כשנודעו לו ממדי התבוסה בנבי סמואל, כינס יצחק שדה ישיבת מטה (ב-23 באפריל לפני הצהריים). נכחו בה רבין ואיתיאל עמיחי, סגנו; שאלתיאל וציון אלדד, קצין המבצעים שלו; ישורון שיף, מפקד גדוד "מכמש", ושלום עשת, ראש המטה של שדה. ציון אלדד: שדה דיווח על האירועים בנבי סמואל ובשועפאת, ומישהו מחטיבת "עציוני" שאל אותו היכן השריונית מדגם "דימלר", שאנשי החטיבה הירושלמית גנבו מהבריטים. "סוּפּר שי. טבנקין, בצר לו ליד הרדאר, הוציא את הדימלר ממחבואו [‎בקריית-ענבים]", העיד אלדד. "הדימלר נתקל במשמר בריטי, זוהה כציוד בריטי והוחרם. אובדן הדימלר הכאיב לפריץ [שלום עשת – א"מ) שהתריע: 'קצין שמתנהג כמו י. טבנקין, שסחב את הדימלר, יש להעמיד למשפט צבאי.' יצחק שדה, שישב בראש הישיבה, אמר לפריץ, 'עזוב!' וחזר לסדר היום. אחרי כמה דקות פריץ התריע, 'להעמיד למשפט צבאי את י. טבנקין'. שדה המשיך את הדיון. נראה לנו שפריץ נרגע. אחרי כמה דקות קפץ פריץ, הטיח תיק על השולחן ואמר, 'בארגון כזה, שאינם מעמידים למשפט קצינים בעד מעשים כאלה, אינני רוצה לעבוד,' זרק את התיק ויצא. י. שדה רדף אחריו לחדר סמוך והנחית לו מכת אגרוף, בכתפו או בעורפו. קמנו למנוע התכתשות. פריץ הלך והישיבה נמשכה".¹

"הפעולה בכפרי הצפון [צפון לירושלים – א"מ] לא הצליחה", נאמר לבן-גוריון ב-23 באפריל לפני הצהריים, ואחרי-הצהריים סיפר לו שדה על "הרוגים רבים מאוד בנבי סמואל וברדאר ואובדן נשק רב ודווידקה". שדה גם סיפר לבן-גוריון ששלום עשת "ביקר בחריפות את הפלמ"ח על חוסר הבנה צבאית", ושהוא, שדה, סטר על לחיו. בן-גוריון הזמין את עשת ושדה לבירור. עשת לא מתח ביקורת על מפקדו, אבל ציין שהאבדות רבות בהרבה מכפי שדיווח שדה, ובן-גוריון בא למטה "הראל" כדי לקבל מידע מדויק, ומצא את מפקד החטיבה ישן בפנסיון בבית-הכרם, שעה שפקודיו עדיין נשחטו ליד נבי סמואל. בן-גוריון לא הרשה לאנשי המטה להעיר את רבין משנתו, ואיתיאל עמיחי סיפק לו את המידע.²

בשידור ליהודי ירושלים, מתחנת הרדיו של ה"הגנה", אמר בן-גוריון באותו היום (ערב פסח): "אסור לנו להתעלם מליקויים פנימיים – ארגוניים, מוסריים, משקיים ואחרים – המתגלים בתוכנו מזמן לזמן".³

את ליל הסדר עשה בן-גוריון במחנה שנלר, ולמחרת נפגש עם דויד שאלתיאל. מטה מבצע "יבוסי" הוא אסון, אמר שאלתיאל לבן-גוריון, והגדיר את יצחק שדה כ"מתרברב ומחוסר אחריות". שאלתיאל התלונן: מפקדי ה"הגנה" מינו את שדה למפקד המבצע רק כדי שרבין וחטיבת "הראל" לא יועמדו תחת פיקודו. הפשיטה על נבי סמואל הייתה מוטעית מלכתחילה; הדווידקה, שנפלה בידי הערבים, נשלחה מתל אביב לחטיבת "עציוני", והגדוד הרביעי שדד אותה; נטישת שועפאת הייתה משגה.⁴

קרבות משמר-העמק הגבירו את אמונו של בן-גוריון בפלמ"ח. עתה, בגלל כישלון חטיבתו של רבין, התערער האמון שוב, כפי שהתערער אמונו בפלמ"ח אחרי שגדודו של רבין נכשל בפשיטת פג'ה, במאי 1947. בן-גוריון אמר עתה לישראל גלילי: "פלמ"ח הוא צבא פרטי, מפלגתי וכיתתי. יש מפקדים שאינם במקומם ויש מפקדים שלא נוצלו. אין משטר צבאי ואימון מספיק".⁵ נראה שהחלטתו לפרק את הפלמ"ח התחזקה אז.

