עם שחר הוציא דן לנר ה את פלוגתו של אסף שמחוני מרוביה-פוקה, והפקיד על הגנת הכפר הכבוש את חניכי קורס מפקדי הכיתות של חטיבת "גולני", בראשות סגן מפקד הקורס, אנטול שפירא. מפקד אחת ממחלקות הקורס, יצחק גולדמָן, העיד: חניכי הקורס לא נשלחו למשימות תקיפה, מפני שמפקדי "גולני" רצו לשמור על מפקדי הכיתות למשימות בעתיד. שישים היה מספר האנשים שקיבלו את רוביה-פוקה מהפלמ"ח, ורק לעשרים ושלושה מהם היו רובים. ברובים אלה השתמשו עד אז באימונים בלבד. גולדמָן הגיע לרוביה-פוקה בלי נשק אישי, ופקודיו נתנו לו רובה צרפתי - "קרבינה", שמצאו על חייל ערבי הרוג.¹

מדרום-מערב למשמר העמק חסמה הפלוגה של שמחוני את הדרכים למשמר העמק ולג׳וערה. המחלקה שתפסה בלילה את הר-הגעש הגדול עזבה אותו לאור היום, בתקווה שהאויב יתפתה לתפוס אותו וייפול למלכודת הטמונה לו בדרך, אבל האויב לא התפתה. כוחות ערביים גדולים התרכזו במנסי ונערכו לקרב על רוביה-פוקה. כיבושו של כפר זה הוכיח את העליונות הצבאית של היהודים, וקאוקג׳י רצה להפריך הוכחה זאת. זה היה ההישג הראשון של התקפת-הנגד היהודית: "צבא ההצלה" החליף את יעד התקפתו, ממשמר העמק לרוביה-פוקה.²

חניכי קורס מפקדי-הכיתות של "גולני", שבאו לרוביה-פוקה ממשמר העמק ומג׳וערה, סרקו את בתי הכפר. אריק נחמקין סיפר שהוא נכנס לאחד הבתים ופתח את דלת הארון, ואז זינק מתוכו ערבי שכיוון אליו את רובהו. המפקד רן בר-גיורא והחניך מיכה לין ירו בערבי ברגליו, והוא השליך את הרובה, נכנע, וסיפר לשוביו על היערכות "צבא ההצלה" "ועל מהלכיו עד אז.³ הלוחמים חיפשו שלל בבתים, שחטו פרות ובישלו את בשרן. אחד מהם, אורי שפיר, כתב: "עוד הפלמ"חאים יורדים וכבר אנו תופסים עמדות, מתבייתים ומצפים לפת-שחרית. אחד כבר מסתכל בצווארה של תרנגולת כשואל: היכן שוחטים? אחד שומר על מדורה שהורישו לנו הכובשים, אחד מושך פחמים לבישול. הובאו על שֶכֶם גושי-תמרים מן החנות הגדולה שבמבצר רוביה... פני נער חבושי גרב נרכנו מעל למדורה... דמות מטושטשת של פרה זוקרת זנב, ליד לוחם המנסה לחלוב אותה."

אנטול שפירא ארגן כיתה והתכוון לרדת איתה לעמק מנסי, להפתיע את החיילים הערבים ההמומים ולפוצץ את סוללות התותחים שלהם, אבל אז נראתה שיירת המשאיות שבאה למנסי מג׳נין. מאות לוחמים ערבים ירדו מהמשאיות והתארגנו כדי להתקדם לרוביה-פוקה, ופקודיו של שפירא נערכו להגנה. ⁴

התקפת-הנגד החלה ביריות מרחוק ובצליפות, נמשכה בהפגזות, והגיעה לשיאה בהסתערויות. בשעה 12.30 בצהריים דיווח דן לנר למטה הפלמ"ח בתל אביב: "כוחות אויב תפסו את השלוחות הדרום-מזרחיות סביב חירבת בית-ראס. אנשינו ממשיכים בפעולה... מחזיקים את רוביה-פוקה למרות ההתקפות הקשות מצד הערבים."⁵ אחרי חצי שעה דיווח לנר שההתקפה התחזקה וששתי מכונות-הירייה "בראונינג" התקלקלו, וביקש חלקי-חילוף ותחמושת למכונות-הירייה, פגזים למרגמות, וסוללות למכשירי-הקשר.⁶ משה מָן שלח מברק ליגאל ידין: "במערכה בהרי-אפרים פועלות חמש פלוגות. האויב הביא תגבורת רבה. נראה שאנו נכנסים לעניין רציני וחשוב. אין לנו שום רזרבות קרביות. כוחותינו עייפים. הכרחי שעוד הערב תצאנה (אלינו) שתי פלוגות חמושות של ׳אלכסנדרוני׳.⁷" אחרי מחצית השעה אמר מָן לידין בטלפון: "המצב במשמר העמק קשה. האויב מרכז כוחות גדולים כדי לכבוש חזרה את רוביה-פוקה. שלח באווירון סוללות למכשירי-קשר."⁸ ב-4.15 אחרי הצהריים שלח ידין הוראה לדן אבן, מח"ט "אלכסנדרוני", לשלוח מיד פלוגה עם נשק לעזרת "גולני".⁹

