לידת עקרון השרידות

השעה הייתה שש וחצי לפנות ערב, 22 באוקטובר 1973, חצי שעה לפני הפסקת-האש הראשונה במלחמת יום הכיפורים. הזירה בארץ גושן ממערב לתעלת סואץ הייתה קודרת. לגמנו קוקה קולה מצרית מבקבוקים, ולעסנו בוטנים שבזזנו מתוך שקים שבחנות מכולת כפרית, למרות האיסור לאכול מצרכי אויב, שמא הם מורעלים. ביזה היא בת-לוויה למלחמה, וכמה שיתאמצו לעוקרה לא יוכלו לה. חזון "סוף בית שלישי" של משה דיין,¹ שחזר על נבואת זעם שנהג להשמיע האב המייסד, דוד בן-גוריון,² היה נבואת-ייאוש שהדהדה בהוויה הישראלית, והגיעה עד הגדה המערבית של תעלת סואץ. ייאושו של שר הביטחון ריחף באוויר, והשתקף בעיני הצנחנים שאיבדו את תומתם ב"חווה הסינית". עד כתיבת השורות הללו, אחרי חמישים שנה, לאחר הטבח ביישובי גוש-קטיף ב-7 באוקטובר 2023, עדיין מרחפת נבואת הייאוש. בן-גוריון ודיין ידעו מה ניבאו, שהרי היו אחראים למערכת שבקריסה.

בשדות הקרב הפה מחריש והעיניים אומרות. בשדות הקרב יש הֵאָרות ואין הערות. סוקרטס חזה את ראשיתה של תרבות המערב בקרב פוטידיאה,³ ורנה דקארט חזה את ראשיתו של העידן המדעי בשדה הקרב בגרמניה. שעתיים לפני כן הרצה באוזנינו, מטעם קצין חינוך ראשי, במשך רבע שעה של בין לבין, פרופסור למדע המדינה במילואים. הוא שיבח את הניצחון הגדול של צה"ל שאנחנו לא היינו מודעים לו אף שלדבריו הושג בזכותנו: "ניצחון גדול אפילו מן הניצחון במלחמת העצמאות, שכן הפעם הענקנו להם 'פוֹר' בימים הראשונים, ואנחנו עכשיו בארץ גושן בדרך לאיסמעיליה, ובדרום אנחנו משתלטים על העיר סואץ. מחר נאחד כוחות ונתקדם לקהיר. הניצחון הגדול הזה, שאין דומה לו בהיסטוריה, יעניק לישראל את השלום המיוחל. כל הכבוד לכם".

אחד המאזינים העיר חלושות: "אבל הערב בשבע אמורה להיכנס לתוקפה הפסקת-אש. עד שבע לא נצליח להגיע לקהיר, אפילו לא לאיסמעיליה".

"הדיבורים על הפסקת-אש הם תרגילים להרוויח זמן, עד קהיר שום דבר לא יעצור אתכם", קבע הפרופסור שמלוא כל הארץ כבודו.

רופא שישב לצדי לחש באוזניי: "ה'פור' שעליו הוא מדבר היה מתוכנן – להחזיר למצרים את הכבוד שאבד על-ידי ניצחון קטן. אלא שיצא ניצחון גדול, והמחיר ששילמנו איום ונורא. ספק אם נוכל להתאושש ממנו".

מתוך מה שראו בשדות הקרב היה ברור ללוחמים, שהמנהיגים והמפקדים הבכירים מכרו אותם.