הניסיון להשתלט על צפון ירושלים, לחסום את דרכו של הלגיון העבר-ירדני אליה, לפרוץ את כיתור הר הצופים ולנתק את העיר מהיישובים הערביים שבצפונה, שהיה בו פוטנציאל של מהלך הכרעה, נכשל בלילה שבין 22 ל-23 באפריל, לא בגלל סיבות מדיניות (המקובלות כל-כך על המפקדים הבכירים והפרשנים כעת), לא בשל התערבות הבריטים, ולא מפני שהערבים לחמו בעקשנות. לכישלון ה"מהלך הצפוני" היו אחראים כל מפקדיו: יצחק שדה, מפקד המבצע, יצחק רבין, מפקד חטיבת "הראל", יוסף טבנקין, מפקד הגדוד הרביעי, ומפקדי הפלוגות מיכה פרי, אורי בן-ארי ומרדכי בן-פורת.

אחרי ארבעה חודשי לחימה, עדיין היה הצבא היהודי אוסף של יחידות לוחמה בלתי-סדירה וחצי-סדירה, שאורגנו במסגרות גדודיות. ודאי היה היגיון באסטרטגיה הפאביאנית, שמנהיגי היישוב וצמרת הביטחון אימצו בחודשים הראשונים למלחמה. הם רצו לדחות את ההכרעה הצבאית עד שהחיילים ומפקדי ה"הגנה" יצברו ניסיון, כוח ואמצעים; אבל דחיית ההכרעה לא הייתה אפשרית, עקב ההתפתחויות המדיניות בארצות-הברית ובאו"ם, עקב החלטת הבריטים לצאת מארץ-ישראל, והתבוסות במלחמת הדרכים בסוף מארס. לצבא היהודי לא היו מפקדי גדודים המתאימים למלחמת ההכרעה, שניטשה באפריל. המג"דים הוותיקים לא הוכשרו לקראתה בארבעת החודשים הראשונים למלחמה, ולמג"דים החדשים נבחרו לאו-דווקא המפקדים הקרביים הטובים ביותר. המפקדים – מולא כהן, מפקד הגדוד השלישי של הפלמ"ח, שנכשל בקרב נבי יושע; יוסף טבנקין, מפקד הגדוד הרביעי, שנכשל בקרבות שיירת חולדה, הקסטל ונבי סמואל; מנחם רוסק, מפקד הגדוד החמישי, שנכשל בשיירת "יבוסי" – מונו למג"דים בשל ידידותם עם צמרת הפלמ"ח ועקב השתייכותם לקבוצה החברתית הנכונה.

ב"הגנה" שלטה אז תפיסת הלוחמה הזעירה, ומפקדי הגדודים עסקו יותר מכול בתיאומים בין המנהיגים הפוליטיים ובין היחידות המבצעיות, כלומר, הכיתות והמחלקות. השיירות היו המִבצעים הגדולים בארבעת החודשים הראשונים למלחמה, ואת השיירות הובילו מפקדי-כיתות ומפקדי-מחלקות; ואילו מפקדי פלוגות ומפקדי גדודים ישבו במפקדותיהם, נתנו הוראות, דאגו לצייד את השיירות ושלחו אותן לדרך. הם לא רכשו ניסיון בקבלת החלטות בתנאי קרב. ניסיון כזה רכשו דווקא המפקדים הזוטרים, ובקרבות ההכרעה נעזרו בו. את תפקודם של כמה ממפקדי הפלוגות בקרבות האלה אפשר להגדיר כבינוני, ואת תפקודם של כמה ממפקדי הגדודים אפשר להגדיר כלמטה מבינוני. למפקדי החטיבות ולמפקדי האוגדות, שלא רכשו ניסיון בפיקוד על גדודים מבצעיים, כמעט לא היה סיכוי לתפקד כראוי במבצע "יבוסי". כל מהלכיהם של שדה ושל רבין נכשלו במבצע. לא הייתה להם תוכנית מפורטת עם לוח זמנים ריאלי. המפקדים בשטח קיבלו מהם רק הנחיות כלליות. הרעיון המבצעי של שדה – קרב משולב (חי"ר, שריון וארטילריה) – לא תאם את יכולת הביצוע של הגדוד הרביעי, שהתנסה עד אז בלוחמת גרילה בלבד. רבין ושדה, שלא עקבו מקרוב אחרי מהלכי טבנקין, שלחו חוליות לפעולות של חוליות. שניהם נתנו עצות לטבנקין ולא השפיעו על ביצוען. את פרטי הקרב על נבי סמואל תִכנן טבנקין לבדו, או עם אנשי מטהו, והתכנון הזה סתר את הפקודה המפורשת של רבין, מפקדו הישיר. וזה – אחרי הכישלונות של שיירת חולדה, קרב הקסטל ושיירת 20 באפריל. רבין ושדה לא הכירו את מפקדי היחידות שלחמו בנבי סמואל, ולא הייתה להם שליטה בגייסות. לימים, כתב ישראל בר (עוזרו של יגאל ידין באפריל 1948): "מבצע 'יבוסי', בתנאי 1948, היה בלתי בשל".⁶

