משה (מוזי) ורטהים מוכר כאחד מאנשי העסקים הבכירים והחזקים בישראל. הוא נמנה עם בעלי השליטה המרכזיים בבנק המזרחי, הוא בעל השליטה בחברת קוקה קולה, והוא גם בעל השליטה בזכיינית רשת. ורטהים נחשב איש רציני ובעל מעמד מיוחד, גם בזכות הישגיו הרבים. בתקשורת בכללותה הוא זוכה לסוג של חסינות, לא במעט בזכות קירבתו לאילי העיתונות בישראל, ונוכח העובדה שעסקיו נמנים עם המפרסמים הגדולים במשק. מילה אחת של "מוזי" יכולה לגרום נזק כספי עצום לכלי תקשורת ש"יצייץ". לכן אין פלא, כי רבים וטובים נרתעים מלגעת באיש, גם כאשר מתברר בבית המשפט כי הבטחות שנתן נותרו רק על הנייר.

כזה-הוא המקרה שלפנינו, הנוגע למעילת ענק בבנק המזרחי - בסניפו בלונדון. מתברר, כי ורטהים, מבעלי בנק המזרחי, כאמור, הבטיח לחוקר הפרטי, יעקב לפיד, בונוס תמורת חשיפת המידע על מעילה שהתרחשה בבנק המזרחי. אך כשהלה ביקש לקבל את כספו, התחמק ורטהים מלמלא את חלקו בהסכם. יתרה מכך: התברר כי השופטת רות רונן, שדנה בתביעה שהגיש החוקר לקבלת הבונוס שהובטח, נמנעה מלפסול עצמה, למרות הקשרים ההדוקים בין בני משפחתה לבין ורטהים.

בסוף שנת 1995 נודע על הפסדים בסך של כ-80 מיליון לירות סטרלינג שנגרמו לבנק המזרחי בסניפו בלונדון. דבר ההפסד נודע זמן קצר יחסית לאחר שאנשי העסקים מוזי ורטהים והאחים סמי ויולי עופר רכשו יחד את השליטה בבנק. על-פי המידע הראשוני, הנזק נגרם בשל אי-סדרים חמורים. לכן הושעו מתפקידם המנהלים דאז בסניף הלונדוני - קלנר ודוהרטי. נטען נגדם, כי הם טיפלו באופן כושל באחד הלקוחות הגדולים, מה שאיפשר עיקול של אונייה על תכולתה.

המידע הראשוני התמקד, כאמור, בכשל מערכתי-בנקאי, כביכול. אלא שמידע חם שהובא לידיעתו של יעקב לפיד מצד עורכי דין באנגליה, העלה חשד כבד כי הנזק נגרם מחמת מעילה ענקית. ללפיד נמסרו פרטים מדויקים כיצד בוצעה המעילה: כספים והלוואות שניתנו ללקוחות פוצלו, גם לכאלה שלא היו זכאים להלוואות מאחר שלא יכלו להעמיד בטחונות. על-פי החשד שהועלה, מנהלי הסניף הלונדוני קיבלו שוחד בשיעור של כ-5% מסכום ההלוואה. לדברי לפיד, נמסרו לו פרטים כיצד התחילה המעילה על-ידי המנהל דוהרטי ביחד עם לקוח בשם הינצ'ליף. זו התרחבה למתן כספים ללקוחות נוספים.

בתחילת עבודתם ביחד, היו דוהרטי וקלנר היו מסוכסכים, משום שדוהרטי זלזל במקצועיותו וביכולתו של קלנר הישראלי שהוצנח לנהל את הסניף. אולם אחר-כך, וכדי להקל על עצמו, הביא דוהרטי את רפי קלנר הישראלי בסוד העניין, ונתן בידו מעטפות ובהן מזומנים - לפעמים מבלי להסביר את מקור הכסף. המקורות ידעו למסור את זהות הלקוחות נותני השוחד. הגדול בהם היה הינצ'ליף - בעליה של רשת FACIA שקיבל למעלה מ-11 מיליון לירות סטרלינג. לטענת אותם מקורות, היו לדוהרטי קשרים מיוחדים, והללו הרבו לבלות יחדין במועדונים יוקרתיים על-חשבון ההוצאות של הבנק. לקוח אחר בשם סיריל דניס, שקיבל למעלה מחמישה מיליון לירות סטרלינג, היה איש נדל"ן ידוע ובנה בפרויקט היוקרתי הקנארי וורף בלונדון, אליו נוספו לקוחות אחרים שקיבלו סכומים קטנים יותר (יחסית). לפיד: "המקורות מסרו לי את עובדת קיומו של חשבון בנק בשוויץ שם הופקדו כספי המעילה. הם ידעו לספר פרטים על החשבון, הסכום המצוי בו, ועל מועדי נסיעותיהם של המועלים לשוויץ, אך המקורות לא יכלו לדעת, מטבע הדברים, את מספר החשבון בבנק השוייצרי".