הכרתי את המסביר מן האוניברסיטה, הפרופסוּרה שלו הייתה מבוססת על נוכלות, והרצאתו אצלנו הייתה שטיפת מוח. הסתבר לי ששום דבר לא נלמד, ונבואת דיין על סוף הבית השלישי נשארה בעינה, שהרי התעלמות מהמציאות היא תמיד אנטי-שרידותית. עד היום, חמישים שנה אחרי, דברי הפרופסור מקובלים על רוב הישראלים, לרבות על נתניהו, על גלנט, על הרצי ועל חליווה לפני 7 באוקטובר בשש וחצי בבוקר. ולכן הממסד העניק ליחצ"ן מהאוניברסיטה העברית את פרס ישראל ועוד כיבודים. גם תרבות מבקשת לשרוד ומנטרלת איומים על תכניה, אפילו כשהיא בתהליכי קריסה. אז הייתה לי הארה ראשונה ביממת סוף המלחמה: התבוננתי בשביעות-הרצון העצמית של הפרופסור, והבנתי שאנשי מדעי הרוח ומדעי החברה ממשיכים את דרכם של הסופיסטים מימי קדם, בהבדל אחד: לאלה של היום יש תואר אקדמי, בדרך כלל פרופסור, המשכורת השמנה והפנסיה המפנקת. כמו קודמיהם, גם הם משתמשים בכישוריהם הרטוריים כדי לייחס לעצמם מציאות שלא הם אחראים לה, ולגרוף תמורה גדולה. המבחן האמיתי של המומחים מתרחש בזמן משבר – האם הם יודעים למונעו, או איך לעוברו במעט נזקים וללא קריסה. כל המומחים לערבים העריכו לפני המלחמה כי הערבים לא יתקפו את ישראל שהרי לבטח הם יוכו שוק על ירך. התברר שהמומחים טעו בכול: המצרים והסורים גם תקפו וגם מוטטו את צה"ל בשלב הראשון של המערכה.

בהרצאה ב"בבית האדום" סמוך לגדה המזרחית של תעלת המים המתוקים בדרך לאיסמעיליה הבנתי שאנשי מדעי הרוח והחברה עוסקים בסופיסטיקה כמו פרותגורס היווני ולא במדע כמו אייזיק ניוטון האנגלי. מדע הוא חקירת אבני היסוד, אך אנשי מדעי החברה והרוח לא החילו על עצמם את המהפכה המדעית שהתחוללה בפיזיקה במאה השבע-עשרה ובהמשך בכל מדעי הטבע. הטעם לכך היא האמונה שמוֹתר האדם מן הטבע, וחלים עליו חוקים אחרים. לפני המלחמה הציע לי פרופ' עמנואל גוטמן להיות עוזר המחקר שלו בחוג למדעי המדינה באוניברסיטה העברית. שעתיים וחצי לפני הפסקת-האש הבנתי שפרופסור למדע המדינה לא אהיה למרות שבאותה השנה הייתי דוקטור במדע המדינה. את שארית חיי אקדיש להציל את המדינה ממה שעוללו לה המנהיגים, המפקדים הבכירים והפרופסורים.

הפגזות המצרים קטלו בכוחותינו במבואות איסמעיליה. מפקד הפח"ח⁴ קטע את ההרצאה והכניס אותנו לכוננות לקראת קבלת נפגעים. המצרים חששו מכיתור ארמיה 2 ברגע האחרון, אחרי שצה"ל נכשל למוטט את הארמיה בקרב חזיתי ממזרח לתעלה, ב-8–9 באוקטובר, וביקש לכתר את המתחם המרכזי שלה⁵ בלילה של ה-15–16 באוקטובר ולחסום את נתיבי האספקה אליה ממערב. זאת אכן הייתה משאת-נפשו של אריאל שרון, האוגדונר שלנו. מזלנו שהרמטכ"ל ומפקד החזית ביקשו להעניק את תהילת הכיתור לברן,⁶ ושלחו את אוגדתו לתוך העיר סואץ לעוד "ניצחון גדול" של כיתור ארמיה 3, ולמותם של עשרות לוחמים ישראלים, ביניהם צנחנים מגדוד יוסי יפה, ששרדו את קרב גבעת התחמושת במלחמת ששת הימים.⁷