רק רבע מהכוח שעמד לרשותו של טבנקין השתתף בכל שלבי הלחימה. השאר היו בעתודה, בחסימה, או בדרך אל היעד, ולא מילאו את משימותיהם. גם הכוחות התוקפים הקצו עתודות פלוגתיות, וכך תקפו את נבי סמואל רק שתי מחלקות. טבנקין ויתר מראש על ריכוז הכוח ועל ההפתעה הטאקטית. פקודיו תקפו את יעדיהם לא בבת-אחת אלא בזה אחר זה, וההתקפה על בית-איקסא הייתה אות לכוננות למגיני נבי סמואל. כשתקף פוזננסקי את נבי סמואל, כבר חיכו לו תושבי הכפר, וכל תושבי הכפרים בסביבה כבר הוזעקו. אחרי שנכשלה התקפת פוזננסקי, לא תקפו פלוגות העתודה של בן-ארי ושל בן-פורת את נבי סמואל כגל שני, ולא עזרו לחלץ את הנפגעים. נראה שהתכנון הטאקטי הזהיר של טבנקין ועיקרון ההתקפה הסיבובית שלו היו שניים מהגורמים לאסון. אפשר להניח שטבנקין התכוון לחזור על הצלחתו בכיבוש בידו ובית-סוריק (בלילה שבין 19 ל-20 באפריל), אבל לא להתעקש על כיבוש נבי סמואל, אם תושביו לא יברחו ממנו. הערבים כבר הפיקו לקח ממפלתם בבידו ובבית-סוריק והתכוננו למהלך הבא של היהודים. אליהו סלע, קצין המבצעים הגדודי (שהשתתף בתִכנון המבצע), מאיר זורע (שהשתתף במבצע כאורח) ומפקד-הכיתה אביזוהר נחשון, אמרו לימים, שההתקפה המדורגת הייתה מוטעית, ושעדיף היה לו תקפו לוחמי הגדוד הרביעי את בית-איקסא ואת נבי סמואל בבת-אחת, במקביל, בחסות החשכה.

גם ציוות המפקדים היווה סיבה לכישלון. במפקדה של טבנקין היו שלושה סמג"דים, מפקדי-פלוגות לשעבר: עוזי נרקיס, עמוס חורב ואליהו (רעננה) סלע. את רעננה הציב טבנקין במפקדתו הקרבית, ליד מוצא, כעין עוזר-מג"ד או מג"ד בעתודה. את נרקיס מינה לאחראי לשיירת אספקה, שנועדה להגיע לנבי סמואל אחרי כיבושו. עמוס חורב היה חולה באותו היום ושהה בבית הוריו בירושלים.⁷ ליצחק גניגר, סגן מפקד הפלוגה, לא היו הכישורים למלא את מקומו של חיים פוזננסקי, מפקדו שנהרג, וגם יוחאי בן-נון לא היה מתאים לכך (אם נכונה ההנחה, שבן-נון נועד להחליף את המפקד במקרה הצורך). טבנקין לא מינה מפקד אחר למשימה זו (גם לא את מאיר זורע). לו התמקם מטה מצומצם, בפיקודו של רעננה, בסביבות נבי סמואל, אולי הייתה הלחימה נמשכת, ואולי הייתה הנסיגה יותר מאורגנת. אביזוהר נחשון הגדיר את המג"דים של מחצית מלחמת העצמאות כ"חבורת אלופים". לא פעם נשארו המפקדים הוותיקים של הפלמ"ח בבסיסים ובמטות העורפיים.

לפלוגת המטה נועד תפקיד מכריע בהתקפה על נבי סמואל. טבנקין מינה את מיכה פרי למפקד הפלוגה. פרי היה ימאי ומלווה-אוניות, ובתחום הזה היו לו הישגים רבים. ניסיון בפיקוד על קרבות יבשתיים ובפיקוד על משוריינים בקרב לא היה לו, אף שעבר קורס שירות משוריינים. בחירת הדרכים אל יעדי ההתקפה הייתה שגויה. הפלוגות של בן-פורת, של פוזננסקי ושל בן-ארי התקדמו ברכב וברגל מקריית-ענבים לסביבות הקסטל, ולרכס שייח' עבד אלעזיז (הר אחירם). הם השאירו על הרכס מחלקה לחיפוי, ירדו, בין מצוקים וסלעים, לוואדי א-לוזה ומשם התקדמו ליעדיהם. זה היה מסע מפרך ואטי בחיפוי הדדי, "רגל אחת באוויר ושתי רגליים על הקרקע" (פלוגה אחת מתקדמת ושתיים צמודות לקרקע ומחפות עליה). טבנקין לא בדק האם הדרך מכביש מוצא-ירושלים לבית-איקסא מתאימה למעבר משוריינים. לוח-הזמנים של המבצע השתבש, מפני שהכנת המשוריינים נמשכה זמן רב.