לנר הניח ללוחמי "צבא ההצלה" לתקוף את רוביה-פוקה כמה פעמים. הוא קיווה שהם יותשו, ואולי יפלו בפח שטמנו להם אנשי הפלמ"ח ביער משמר העמק, לכן לא שלח מיד תגבורת לכפר המותקף.¹⁰ כשנודע לו על התגבורות הזורמות למנסי העולות על רוביה-פוקה, פקד על פלוגתו של ישעיהו גביש לפגוע בהן. לפני הצהריים השתלטו גביש ופקודיו על רכס סמוך למנסי, וירו בטורים המתקדמים, במרגמות, במכונות-ירייה וברובים, מטווח של חצי קילומטר. התקדמות לוחמי "צבא ההצלה" נעצרה. אחת המכוניות שלהם נפגעה והתהפכה. הם השיבו אש. לוחם אחד מהפלוגה של גביש נהרג, וארבעה נפצעו. "זה היה קרב-היום-הראשון שלנו", סיפר גביש. "החלטתי שמספר הנפגעים גדול מדי וחזרתי ברגל לדליה. לנר שאל אותי מי פקד עלי לעזוב את המארב ועל סמך מה נטשתי את עמדתי. הסברתי שנפגעו אצלי אנשים. הוא אמר כי אסור לי לעשות שבת לעצמי, וכי היה עלי להישאר במקום ולמלא את תפקידי גם אם יש נפגעים. ברגע ההוא הבנתי שפלוגה פועלת במסגרת גדוד וכוחות גדולים יותר, ושנסיגתי המוקדמת פגעה במערך שלנו כולו. אף שהייתי מפקד-פלוגה די ותיק, רק באותו קרב, במנסי, עברתי קורס מפקדי-פלוגות של ממש."¹¹

על מה שהתרחש אז ברוביה-פוקה כתב אורי שפיר: "היו לנו ארבעה מקלעים, שתי מרגמות, רובים ורימונים. מרגמה אחה נשברה – כמו תמיד – מיד. נשארה אחת. זו כוחה כשתיים: אך הבחינה בריכוז האויב ומיד שלחה בו את ברכתה... פעמים רבות נערך האויב להתקפה. אש צפופה. במאמץ עליון של העמדות, נהדף (האויב). אנו מונים את הכדורים. מעט. שותים מים רעים והוזים על אוכל. לרגלי המשלט שלנו החלו ליפול פגזי מרגמה. עשן ועפר מתאבכים, עוד ועוד... מתברר כי אחת העמדות, ובה שלושה אנשים, נתונה באש מתמדת של מכונת-ירייה שהוצבה מולה ויורה בלי הפסק... אין לנו תחמושת עוד. אנו מחלקים חמישה כדורים לאיש. להזהיר ולהזכיר, ׳לא לירות לשווא!׳ כבר יש פצועים. מן המטה מודיעים: ׳תשמרו אותם. עכשיו אין אפשרות להגיע אליכם. אנו מחישים עזרה.׳

"אחדים חדלו לירות. נכנסו למקום שנכנסו ושכבו במקום ששכבו, ללא כל ארשת. לא רוצים, לא אכפת¹²... בשעה 3 אחרי הצהריים הוזמנה מרגמת משמר העמק לפעולה. אנו מכוונים אותה, היא מגששת. ובעזוז זורעת מבוכה בשורות הערבים. הפגזים רצים בעסק גדול ומתרכזים בריכוזיהם. ותגבורת הגיעה! בדרך האוויר! הלך האויב והביא משוריינים ותותח. אנו מגלים פלוגת פלמ"ח בקרבת הר-הגעש ומפריחים לכבודה כמה אמרות עסיסיות. ׳באים? מה השמחה? תגבורת! באה! שם!׳ ולא היא. הפלמ"ח מתיישב בהר-הגעש ונשאר. הוא נשאר שם!"¹³ מפקד המחלקה, יצחק גולדמָן, אישר: ."חניכי הקורס של 'גולני' היו בדמורליזציה. ההתקפות וההסתערויות של האויב לא היו מסוכנות, אבל המפקדים והחניכים הוכו בהלם, לכן דיווחתי על מצב קשה ברוביה-פוקה, ודרשתי תגבורת מיד."¹⁴

ביומָן המערכה של משמר העמק נכתב באותו יום: "15.10. הדו-קרב ברוביה-פוקה נמשך. דופקים בלי הרף. הדאגה לחברים רבה... 16.00. התקפה על רוביה-פוקה הולכת וגוברת. הערבים מתקיפים בפגזי מרגמות כבדות."¹⁵ לנר שלח אחדים מחברי משמר העמק לכפר אבו-שושא, עם הוראה לאולק נחשון, לעבור עם פקודיו לרוביה-פוקה. כשעלו נחשון ופקודיו על המדרון המערבי של הכפר, הסתערו עליו אנשי "צבא ההצלה" מן המדרון המזרחי והגיעו עד בתיו הראשונים, שנשמרו על-ידי חניכי-הקורס. כל החניכים שהיו בגִזרה ההיא ברחו, מלבד אחד, יצחק גולדמָן. לבדו הבריח גולדמָן את המסתערים, בעשרים רימונים. כשפנה לאחור, כדי לקרוא לחבריו לחזור לעמדות, חשבו אותו אלה לערבי והשליכו עליו רימון. למזלו ולמזלם לא פגע בו הרימון.