צנחני מילואים מגדוד קאצ'ה⁸ נצמדו בגזרתנו לקרקע, בין עצי המנגו, בקו הדם. קפוסטה⁹ לבדו התהלך זקוף בין הצלליות, ופקד שלא ירימו ראש. הרוגי-השווא של הסיירת שלו בקרב המיתלה עדיין הטרידו אותו. ותיקי הצנחנים סיפרו, במפגש הניצולים אחרי שנה, כי דימו את קפוסטה לדווידי, המהלך בין הכדורים על הכביש, מול גדר מחנה הצבא המצרי בעזה, סיגריה בידו, כשהוא מחלק בשקט הוראות, במבצע "חץ שחור", בפברואר 1955. כשקאצ'ה ופקודיו נצמדו לקרקע, הורה שרון בקשר לצוות של סיירת מטכ"ל, בפיקודו של מוקי בצר, להתקדם עוד כמה מאות מטרים לכיוון איסמעיליה, "כדי לתפוס בסיס מוצק להמשך התקדמות האוגדה לכיבוש איסמעיליה".¹⁰ בצר ופקודיו נהגו כאילו הפגזים אינם נוגעים להם, בדומה לפקודיו של קפוסטה, שבע-עשרה שנים לפני כן. זאת הייתה מורשת פלוגה א' אוגוסט 1954 של סוּפַּפּוֹ¹¹ שחוללה בשנים 1953–1956 את המהפכה היחידה בתולדות צה"ל: המפקדים הטקטיים מסתערים ומכריעים את המלחמה. עד יום מותו בנמל אשדוד, כשגל סחף אותו לים, היה רפול¹² בטוח שהוא לבדו ניצח דיביזיה מצרית ברפיח במלחמת ששת הימים. אריק הטיל על צוות הסיירת את יהבו, וגם קיווה שהפסקת-האש לא תיושם. הוא ידע, שגם במלחמת ששת הימים כבשו צנחנים את גשר פירדאן מצפון לאיסמעיליה אחרי שנכנסה הפסקת-האש לתוקפה. אנשי סיירת מטכ"ל שמרו על גחלת יחידה 101 ופלוגה א': "אין לא יכול! אין בלתי אפשרי!", המ"כ הוא הרמטכ"ל. "הדיאלקטיקה ההיסטורית גיבשה את הרמטכ"ל כמ"כ, וכך גם את כל שרשרת הפיקוד".¹³ ובנוסף, רמי כפכפי מפלוגה א' של סופפו היה המפקד המבצעי הראשון של סיירת מטכ"ל, והעביר אליה את מורשתם של אריק ושל סופפו. המראה בבוסתנים הדרומיים של איסמעיליה היה סוריאליסטי: תל מוטילה, פאלמה, קיביה והפשיטה של הר-ציון לחברון, הועתקו עשרים שנה קדימה. ב-1953 זה היה הירואי. ב-1973 זה היה מקאברי. היחיד שהבין את הכשל, שהוא עצמו היה אחראי ראשי לו, היה משה דיין. אמרו עליו שהוא נשבר. אבל רק הוא הבין את המציאות, בעוד שרוב האחרים, בוודאי הרמטכ"ל דוד אלעזר, היו במאניה. באותה חצי שעה קודרת התחלתי להבין את משה דיין, את מסלול הידרדרותה של מדינת ישראל, את החוק השני של התרמו-דינאמיקה במערכות אנוש.

פיקדתי אז על יחידה לפינוי נפגעים בפלוגת חיל רפואה של חטיבת צנחנים 35. מפקדי הישיר, ד"ר אפרים סנה,¹⁴ שלח אותי עם נהג ועם קַשר מ"הבית האדום", שבחצי הדרך בין אתר הצליחה בדֶוור-סוויר לאיסמעיליה, לפנות נפגעים מן החזית. כשעליתי על הזחל"ם התבונן בי המח"ט עוזי יאירי¹⁵ מן הנגמ"ש שלו¹⁶ בעיניים הלומות. יאירי היה נתון בדיכאון עמוק. לידו עמד אמנון ליפקין-שחק, הסמח"ט, וכתמיד שתק. הרוגי ה"חווה הסינית" הכריעו את תודעתו של יאירי. אסור שלמח"ט צנחנים יהיה "לב נכמר". אדם רגיש אינו מסוגל לפקד בקרב, אישיותו תקרוס מצערו.