פלוגת בן-פורת כבשה את בית-איקסא מאוחר יותר מן השעה שנקבעה לכך, והמשוריינים של פרי נתקעו בין מוצא ובין בית-איקסא. אחרי כיבוש בית-איקסא יכלו פרי וגבריאל רפופורט לפנות את המחסומים (או למלא את התעלות) מבלי להסתכן, אבל הם חזרו אל המטה של טבנקין, לכן התאחרה עוד יותר ההתקפה על נבי סמואל. בן-ארי ופלוגתו הגיעו למשלט שנועד לחסימה אחרי השעה שנקבעה, והבוקר האיר לפני ההתקפה.

מי שבודק את תנאי השטח עשוי להגיע למסקנה שכוחותיו של טבנקין היו מגיעים ליעדיהם בפחות קשיים, לו הוסעו ברכב מקריית-ענבים, ולו התקדמו משם ועד למוצא תחתית – בן-ארי ואנשיו ליעדם בוואדי א-לוזה (ממערב לבית-איקסא), אנשיו של בן-פורת אל גב ההר (לכיוון בית-איקסא) ואנשיו של פוזננסקי בוואדי עיסא (ממזרח לבית-איקסא), ולו נסעו המשוריינים של פרי, בחסות החשכה ולפני ההתקפה, לנבי סמואל ממעלה-החמישה, דרך בסיס הרדאר ובידו. הוא גם עשוי להגיע למסקנה שלו ביצע כל כוח את משימתו ללא תלות בכוחות האחרים, לא היה המבצע נכשל. אפשרות נוספת: אילו שלח טבנקין את שלוש פלוגות הרגלים דרך ואדי א-לוזה, היה נחסך מהלוחמים מסע מפרך ברגל בדרך בעייתית, והיו מגיעים ליעדיהם פחות עייפים ואף יותר מוקדם.

לפי גרסת טבנקין, תוכננה ההתקפה ללילה. אפשר, אם כן, לשאול מדוע לא הורה טבנקין לפוזננסקי לתקוף את היעד בלילה. ואפשר לשאול: מדוע לא הורה לו לא לתקוף, אחרי שנתקעו המשוריינים בדרך לבית-איקסא. טבנקין השאיר את ההחלטה למפקד הפלוגה הנועז, שהצליח עד אז בכל מבצעיו, והיה היחיד שעמד בלוח-הזמנים במבצע הזה, ופוזננסקי דבק במשימה.

שדה ורבין, שהיו רחוקים מנבי סמואל, לא יכלו להתערב במהלכי הקרב ולקבל החלטות אופרטיביות. המטה של טבנקין היה על כביש מוצא-ירושלים בשעה שרוב לוחמי גדודו היו בקרבת נבי סמואל. מהכביש לא היה טבנקין יכול לדעת מה מתרחש בשדה הקרב, ובוודאי לא היה יכול להשפיע על האירועים, ומכשירי-הקשר היו מעטים ולא אמינים. לו ישבו שדה ורבין על כביש מוצא-ירושלים, ולו מוקמה המפקדה של טבנקין בחירבת למון (ממנה יצאו בן-ארי ופקודיו ליעדם), היה טבנקין מסוגל לקבל החלטות לפי הנסיבות, ולתת הוראות לפקודיו. אחרי שנים אמר אברהם בן-דרור: "בפלמ"ח לימדו, בכל קורס, שהמפקד צריך להיות במקום שמקנה לו שליטה מְרבית בפקודיו. אינני מבין מדוע המג"ד היה כל-כך רחוק מהקרב בנבי סמואל". אביזוהר נחשון אמר דברים דומים, ואורי בן-ארי אמר: "אילו היה יוספ'לה לפחות בנקודת הפיצול, ביני ובין פוזה, היה יכול למנוע את ההתקפה".

גורל ה"מהלך הצפוני" בחזית ירושלים היה תלוי באדם אחד, במפקד פלוגה אמיץ-לב, שחונך לדבקות במשימה – כפי שפיצוץ גשר אלנבי ב-1946, שתואר לעיל, היה תלוי באדם אחד, במפקד-כיתת חבלה, אמיץ לב, ודבק במשימה. אפשר להניח שלולא נפגע פוזננסקי, היו פקודיו ממשיכים להסתער והיו כובשים את המסגד ואת הכפר, כפי שאפשר להניח שאם טפר היה נהרג מאש השומרים בגשר אלנבי, לא היו חיים בר-לב ופקודיו מפוצצים את הגשר (ואז תהליך ההכנות לקראת מלחמת העצמאות היה אחר, ורבין לא היה מפקד על חטיבת "הראל" ועל הניסיון למהלך הכרעה בירושלים ב-23-22 באפריל. אחרי שנהרג פוזננסקי לא המשיך סגנו במשימה, ולא הפעיל את המרגמות. שני מפקדי מחלקות נפגעו ורוב הלוחמים נשברו. מאיר זורע לא השתלט על הלוחמים. הכמעט-כיבוש הפך לנסיגה מבוהלת. הפלוגות של בן-ארי ושל בן-פורת לא פעלו. טבנקין לא תדרך את מפקדיהן לקראת אפשרות כזו.

