כזבים בשידור חי

ארבל הסתבכה עוד יותר בהמשך דבריה, באומרה: "אני קיבלתי פיצויים, הייתי זכאית להם. ועדה החליטה על העניין הזה".

לא נכון, ונבהיר זאת. בפעם הראשונה כשחשפתי פרשה זו (1996), טענה ארבל, כי הדבר אושר לה על-ידי ועדה שבה היו חברים: ה. הגר, ר. בודסקי, מ. בן-דרור וש. הולנדר (כיושב-ראש, לטענתה). בדיקה שערכתי בנושא העלתה, כי ועדה כזו מעולם לא קמה ומעולם לא נתנה החלטה בעניינה. השופט (בדימוס) מרדכי בן-דרור ונציב שירות המדינה עו"ד שמואל הולנדר, אמרו לי בזמנו, בתגובה לשאלותי, כי הם לא ישבו בוועדה שכזו ולא אישרו לארבל פיצויים כלשהם.

יתרה מכך, מתברר כי בזמנו הוקמה דווקא ועדה אחרת, שהתבקשה להמליץ כיצד לנהוג בשופטים שביקשו באותה תקופה פיצויים והטבות אחרות. ואולם אותה ועדה, בראשה עמדו אישים אחרים, החליטה למעשה, כי לארבל לא מגיעים פיצויים. הוועדה קבעה, כי רק שופטים שמונו מיום 1.4.90 ואילך יוכלו לקבל פיצויים בעת מעבר מתפקיד בשירות המדינה לכהונת שיפוט (שגם היא בשירות המדינה). ארבל לא היתה זכאית לכך, כיוון שהיא מונתה קודם לכן (1988). למרות זאת, בסיועו של הנציב דאז, מאיר גבאי, 'סודרה' לה ההטבה הנכספת.

נדרשנו לכל זאת בגלל דבריה של ארבל השבוע. חומרת הדברים עולה נוכח מעמדה, כמי שחורצת גורלם של אנשים - מי יועמד לדין, מי יזכה בחסותה ו/או בחיפויה, ומי יוכל או לא יוכל להתמנות לתפקיד ציבורי.

לזאת קיימת חשיבות מכרעת הן לגבי המשך כהונתה כפרקליטת המדינה, והן לגבי מועמדותה המסתמנת לכהונת שופטת בבית-המשפט העליון.

בראיון העיר שילון: "במשרד המשפטים נקבע שהכספים לא הגיעו לך בעצם".

ארבל: "לא, סליחה, זה לא נקבע בשום מקום. העניין הזה הובהר, ואני שמחה שאתה (מעלה) את זה, כי מישהו עושה לי עוול בעניין הזה...".

בניגוד לדבריה של ארבל, במשרד המשפטים נקבע כי היא לא היתה זכאית לפיצויים שקיבלה. עוד נקבע במשרד המשפטים (אז) וגם בנציבות שירות המדינה, כי קיבלה פיצויים באופן שאינו עולה בקנה אחד עם החוק, הכללים והנורמות. הדבר דווח על-ידי מנהלת המחלקה לסכסוכי עבודה בפרקליטות המדינה, עו"ד נורית אלשטיין, במכתב מפורט ומנומק מה-22 באוגוסט 95', ששוגר אל נציב שירות המדינה (חודשים ספורים לפני מינויה של ארבל לתפקיד פרקליטת המדינה). אלשטיין נדרשה לעניין בעקבות בקשתן של מספר שופטות (בהן יהודית צור ושרה דותן), לקבל פיצויים "כמו ארבל".

במכתב נימקה אלשטיין מדוע לא ניתן לשלם לשתי השופטות פיצויים, כבקשתן "כמו ארבל": "אילו כך נהגו" - כתבה, בהסבירה אילו אופציות היה צריך להעמיד בפניהן - "היתה נמנעת המבוכה בה אנו מוצאים עצמנו היום. כיוון שלא כך נהגו, אינני רואה כיצד נוכל היום להצדיק איפה ואיפה ביחס לאותן שופטות שנתמנו לאחר גב' ארבל".

