צ, נחשון, ידיעות ב-4-3 לאפריל 1948; אורי אבנרי שם, עמ' 44-38; ראיונות עם חיים לסקוב, אלכסנדר שפיר, יוחנן פלץ ודניאל דגן.
5. ראיון עם יוסף טבנקין.
6. א"צ, מנחשון לידין 4 באפריל 1948; א"צ, אל נחשון, מודיעין מאת בן-חור, הנדון: שיירת האספקה לירושלים; א"צ, רכב לנחשון; א"צ, מאת נחשון אל מג"ד גדוד 1, פקודת ביצוע, 4 באפריל 1948; א"צ, הוראות למנהל השיירה פ. קופל; י. אוליצקי ממאורעות למלחמה, עמ' 377-375; ראיונות עם יוסף טבנקין פנחס קופל, דב ירמיה, עמוס חורב, יוסף יזרעאלי, חיים לסקוב ואליהו בן-חור.