בעדותו למחלקת היסטוריה של צה"ל, ב-1961, אמר בן-ארי שרק כיתה וחצי הגנה על נבי סמואל, ושהיה אפשר לכבוש את הכפר "אילו הייתה פלוגת פוזה מסתערת במבנה נכון". בן-ארי הוסיף: "הם לא פתחו באש כלל". שתי פלוגות העתודה לא התערבו בקרב, וכמעט לא סייעו בחילוץ הנפגעים, הן רק חיפו באש על הבורחים, ואפשר לשער שכמה מפקודי פוזננסקי נפגעו מכדוריהן.

טבנקין שלח את פלוגת המשוריינים של פרי לנבי סמואל, דרך הרדאר ובידו, אחרי שכבר התחיל הקרב, ואחרי שמכל הסביבה כבר התגייסו ערבים לעזרת נבי סמואל, ולמשוריינים לא היה סיכוי לפרוץ דרך בהר המלא אויבים. טבנקין לא פקד על פרי להחזיר את המשוריינים ממחנה הרדאר לבית-איקסא, לסלק את המחסומים (או למלא את התעלה) ולהגיע לנבי סמואל דרך בית איקסא שהיה בשליטת פלוגת בן-פורת. ליד הרדאר נטשו המג"ד טבנקין והמ"פ פרי את פקודיהם.

מדוע נסוגו היהודים מצומת בידו, מבית-איקסא ומשועפאת? קשה לענות על שאלה זו. ההתקפה תוכננה לפי המודל שקבעו הבריטים באל-עלמיין: בלילה מסתער חיל הרגלים על מוצבי-החוץ, וההתקפה נמשכת ביום, בהסתערות שריון, על המוצבים העיקריים. יחידות שהתקפתן נכשלה נשארות במקומן ומבצעות את משימותיהן בלילה הבא. איתיאל עמיחי, הסמח"ט, אמר: המתכננים ייחסו חשיבות רבה לצומת בידו, והנסיגה ממנו ומבית-איקסא הייתה שגיאה. יהודה (אידל) דרקסלר, מפקד פלוגה בגדוד החמישי, אמר לאנשי מחלקת היסטוריה של צה"ל, שהנסיגה משועפאת הייתה משגה.⁸

ליקויים דומים לאלה שהיו בקרב על נבי סמואל, היו לפני הקרב הזה וגם אחריו, אבל בנבי סמואל לא היה מי שייקח את הפיקוד, והיה צירוף של כישלונות ושל מהלכים שגויים, ובכך אפשר להסביר את בריחת הלוחמים, שעוז-רוח היה אחד ממאפייניהם. מכל מקום, כל המשתתפים במערכה שמרו, כל השנים, על קשר של שתיקה.

התוכנית הבלתי-הגיונית של טבנקין לכיבוש נבי סמואל מתאימה לדגם של "התקפה סיבובית": התקפה ללא כוונת כיבוש, וגם ללא סירוב פקודה. לפי אותו הדגם אפשר להסביר גם את מעשיהם של אורי בן-ארי ושל מיכה פרי ואת מחדליהם; ואילו חיים פוזננסקי מילא לא רק את הפקודות. הוא גם ניסה למלא את המשימה. על כך שילם בחייו ובחיי רבים מפקודיו. אחרי מותו תלו בו מפקדיו את האשמה בתבוסה, והגדיל לעשות אורי בן-ארי בספרו, "אחרי", שבו האשים את פוזה בכישלון, ובכך ניסה לחפות על מחדליו ועל כישלונותיו.

כישלון בנבי סמואל קטע יוזמה שסיכויי הצלחתה היו רבים. אבל לקחים לא הופקו מהמחדל. רוב המשתתפים בקרב נבי סמואל לא תוחקרו וגם לא זומנו לדיון על האירועים. מאיר זורע, יצחק גניגר ודב חקלאי סיפרו שלא נגבתה מהם עדות מפורטת; שמואל פירסטנברג: "לא היה תחקיר ממשי, לא היה ניסיון להצליב עובדות"; שלמה ארז: "אספו את המפקדים, עשו תחקיר של כלום. אני לא דיברתי. לא היו מסקנות", והוסיף: "חבל על ההורים. ילדים נפלו על כלום. על נבי סמואל לא כותבים. ארבעים וארבעה אנשים מונחים חינם".⁹