התקדמנו אל קו הדם חבוט הפגזים, לאורך תעלת המים המתוקים. שעות אחדות לפני כן ניסה שבוי מצרי לברוח, קפץ לתעלה, שחה לגדה המערבית, ונורה. לאור פצצות התאורה הבחנתי בגווייתו הצפה. כשהגענו לקו הדם, שבו הורגים ונהרגים בנשק קל, נאלצנו להעמיס לבדנו את ההרוגים ואת הפצועים, כי חבריהם נותרו צמודים לקרקע, בפקודת קפוסטה. במקום שממנו עולים לשמים, גם האמיצים ביותר משקשקים. אולי רפול לא, אף כי אלמנתו סיפרה שהוא צווח בלילות. הקשר, הנהג ואני העמסנו על הזחל"ם צנחנים מרוסקי אברים. הם היו דוממים. לא ידענו מי חי ומי מת. כל הלילה פינינו נפגעים. היה ברשותנו רק זחל"ם אחד, ולא היה בו מקום לכולם. פצועים אחדים מתו בוודאי בלילה מאיבוד דם בגלל הפינוי האִטי.

ב-23 באוקטובר בבוקר שלח אותי המח"ט יאירי, היסטרי ודומע, לפנות את נפגעי סיירת מטכ"ל. המצרים הבחינו בהם עם אור ראשון, מעבר לקו הפסקת-האש, וירו בהם. שרון הפעיל טנקים כדי לחלצם, וכמעט השיג את מטרתו: חידוש המלחמה. עמית בן-חורין, סגנו של בצר, נפגע מכדור בצווארו ומת. בפינוי האחרון, התשיעי, הייתה לי הארה: התערבלו ברוחי המדמה להבות המפץ הגדול, שאותן ראו משה רבנו במדבר מדיין והרקליטוס "האפל" מאפיסוס על הר האולימפוס. משה קרא להן אלוהים, הרקליטוס – דינאמיקה. שניהם פענחו את האש כאבן יסוד. מאז שתודעתי מודעת לעצמה אני מחפש את אבן היסוד – אולי משלב הרחם, משלב הזיווג, משלב ה-דנ"א, משלב הפוטנציה, שהוא, כך אני מבין היום – שלב אבן היסוד שאותו חשף לראשונה אריסטו. אולי חיפוש הוא סימן ההכר שלי כמו של אודיסאוס, כמו של העם היהודי הנע ונד בהיסטוריה, כמו של המין האנושי שכבש את כדור-הארץ ויוצא לנדודים בחלל? נדודים הם ביטוי לדינאמיקת האדם. זאת הייתה הפעם הראשונה שהבחנתי באור בריאת העולם, אך לא האחרונה. בתוככי הלהבות הבחנתי באבן יסוד המצויה בכול ואינה כלה. אינה גשמית, אך ראיתיה – אולי בתודעה גבוהה. נזכרתי בהארתו של סוקרטס בקרב פוטידיאה. מלמלתי לנהג הזחל"ם, תושב רמלה, שנגנב עם רכבו מן הסדנה ב"עכביש" 52¹⁷: "ה' צבאות, ה' גיבור מלחמה" ו"המלחמה היא אבי הכול". הוא היה אדם מעשי, נהג מונית בחייו האזרחיים, שפרנס בעמל רב משפחה ברוכת-ילדים. הוא התבונן בי כאילו הוכיתי בהלם-קרב והשיב רכות: "יהיה בסדר, המפקד, העיקר ששרדנו את התופת". אמרתי לעצמי: "כל החיים הם קרב. הלם הוא מצב טבעי", אך "העיקר ששרדנו" חלחל עמוק לתודעתי. אם עקרון השרידות הוא אבן יסוד, הוא גלום בכול. האצתי בו: "אם לא נגיע במהירות לשדה התעופה בפאיד והנפגעים לא יועלו על מטוסי אמבולנס בדרך לבתי-חולים בארץ, הם לא ישרדו". אחד הפצועים, איש סיירת מטכ"ל, לחש מאחור: "המלחמה המיתה את הישראלִיוּת, בכול אופן את הישראליות של ה-101!".