ובהמשך:

"אטעים, כיוון שסבורה אני כי להסדר שהוחל על גב' ארבל לא היתה הצדקה, ולדעתי טעתה נציבות שירות המדינה משאישרה את ההסדר, אינני סבורה שקמה לשופטות צור ודותן זכות מן הדין לתבוע החלת אותו ההסדר עליהן, בבחינת 'אין מתקנין עוול בעוול'. אף אין לקבל, כי מעצם החלת ההסדר על גב' ארבל, יש לקרוא מכללא כוונה להקדים את התאריך הקובע ליום פרישתה".
עו"ד אלשטיין שקלה, בדקה, ובסופו של דבר קבעה, כי אין מקום לבצע עבור אותן שופטות אותו 'סידור' (בלתי-תקין) שנעשה לארבל. וכלשונה: "שקלתי, ביני לביני, האם ניתן להסתפק בהקדמת המועד הקובע ליום פרישתה של השופטת ארבל. הגעתי למסקנה ש'סידור' מעין זה לא יפתור כל בעיה, באשר הוא לוקה בכך, שהמועד הקובע החדש (1.4.90 - י.י.), יאבד ממידת האובייקטיביות הדרושה, ועלול לעורר טענות מצד שופטים נוספים שפרשו לפני כן. עמדה זו הינה על דעת היועץ המשפטי לממשלה (מיכאל בן-יאיר - י.י.) ופרקליטת המדינה (דורית בייניש - י.י.)".

במשרד המשפטים נקבע, אם כן, כי ארבל קיבלה פיצויים באופן בלתי-תקין.

פרקליטת המדינה, עדנה ארבל, התראיינה (יום א', 28.7.02) אצל העיתונאי דן שילון (ערוץ 2, 'טלעד'). ראיון מעניין, שהעמיד את ארבל במבוכה לא מעטה. רבים ציפו לו. אחרי הכל, לא בכל יום מגיעה ארבל - הנהנית מחסותם של כתבי חצר המתמידים לשרתה בנאמנות - לראיון בשידור חי, ובו היא מתבקשת להשיב על שאלות נוקבות, בהן מדוע היא מכבידה ידה על אישי ציבור, מדוע אינה נזהרת בכבודם של חשודים, וגם להשיב האם היא מחמירה עם עצמה כמו עם אחרים.

ארבל הוזמנה לראיון בתוקף מעמדה כפרקליטת המדינה והיתה אמורה לעסוק בעניינים הנוגעים לתפקידה המקצועי. מה רבה היתה האכזבה כאשר התברר שהפרקליטה, כאשר נשאלה על פיצויים שקיבלה ב-93' (סכום של כ-200 אלף שקל, בעת שכיהנה כשופטת בית-משפט מחוזי), הסתבכה במהירות מסחררת בסדרה של אמירות מביכות, תוך אי-דיוק בעובדות יסוד, ובנוסף - תיבלה את דבריה בעלילת שווא נגד כותב שורות אלה. אולם בזאת לא אטפל כאן עכשיו.

ה'חותמת' בדבר אי-כשרות מתן/קבלת הפיצויים, עולה אפילו מהוראת התשלום שניתנה לזכותה של ארבל על-ידי שמואל זיסקינד, הממונה על היחידה למינהל הסגל הבכיר. ב-1 באפריל 93' כתב זיסקינד לסמנכ"ל בכיר לאמרכלות במשרד המשפטים: "נציב שירות המדינה בתוקף סמכותו מאשר לגב' עדנה ארבל פיצויים לפנים משורת הדין בשיעור של 100%...". פיצויים "לפנים משורת הדין" לפרקליטה/השופטת הבכירה. באותה עת כיהנה ארבל בתפקיד שופטת בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב. היא נידנדה, לחצה והפעילה את קשריה, עד שקיבלה את מבוקשה.