לדברי אריה טפר-עמית, נדרו כמה אנשים לא לספר את האמת על אירועי נבי סמואל, ועמדו בדיבורם. דברים דומים אמר ישראל ז"ק. בשנת 1982 אמר יגאל ידין למחבר, שמפקדי הפלמ"ח ואחדים מראשי הקיבוץ המאוחד והתנועה לאחדות העבודה הפעילו מערכת יחסי ציבור כדי להסתיר את מה שקרה בנבי סמואל. "היה שם בלגאן מהתחלה עד הסוף, וזה נעלם", אמר ידין. "כישלונות דומים, בחטיבות אחרות, נשארו לדיראון עולם".¹⁰

יצחק שדה, מפקד מבצע "יבוסי", היה האיש שהצביע על השעיר-לעזאזל. להלן קטע ממאמר שפרסם שדה ב"מערכות", בדצמבר 1950:

• והנה דוגמה של יוזמה מזיקה (בכוונה בחרתי דוגמה זו של יוזמת מפקד מוכשר ונועז באופן בלתי-רגיל). בזמן אחד הקרבות בסביבת ירושלים הותקפו שתי נקודות ערביות. בהתאם לתוכנית, היו צריכות שתי ההתקפות לצאת לפועל כהתקפות לילה. אחת הנקודות הייתה נבי סמואל, השוכנת על פסגה גבוהה ומשקיפה על כל הסביבה והגישה אליה גלויה לעין המגינים ולאִשם. אותה נקודה הִנה גם מבוצרת, מאז ומתמיד, על-ידי חומות חזקות. מכת פתע בלילה אולי הייתה מכריעה אותה. אבל מסיבות שלא היו תלויות בה, איחרה היחידה, ונמצאה במצב של היערכות עם אור הבוקר.
  
  [האמת: הפלוגה של חיים פוזננסקי "נמצאה במצב של היערכות" משעה 3 לפנות בוקר, ולא תקפה מיד את הכפר, בחסות החשכה, מפני שהמג"ד טבנקין עיכבה בפקודה – א"מ.]
  
  המפקד החליט בכל זאת לתקוף. הוא הלך לפני אנשיו (כזאת הייתה דרכו תמיד). הוא נפל, וכן רבים מאנשיו. ניסיון הגשת עזרה סוכל, תוך קורבנות גדולים, על-ידי אש הבריטים ויחידת הלגיון הערבי אשר נמצאו בסביבה.
  
  [האמת: המשוריינים של פרי יצאו לנבי סמואל לא כדי להגיש עזרה, אלא כדי להשתתף בהתקפה. לפי כל העדויות מהשטח, לא נפגעו לוחמים יהודיים מאש הבריטים ליד בסיס הרדאר – א"מ.]
  
  ברור שמפקד הפלוגה, אשר בו המדובר, לא הייתה לו רשות לשנות את התכסיס. והיה בדבר, במובן מסוים, משום חטא נגד המשמעת. גם בצבא קיימות "מצוות עשה" ו"מצוות לא-תעשה". קל יותר להגדיר את מצוות ה"עשה", ולעתים קשה למדי להגדיר את גזירותיו של "לא תעשה". צריך להבין לא רק את הפקודה כלשונה; המשמעת האמיתית דורשת גם את הבנת רוחה של הפקודה. ובמקרה זה הפקודה "לתקוף בלילה" אמרה גם "לא לתקוף ביום!"¹¹

שדה לא נכח במטה של הגדוד הרביעי בזמן הקרב ולא השתתף בתחקירים שנעשו אחריו. במאמרו ב"מערכות" אפשר לראות משום ניסיון שפל של שדה להתנער מהאחריות לכישלון, כאילו לא התוכנית הייתה לקויה, כאילו שובש הביצוע רק בגלל חיים פוזננסקי, שהפר פקודה. בספרו "אחרי", המשיך אורי בן-ארי, ב-1994, בדרך השפלה שהתחיל בה יצחק שדה במאמרו ב-1950.

טבנקין, שהחליף (אחרי כחודש) את רבין בפיקוד על חטיבת "הראל", קבע, אחרי המלחמה, מה יתפרסם ב"ספר הפלמ"ח" על הגדוד הרביעי ועל חטיבת "הראל".¹² מתי מגד, אחד מכותבי "ספר הפלמ"ח", אמר ב-1987: "עלי הוטל לכתוב על נבי סמואל ל'ספר הפלמ"ח'. לא הייתה לי שום השכלה בהיסטוריה צבאית ובתחקיר מדעי של קרבות. ישבתי עם יוסף טבנקין, בני מרשק ועוד שניים, נדמה לי שהיו אלה עוזי נרקיס ואורי בן-ארי. הם דיברו, ואני כתבתי. ישבנו שעות, והם התווכחו, מה היה בדרך לבית-איקסא, מחסום אבנים או תעלה? זה היה הוויכוח היחיד. בסופו של דבר החליטו ישראל גלילי ויגאל אלון שלא אכתוב כלום על נבי סמואל, ושבספר יתפרסם רק דוח רשמי וזיכרונות של אחד המם-כפים".¹³

על קטע הזיכרונות, "מם-כף מספר", חתום יגאל פרח. בגדוד הרביעי לא היה מפקד-כיתה שנקרא כך. את הקטע כתב יגאל נאור, מי שהיה מפקד-כיתה בפלוגה של אורי בן-ארי. לימים, סיפר נאור שהעורכים סירסו את הדברים שכתב, ולכן סירב לחתום על "זיכרונותיו" בשמו.¹⁴ בראיונות עם המחבר האשים טבנקין בכישלון את חיים פוזננסקי, שהפר פקודה.