יעקב לפיד, המתמחה בחקירות כלכליות-בינלאומיות, התבקש ליצור קשר עם בעלי השליטה בבנק ולמסור להם את המידע, בתמורה לבונוס נכבד. לפיד פנה אל ורטהים, ששימש גם כדירקטור ונודע כאיש המרכזי בבנק. "נפגשתי עם מוזי בתאריך 15.1.96 במשרדו בקוקה קולה", אמר לפיד. "סיפרתי לו על המתרחש בסניף הבנק בלונדון, מוזי התרגש מאוד. הוא נענה ברצון לבקשת הבונוס. אין ספק, שבנסיבות הקשות בהן היה הוא והבנק שרויים, היווה המידע קרש-הצלה, והאיר את המצב הקשה של הבנק באור שונה לחלוטין. לא הייתה לו כל בעיה להסכים לתשלום בונוס, כי הבונוס נתבקש רק על הכספים שיושבו בפועל בעתיד לבנק".

לפיד גויס על-ידי הבנק כדי לסייע בפיצוח ובגילוי המעילה. במסגרת זו הוא התבקש, ואכן הגיש, הצעה לבנק לגבי עריכת חקירה כדי להשיג הוכחות למעילה. לשם כך הוא אף הוזמן לפגישה אצל עו"ד שלמה הלר, היועץ המשפטי של הבנק. "הגשתי הצעת חקירה בכתב בה ציינתי את יעדי החקירה, והבהרתי את עניין שכר טירחתנו הרגיל כחוקרים וגם את הבונוס שנתבקש. הלר הציג תנאי שנראה בעיני בלתי-אתי: התניית קיום חקירה בתוצאותיה. ואני השבתי במכתב מנומק ובאופן מסודר שהתנאים שהוא מציג לא הגיוניים, שכן אי-אפשר להתנות חקירה בתוצאותיה. עמדתי, בין השאר, גם על תשלום הבונוס בגין כל הכספים שיוחזרו לבנק. בעקבות מכתבי השני קיבלתי הוראה להתחיל בעבודת החקירה".

"לאור ההסכמה עם מוזי ורטהיים והתכתובת שאושרה, היה לי ברור שעניין הבונוס העתידי סגור, ונראה בהחלט שלא הייתה כל הסתייגות ממנו. מאותו שלב ואילך לא ראיתי יותר את הלר שהוצא ע"י ורטהיים ממעגל אנשי הסוד ובהמשך עזב את הבנק. נדרשתי להימנע לחלוטין מדיווחים אליו".

לטענת לפיד, מוזי ורטהים, שדאג ליציבות הבנק ולאבטחת כספו כבעל שליטה, מידר את בכירי הבנק מהחקירה עצמה. לפיד התבקש לדווח לורטהים אישית על כל התפתחות, ולהימנע מלמסור מידע לאחרים. לפיד אף התבקש שלא לדווח ולא למסור דבר למנהל החדש בסניף הלונדוני. לבקשת ורטהים, נמסר דיווח מזמן לזמן רק לויקטור מדינה, שכיהן כמנכ"ל הבנק.

הפגישות בין ורטהים ללפיד התקיימו אחת לשבועיים-שלושה לשם עידכונים ודיונים. הן התקיימו בדירה פרטית בתל אביב או בלשכת היו"ר והמנכ"ל בשעות מאוחרות, לאחר שעובדי הבנק סיימו את עבודתם. ורטהים האמין שגורמים בכירים בתוך הנהלת הבנק בארץ פעלו נגד הבעלים החדשים, ואף היו חשודים בעיניו במעשים שאינם כשרים. לכן הוא ניווט את החקירה הפרטית מצד הבנק על-פי תפישתו וחשדות. בהמשך, שותפו כמה גורמים מקצועיים נוספים בבנק, לפי הצורך. המבקר של הבנק, חיים גיט, וחיה קול, מנהלת המחלקה לחובות אבודים, התבקשו להושיט סיוע ללפיד. עורכי דין גויסו באנגליה כדי לייצג את הבנק. חוקרים פרטיים נשכרו באנגליה ולאחר מכן סולקו. לפיד נמנה עם הבודדים שטיפלו בחקירה עד לפיצוח הפרשה כולה. בסופו של דבר, השיג הבנק את מבוקשו: בסוף 1995 הסניף היה חשוף בסכום 98,900,000 בגין מה שהוגדר "כהלוואות רעות!"; במרס 2001 הבנק קיבל כבר חדרה 85,100,000!.