מרתי לו: "עלינו לחזק את המערכת החיסונית שלנו, להפיח בה מחדש כושר לנטרל איומים". "זה אבוד", אמרו עיניו של עמית שעדיין היו פעורות, וכמה שמוזר – מלאות הבעה. זה היה דיאלוג בובריאני¹⁸ עם המת. הוא שכב בלא רוח חיים לאורך הזחל"ם, ופניו היו יפים עד שבא לצעוק. באחד ממכתביו כתב עמית לאחיו: "בין החייל המנצח לבין החייל המפסיד בקרב, מפריד אותו 'סנטימטר קטן' שבו החייל הטוב ממשיך להשקיע את מאמציו, ואילו החייל הפחות טוב נשבר. והרי ההבדל בין המנצח למפסיד הוא ההבדל בין חיים למוות, בין חרות לשעבוד. מכאן שהמאמץ הקטן, האחרון, מרגע שאתה משוכנע שאינך יכול יותר, הוא הקובע והחשוב, והוא המכריע את המערכה". זו תמצית מהפכת שרון בשנות החמישים. את התובנות הללו, שחרצו את דינו הביעו עיניו, כשהיה שרוע על סיפון הזחל"ם. כשקראתי את דבריו אחרי שנים, נזכרתי בדיאלוג ההוא, בדרך לפאיד. התקדמנו די באטיות על דרך סולינג. היה שקט. תרתי בעיני אחרי מארב מצרי, והרהרתי במערכת החיסונית ההרוסה שלנו, מערכת חיסונית שבלעדיה לא הספיק המאמץ האחרון, המאמץ המ"כי, שמיצה את עצמו ועלה במחיר יקר באוקטובר 1973. בפאיד פגשתי את דני וולף,¹⁹ שאמר לי: "אורי, אחרי הביזיונות של צה"ל בששת הימים אמרתי לך שאם לא נפיק לקחים, נחטוף באבי-אבינו, אבל החבר'ה הסתירו את האמת, וחגגו במקום לעבוד". השבתי: "אהלן, דני, חכה, אוריד את הפצועים בבית-חולים שדה, ואשוב לראיין אותך". בחגור הקרב שלי נשאתי מחברת עבה, שבה רשמתי את שיחותיי עם הלוחמים. יומיים לפני כן פגשתי את דני בבסיס טילי קרקע-אוויר, ממערב לתעלת המים המתוקים. משימתו הייתה לפתוח פרוזדור נקי למטוסי צה"ל כדי שיוכלו לכתוש בלא הפרעה את ארמיה 2.
___________

בשבוע הבא: הקמת "מכון שרידות" ומטרותיו; דובר צה"ל תת-אלוף יואל בן פורת הצטרף; הקמת הפורום לאזרוח תחקירי קרבות והפקת לקחים; לשכב על הגדר ולשלם מחיר כדי להניח יסודות לתרבות של ביקורת ביטחונית בישראל; ליקויי המלחמות לא נחשפו ולקחים אמיתיים מן המלחמות לא הופקו; "מחלקה ראשונה" של יואב יצחק הוא העיתון החופשי היחיד; בישראל; מורשת שלילית של יצחק רבין; המחיר האישי ששילמנו ללא הכרת תודה מצד אלה שהלכו בעקבותינו.