ב-1988 הפיקו אחדים מוותיקי הפלמ"ח שני סרטי קלטות על חטיבת "הראל". גושפנקא מדעית למפיקי הסרט העניקו פרופ' גבריאל כהן וד"ר מאיר פעיל, לוחמי פלמ"ח לשעבר, שמלחמת העצמאות כלולה בהתמחותם האקדמית. בקטע שהוקדש לקרב נבי סמואל ניתנה רק עדות טבנקין, והוא האשים, שוב, את פוזננסקי.

פוזננסקי לא רק ביצע את המשימה, אלא שהיה היחיד שמילא את הפקודות שקיבל, ועל כך שילם בחייו. הוא נשמע לטבנקין, שאסר עליו לתקוף את נבי סמואל בשעה 3 לפנות בוקר. לו תקף אז את הכפר אולי היו לו סיכויים להפתיע את מגיניו ולכובשו. בניגוד לתורת הלחימה שלמד, ובניגוד לניסיון שרכש בקרבות, לא תקף פוזננסקי את יעדו בלילה, אלא חיכה, בפקודת טבנקין, לפרי ולבן-ארי, ותקף רק עם שחר.

קציני ענף היסטוריה במטכ"ל, שכתבו את הספר "תולדות מלחמת הקוממיות", הקדישו לקרב נבי סמואל תשע שורות בלבד, ומה שכתוב בהן – שגוי.¹⁵ הדבר אינו מפליא כי בעדויות שמסר רבין למחלקת היסטוריה בהיותו סגן רמטכ"ל ב-1961 הוא הקדיש לתיאור הקרב רק ארבע שורות: "התוכנית הייתה להביא את הדוידקה לבית-איכסא אולם הדרך לא סוירה מראש. באחור הסתבר שאינה ניתנת למעבר בלי הכשרה מוקדמת. פלוגה של אורי באנר ישבה בין בידו ונבי סמואל. ההתקפה הייתה מודרגת. פוזה תקף עם פלוגתו את נבי-סמואל עם אור. אני הייתי האחרון שדיבר עם הקשר שלו".¹⁶

גם פרופ' יהודה סלוצקי, מחבר "ספר תולדות ההגנה", שצוות גדול של עוזרים עמד לרשותו, הקדיש רק תשע שורות "לקסיקוניות" לקרב הזה, וחלק מהמסופר בהן שגוי.¹⁷

ב-1988 פרסם משרד החינוך והתרבות את החוברת "הראל תש"ח", שכתב אורי בן-ארי. בחוברת נכתב שמטרת מבצע "יבוסי" הייתה: "קרב ההכרעה על ירושלים עצמה, עד 15 במאי, יום פלישת צבאות ערב, כולל קרבות שייח'-ג'ראח וקטמון". בקטע "מעט ממאורעות אותה תקופה" כתוב: "הגדוד הרביעי, 'הפורצים', כובש תוך קרב קשה את בית-איקסא, כפר רוצחים ומרכז הכנופיות, ותוקף את נבי סמואל, בסיס ההרעשות על ירושלים. בהתקפה זו ישנן אבדות, מהן פצועים שנרצחים על-ידי חיילים בריטיים במוצב הרדאר". זה הכול וגם המעט הזה אינו נכון: לא חיילים בריטים הרגו את לוחמי הפלמ"ח וראוי היה שמשרד החינוך של ישראל לא יאמץ האשמה חסרת בסיס זאת שנועדה לתרץ את תפקודם הלקוי של מחבר החוברת וחבריו.¹⁸

בשנת 2008 פרסמו מאיר פעיל ואברהם זוהר את ספרם "פלמ"ח", בהוצאת משרד הביטחון והעמותה לחקר כוח המגן על-שם ישראל גלילי. בספרם הם קבעו, ללא הפרכת הטיעונים לעיל וללא הבאת אסמכתות חדשות, ש"המג"ד הורה לבטל את המשך הפעולה בשעות האור ולדחותה ללילה הבא, אך פוזה הפר את ההוראה ותקף את נבי סמואל בשעות הבוקר, במבנה מכונס של תנועת לילה".¹⁹ בפרסום הזה הוכיחו פעיל, זוהר והמו"לים שלהם שתרבות הטיוח והמיתוסים חיה ובועטת. כפי שבמלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון השנייה, נוח היה לאליטות ולממסד להטיל את האחריות והאשמה על שעירים לעזאזל, כך נוח להם לנהוג גם ביחס לנבי סמואל, ולהמשיך להשחית את תרבות הביטחון.