אולק נחשון ופקודיו נכנסו לרוביה-פוקה ממערב, ופינו למשמר העמק את הפצועים ואחדים מלוחמי "גולני" שהוכו בהלם. האחרים נשארו בכפר עם הפלמ׳׳חניקים. אמוץ לבבי, איש "גולני", תיאר את מצב-רוחם: "העצבים שלנו מרוטים לגמרי... הלוחמים כל-כך עייפים עד שנרדמו בעמדות. לו זרקת רימון ביניהם לא היו מגיבים... האנשים שלנו מיואשים." אחרי שנכנסו נחשון ופקודיו לכפר, חדלו הערבים לתקוף אותו. אולי נבהלו למראה התגבורת. ב-10 באפריל לפנות בוקר פוצצו החבלנים אחדים מבתי רוביה-פוקה, וכל הכוחות נסוגו משם למשמר העמק, לפי הוראת דן לנר, אף שלא הותקפו. נראה שלנר פקד לנטוש את המאחז בגלל הדיווחים המוגזמים על התקפות, ומפני שהעריך לא נכונה את מצב המגינים ואת עקשנותו של האויב. אחרי חמישה ימים דיווח אולק נחשון למרדכי מקלף, מפקדו בחטיבת "כרמלי", שהוא נטש את רוביה-פוקה "בשל חוסר כוחות להחזיקו."¹⁶

הנשק והתחמושת שנתפסו ב-9 באפריל ברוביה-פוקה נשלחו לבסיס הפלמ"ח בדליה. כשנבדק השלל, התפוצץ חומר הנפץ. הנָשָק של הגדוד הראשון, מנחם לוינגר, והנשק הפלוגתי, דוד נוסבאום, נהרגו, ותשעה אנשים נפצעו.¹⁷

בלילה שבין 9 ל-10 באפריל, בשעה 2.45 אחרי חצות, דיווח משה מָן ליגאל ידין בטלפון: "הלוחמים עייפים מאוד, רובם ברזרבה ובמנוחה. התוכנית לשַבָּת, להחזיק בחִרבת בית-ראס ולהרוס את הכפר אבו-זוריק בהפגזות מרגמה."¹⁸
_______________

בשבוע הבא: יגאל ידין פקד על מח"ט גולני דן אבן לשלוח פלוגה למשמר העמק. אבן סרב פקודה; ידין הורה למח"ט "גולני משה מן לתקוף את קאוקג'י כדי שימנע מלשלוח תגבורת לגזרת ירושלים; קאוקג'י מורה לכוחות צבא ההצלה בירושלים לחזור מיד למשמר העמק; ידין הורה שוב לאבן לשלוח תגבורת למשטר העמק; אבן שלח פלוגה לא מאומנת שמפקדיה סרבו לצאת לקרב; ידין הורה לאבן לפעול נגד צבא ההצלה בוואדי ערה ושוב אבן לא ביצע את המשימה; מטוס ישראלי תקף מן האוויר את חיילי צבא ההצלה.

1. ראיון עם יצחק גולדמן.
2. א"צ, סיכום פעולות 10-8 באפריל 1948; א"צ, הרצאת רן לנר הנ"ל בכנס פלמ"ח.
3. ראיון עם אריק נחמקין.
4. אורי שפיר, "בכפר הכבוש", מתוך "משמר העמק במערכת", עמ' 103-102.
5. א"צ,, חגי, 9 באפריל 1948, שעה 12.30.
6. א"צ, מחגי למועצה, 9 באפריל 1948, שעה 13.00.
7. א"צ, מגולני לידין ולאלכסנדרוני, 9 באפריל 1948, שעה 13.45
8. א"צ, מגולני לידין, אבידר, פלד, 9 באפריל 1948, שעד. 14. 20
9. א"צ, מידין לאלכסנדרוני, לגולני, 9 באפריל 1948, שעה 16.15
10. לנר, הרצאה שם.
11. ראיון עם ישעיהו גביש.
12. משמע היו בהלם קרב.
13. אורי שפיר, שם.
14. ראיון עם יצחק גולדמן.
15. "יומן המערכה, שם עמ' 36.
16. א"צ, דוח אולק; א"צ, חגי למועצה, סיכום פעולות; א"צ, הרצאת דן לנר; א"צ, עדות אמוץ, בן מרחביה; ראיונות עם אהרון נחשון ועם אריה נחמקין.
17. "יומן המערכה" עמ' 37-36 .
18 .ראיון עם ישעיהו שטדלר.