במהלך המשפט שנוהל, פעלו אנשי הבנק למעט בתרומתו של לפיד לחשיפת העובדות והכסף שנגנב. לפיד, לעומת זאת, סיפר על העבודה הרבה שהשקיע:

• "בסיוע הצוות שלי ערכתי חקירה מורכבת וקשה שכללה מהלכים סמויים וגלויים, שחזור של תנועות החשודים ומעשיהם. שחזור תנועות כספים. שחזור תקשורת ומסמכים שהועלמו. חקרתי עשרות מעובדי הבנק ומלקוחותיו. נבדקו חשבונות ההוצאות של החשודים, תדפיסי שיחות הטלפון, מסלולי נסיעות ועוד פרטים רבים. כך עלינו על מועדי פגישותיהם ומקומן. ניתוח דוחות הטלפונים ותכתובת בין המנהלים ללקוחות הוביל אותנו לבנקים בהם הוחזקו כספי המעילה. גיליתי אף את חברות הקש שהוקמו ע"י המועלים: קלנר,ודוהרטי כדי להזרים דרכן את כספי המעילה. בתוך כך גיליתי הונאות נוספות, בין השאר רכישת בית יוקרתי על-ידי קלנר בלונדון על-חשבון הבנק בעסקה סיבובית מתוחכמת, הוצאות כספים במרמה באמצעות חשבון ההוצאות, ניהול עסקים פרטיים עם לקוחות של הבנק, סחיטת כספים מלקוחות במסווה של ניהול עסקיהם מטעם הבנק, ואף השתלטות על חברות שהיו לקוחות של הבנק אשר נקלעו לקשיים.

• "ניהלתי חקירה בשווייץ ובאנגליה וחשפתי את הפידושרי [=ממונה המוסכם על הבנק השוויצרי ועל הלקוח בעל החשבון אשר מנהל את החשבון בפועל כך שהלקוח לא נחשף לפעילות שוטפת], שניהל בשוויץ את החשבונות של המועלים בבנק; נפגשתי עם הפידושרי אשר מסר לי את השתלשלות העניינים, והציג לי מכתבי הסמכה. הוא סיפר שאת הדיווחים שלו היה מעביר לרפי קלנר, דרך תיבת דואר בירושלים. לקראת סוף החקירה, לפי בקשת עורכי הדין האנגלים, הנחיתי בחקירה גורם אנגלי נוסף, שהיה מוכר לי היטב מתוקף עבודתנו המשותפת. החקירה שלי הופסקה כאשר הודה רפי קלנר במעילה ונעשתה עמו עסקה. חשדתי בזמנו שהחקירה הופסקה מחשש שייחשפו יותר מדי שלדים בארונות".

לדברי לפיד, המידע שגילה היה נכון. "הוכחתי שכל המידע שנמסר לי על-ידי המקורות האנגלים כבר בהתחלה היה מדויק ונכון. התוצאה הייתה שרשויות החוק באנגליה הצטרפו לפעולה. דוהרטי, עוזרו פול בריידי, ולקוח בשם הינצ'ליף, הבעלים של רשת FACIA, הורשעו בפלילים והושמו בכלא. הבנק קיבל את מרבית הכספים שאבדו. את חלקם שילמה חברת הביטוח. חלקם הוחזרו על-ידי המועלים מיוזמתם מחשש שיואשמו, חלקם נגבה תוך מו"מ אגרסיבי עם הלווים ותוך שימוש במידע שנתתי על מעשיהם. רובם חששו מפרסום ומהסתבכות בפלילים".