1. הערכה שהשמיע לא לפרסום שר הביטחון משה דיין באוזני עורכי העיתונים ביום השלישי של המלחמה. אך מרגע שנאמרה התפשטה באוויר והגיעה לידיעת כול.
2. בראיון אתו ב-1970 אמר בן-גוריון: "אני אמות במדינת ישראל, וכנראה גם בני. כשנכדי ימות, לא תהיה מדינת ישראל".
3. בהיותו בן 38 לחם סוקרטס בגבורה בקרב פוטידיאה (431 לפני הספירה), שבו הציל את חייו של ידידו הצעיר, המפקד הבכיר אלקיביאדס. בקרב הזה הייתה לו הארה שבזכותה הפך מסופיסט לפילוסוף והיה בין מניחי היסודות לתרבות המערב. הארה בנסיבות דומות הייתה לרנה דקארט, מבשר המדע והפילוסופיה המודרניים, ב-1619 בגרמניה. בשנת 1965 ביקשתי לכתוב את עבודת המוסמך שלי בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית על ההארה הפילוסופית. פרופ' נתן רוטנשטרייך, ראש החוג, דחה את בקשתי וזו הייתה אחת הסיבות שלאחר קבלת התואר עשיתי את הדוקטורט במדע המדינה.
4. פלוגת חיל רפואה חטיבתית של חטיבת צנחנים סדירה 35. רובנו היינו אנשי מילואים.
5. כינויו במפת הקוד הישראלית "סיריוס" היה "מיסורי".
6. אלוף אברהם אדן שפיקד על אוגדה 162 שפעלה בגדה המערבית של תעלת סואץ בגזרה הדרומית.
7. ראוי לציין שכיתור תעלת סואץ נעשה אחרי הפסקת האש ותוך כדי הפרת הסכם, לא רק עם המצרים אלא גם עם הסובייטים והאמריקנים, מצד ישראל. נוכלות זאת של הפיקוד הישראלי העליון לא העניקה לישראל לא יתרון אסטרטגי ולא כבוד, ועלתה בהרוגים רבים. ראה, הנרי קיסינג'ר, משבר, הוצאת שלם, 2004.
8. אל"ם שמעון כהנר, מאנשי יחידה 101.
9. מיכה בן-ארי קפוסטה, מראשוני הצנחנים של צה"ל ומבכירי סייריו. פיקד בגבורה על סיירת הצנחנים בקרב המיתלה ב-1956.
10. ראיונות עם אל"ם מוקי בצר, 22 באוגוסט 1985 ו-20 במאי 1986.
11. סרן סעדיה אלקיים, שרץ על הכביש לעבר שער המחנה המצרי במבצע "חץ שחור", כדור חדר לראשו והוא נהרג מיד.
12. רפאל איתן, ממחוללי מהפכת שנות החמישים בצה"ל, לימים רמטכ"ל וסגן ראש-ממשלה. רבים סבורים שהוא הלוחם הגדול ביותר בתולדות צה"ל.
13. מסקנתו, המקובלת על המחבר, של אל"ם טיבי שפירא, איש הגדוד הראשון של הפלמ"ח ומראשוני הצנחנים, שפיקד על הכיתה בפלוג'ה, והשתתף במבצע "חץ שחור".
14. לימים תא"ל בתפקיד ראש המינהל האזרחי ביהודה ושומרון ואחרי שהשתחרר, שר הבריאות והתחבורה וסגן שר הביטחון בזמן מלחמת לבנון השנייה.
15. נהרג בפריצה למלון סבוי בתל אביב, שנתפס על-ידי מחבלים ב-1975.
16. את נגמ"ש המח"ט סחבנו מסדנת שריון ונתנו ליאירי כדי שיתאושש מהלם קרב "החווה הסינית".
17. נקודת היערכות של צה"ל במבצע "אבירי לב" לצליחת תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים. שם הוקם גם בית-חולים שדה. משם יצאו הצנחנים ברגל לקרב "החווה הסינית" שלהם ולשם חזרו.
18. שאת הפילוסופיה שלו פיתח הפילוסוף הישראלי מרטין בובר בתורתו, "אני – אתה".
19. אל"ם דני וולף-רהב (במלחמה סא"ל) פיקד לפני המלחמה על קורס קומנדו ועל סיירת "שקד". התגייס לגדוד 890 בנובמבר 1954 לפלוגה ה' של רפול. היה אחד האבירים שביצעו את מהפכת ה-101/890 בשנים 1953–1956. במלחמת יום הכיפורים היה יחד עם אמציה חן ('פצי') ועם עמוס נאמן, קצין למבצעים מיוחדים במפקדת אוגדת שרון. אחרי מלחמת יום הכיפורים פיקד על חטיבת צנחנים במילואים. הרמטכ"ל מוטה גור זרק אותו מצה"ל כי ביקש להקים זרוע ללוחמת קומנדו. ביקר קשה את האופן שבו שיקם מוטה את צה"ל אחרי המלחמה.