החקירה הפרטית של הבנק, בהובלת לפיד, הסתיימה בהצלחה. הבנק קיבל בחזרה, כאמור, את מרבית הכספים שנגנבו. לפיד היה אמור להיות מאושר. על-פי הסיכום עם ורטהים, הוא היה אמור לקבל עמלה בשיעור 15% מהסכום שיושג בחזרה בזכות המידע שהביא, ובזכות החקירה שביצע יחד עם אנשי סודו. אלא שלהפתעתו, מוזי ורטהים התנער לחלוטין מהבטחתו לתשלום הבונוס. בשלבים שונים הציע ורטהים לשלם ללפיד סכום קטן יחסית - כפי הנראה כדי למנוע ממנו מלהגיש תביעה - אך בהמשך הכחיש גם זאת.

ללפיד לא נותרה ברירה. לכן הוא הגיש תביעה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, באמצעות עו"ד רון י' פינצי, במסגרתה ביקש לכפות על ורטהים לקיים את ההסכם. ורטהים זומן כאחד העדים המרכזיים. בתביעה נגד בנק המזרחי המאוחד תבע לפיד 7.5 מיליון ש"ח (כולל מע"מ). לדבריו, הוא תבע רק סכום זה, משיקולי אגרה.

התיק נדון בפני השופטת רות רונן. בשלבים המוקדמים ניסתה רונן ללחוץ על לפיד להסכים לפשרה שהציע הבנק. מחוץ לפרוטוקול אף הביעה עמדה שלילית בדבר סכומי הכסף הגדולים, לדעתה, שתובע לפיד.

במהלך המשפט הערימו בנק המזרחי ואנשיו קשיים לא-מעטים. הם נמנעו מחשיפת כל המסמכים הרלוונטיים. גם עדים חשובים נמנעו מלהעיד, בהם: ויקטור מדינה, חיים גיט ויפה קול. ורטהים, לעומת זאת, מסר עדות, ובמהלכה ניסה להרחיק עצמו ממוקד האירועים. הוא אומנם אישר שהגיע לסיכום עם לפיד, אך במקביל ניסה להרחיק עצמו, טען כי את ההחלטות קיבלו חברי ה"אקזקוטיבה", כדבריו, וניסה להמעיט מפעולותיו ומחלקו של לפיד בגילוי המעילה והשגת הכספים שנגנבו.

בא-כוחו של לפיד התרעם על-כך מאוד, והטיח בפני ורטהים: מדוע, אם כן, בשעה שנמסר המידע על המעילה, לא השלכת את החוקר ממשרדך בבושת-פנים; ומדוע, אם כן, העסקת אותו בחקירה במשך כמעט שנה ושילמת מיליון ש"ח שכר טירחה. "לא הבנו כיצד היא יכולה להתעלם מהודאתו של מוזי יו"ר הבנק והבעלים שדבר הבונוס נסגר "באופן כללי" ולהגיע למסקנה: "שהבנק לא הסכים", הלין לפיד.

העדויות הסתיימו בפברואר 2008. הסיכומים מצד הצדדים הוגשו בהמשך, במהלך הקיץ. פסק הדין ניתן ביום 15.12.08. למרבה ההפתעה, דחתה השופטת רונן את התביעה, תוך התעלמות יחסית מההסכם שנכרת בין לפיד לבין ורטהים, ותוך "הנחות" ניכרות לורטהים, שבעדותו ניכרו סתירות לא-מעטות. השופטת אף פסקה כי דבר המעילה היה ידוע לבנק עוד קודם לפגישת לפיד עם ורטהים, קביעה זו נפסקה, למרות שלפיד הציג מסמכים לפיהם קודם למעורבותו דיווח הבנק על אי-סדרים בלבד, ואילו בעקבות חקירתו הוכח כי מדובר במעילה.

פסיקתה הבעייתית של השופטת רונן עוררה כמובן שאלות נוקבות. החשד שהועלה: משוא-פנים כלפי ורטהים. לפיד מספר כי כבר במהלך המשפט נדלקו אצלו נורות אדומות. "לאור זאת פתחתי בחקירה. בתחילה חשדתי בקשר עסקי בין זאבי ברגמן בעלה של השופטת, ששימש כמנכ"ל קומברס והוא איש עסקים מוכר, לבין מוזי ורטהים. אך להפתעתי מצאתי שמוזי ורטהיים הינו ידיד משפחתה של השופטת רות רונן, או כפי שהתבטא אחד ממקורבי מערכת המשפט: "היא גדלה על-ברכיו". לפיד חקר ובדק וגילה מערכת קשרים אמיצה בין מוזי ורטהים, העד המרכזי בפרשה נשוא התביעה, לבין משפחתה של השופטת רונן. המדובר במערכת יחסים אישית עתיקת-יומין, שכוללת ביקורים והשתתפות באירועים. הנה מקצת הקישורים המעידים על כך:

• בשיחה עם רחל רונן, אמה של השופטת, היא אישרה: למשפחה קשרי ידידות מתמשכים עם מוזי ורטהים מאז ימי בית הספר התיכון בירושלים. ורטהים נחשב בעיניה, כך אמרה, לידיד טוב מאוד של המשפחה;

• בשיחה עם אליעזר שמואלי, אחיו של המנוח יורם רונן (אביה של השופטת), הוא אישר: למשפחה קשרי ידידות מתמשכים מזה שנים עם מוזי ורטהים. ורטהים והשופטת רונן השתתפו במסיבת יום הולדת 80, שנערכה ביום 29.03.08 לכבוד שמואלי במסעדה בירושלים. המסיבה נערכה כחודש לאחר שמיעת העדויות בתיק ובטרם ניתן פסק דין. בשיחה עמו ציין שמואלי כי השופטת מכירה את ורטהים;

• בשיחה עם זאב ברגמן, בעלה של השופטת, הוא אישר: ורטהים הינו ידיד המשפחה;

• זאב ברגמן, בעלה של השופטת, שימש, לצד יו"ר בנק המזרחי-טפחות, יעקב פרי, חבר בנשיאות הקרן לשיתוף פעולה כלכלי ובינלאומי (בנק המזרחי נשלט על-ידי ורטהים ומשפחת עופר);

• רחל ויורם רונן (הוריה של השופטת), ומוזי וחסיה ורטהיים, למדו יחד בבית ספר תיכון בירושלים;

• חסיה, אשתו של ורטהים, שימשה מנהלת מחלקת הדיבוב ברשות השידור. במשך שנים רבות עבדה בצמוד ליורם רונן, אביה של השופטת;

• בנו של אליעזר שמואלי, בן-דודהּ של השופטת, מטפל באמצעות משרדו בחלק מענייניו של ורטהים.

בעקבות בירור המידע דלעיל, הגיש לפיד תלונה לנציבות התלונות על השופטים. בתלונתו הוא טען, כי נוכח מערכת היחסים הנ"ל היה על השופטת לפסול עצמה. ומכיוון שלא עשתה זאת, יש להביא לבטלות פסק הדין ולהעמידה לדין משמעתי. בתלונתו כתב עוד, כי לא יכול להיות ספק בכך שהשופטת רונן ידעה על קשרי משפחתה עם ורטהים ועל האירועים המשותפים.

נציבות תלונות על שופטים פנתה אל השופטת רונן, וזו השיבה באופן מתחכם. לדברי השופטת, אין ולא היה לה מעולם קשר עם העד ורטהים, היא מעולם לא פגשה אותו, ורק לאחר המשפט התברר לה על קשרי דודה עם ורטהים וכי גם אמה מכירה אותו. השופטת רונן ציינה עוד, כי ורטהים אינו מבאי-ביתה של אמה וגם האם לא הייתה מעולם בביתו של העד. בהתייחסה למסיבת יום ההולדת ציינה השופטת רונן, כי היא אומנם השתתפה באותו אירוע, ורטהים נמנה עם המוזמנים והאורחים, אך לה לא היה כל קשר עימו והיא לא החליפו עימו מילה.

על-בסיס גירסתה של השופטת החליטה הנציבות לדחות את התלונה. לטענת לפיד, אם הנציבות הייתה טורחת לבדוק את לוח הזמנים של המשפט הייתה מגלה שיש בעיה עם התשובה הנ"ל, שכן: פסק הדין ניתן בתאריך 15 בדצמבר 2008 - שמונה חודשים לאחר המסיבה הנ"ל. במילים אחרות: בשעה שישבה לכתוב את פסק הדין, ידעה השופטת רונן על הקשרים של משפחתה עם מוזי ורטהיים - אישיות רבת-עוצמה בכלכלת ישראל. למרות זאת, היא לא פסלה עצמה.

דחיית התלונה מעוררת גם היא בעיות לא-פשוטות. הפעם לנציבות עצמה. שכן, התלונה נדחתה בלא בירור כדבעי. עכשיו נאלצת הנציבות לברר היטב את גירסתה של השופטת רונן, וזאת על-בסיס המידע שהשיג לפיד, מידע שכולל שיחות מוקלטות עם בני משפחתה של רונן.