במשך שנים רבות היה מיכה פרי מזכיר "אגודת דור הפלמ"ח", שהנחילה לעם את מורשת הפלמ"ח, והיה חבר הנהלת "המרכז לתולדות כוח המגן, ה'הגנה', על-שם ישראל גלילי", ברמת-אפעל. המרכז הזה הכין, עם האוניברסיטה הפתוחה, קורס תלת-שנתי, "תולדות כוח המגן עד להקמתו של צה"ל", והשתתף במימון תוכנית הקורס.²⁰ "אגודת דור הפלמ"ח" בנתה את "בית הפלמ"ח" בתל אביב, ולשם כך העביר לה משרד השיכון סכום כסף גדול. מרים בן-פורת, מבקרת המדינה, נזפה במשרד השיכון ובבנימין בן-אליעזר, האיש שעמד בראשו, ויצחק רבין, ראש הממשלה ושר הביטחון, תקף אותה בחריפות על כך. עשרה אנשים עמדו בראש "אגודת דור הפלמ"ח" בשנת 1983, ולארבעה מהם היה קשר לקרב נבי סמואל: יצחק רבין, יוסף טבנקין, עוזי נרקיס ועמוס חורב. המועצה שניהלה את "אגודת דור הפלמ"ח" מנתה ב-1994 חמישה חברים. אחד מהם היה מיכה פרי.

ב-1986 הפר הסופר יורם קניוק את קשר השתיקה. הוא סיפר למחבר: "הייתי כמעט ילד ולא קישרתי בין הדברים. אנשים מיומנים וחסונים יותר ממני, חנוך קוסובסקי וטיבי [יצחק בראון] אמרו, 'זה היה מיכה פרלסון, והוא ברח!' כבר אז הייתה לי שיחה, אינני זוכר אם זה היה עם עוזי נרקיס, עם עמוס חורב או עם שניהם, ואני אמרתי שאני לא מבין איך זה מפקד בורח ומשאיר אותנו. חברים נהרגו, ולמה הצעקה הזאת, 'קחו לפחות את הפצועים', לא השפיעה עליו?! אני זוכר את המשפט הזה, ואלך אתו לכל בית-דין. אני זוכר אותו, שלא יגידו לי. אתה לא יכול לתאר לך כמה המשפט הזה חשוב לי. בחיים אני לא אשכח אותו. אני זוכר מעט מאוד. אינני זוכר מה עשיתי בדיוק בקרבות בקולוניה, בבידו, בסריס. אני זוכר מה עשיתי בקסטל ובסן סימון, ואת זה אני זוכר. לפעמים אני מתעורר בלילה ואני שומע, 'קחו לפחות את הפצועים!' זה היה רצח! רצח של החבר'ה האלה, של שבעה-עשר נערים. אחרי שנים דיברתי עם יגאל אלון, זה היה באמריקה. הוא אמר, 'עזוב, זה שטויות!' דיברתי על זה אחר-כך עם חיים בר-לב ועם יוספ'לה טבנקין. שיחות ארוכות. יוספ'לה ניסה לשכנע אותי שזה לא היה, ושאני ממציא, ושאני הוזה, ושאני חולם, ובסוף האמנתי לו. יש לי נטייה להגזמות, יש לי נטייה לבדות דברים, אבל לא בדברים חשובים. אני יכול לבדות לך עכשיו סיפור, אבל לא בדבר שהוא ברחל בתך הקטנה. את זה אני לא אמציא. אני זוכר שגברוש היה שם, ושאמרו עליו שהוא הנהג הכי טוב בגדוד. למה לא לקחו את הפצועים? היו נשארים עוד חמש דקות וחיי אנשים היו ניצלים. אני הייתי מופקר, בסדר. הרבה הופקרו. אבל את הפצועים לא היה אפשר לקחת?! אני חוזר ואומר את זה. זאת טראומה ואני לא יכול להשתחרר ממנה".

________

[הפרק הבא יעסוק בביקורתו של בן-גוריון על הפלמ"ח בעקבות כשלון המהלך הצפוני וקרב נבי סמואל; בוויתור הפיקוד היהודי העליון על כיבוש צפון ירושלים בגלל הכישלון בנבי סמואל; בעליית יוקרתו של אצ"ל בירושלים וחששו של בן-גוריון מפניו; ברצון הפיקוד היהודי להגיע להישג אחד לפחות בגזרת ירושלים; בכיבוש שייח' ג'ראח על-ידי הגדוד החמישי של הפלמ"ח ובסילוק הפלמ"חאים משם על-ידי הבריטים.]

1. א"צ, עדות מס' 53 של ציון אלדד.
2. יומן דב"ג, 23 באפריל 1948.
3. ארכיון מורשת בן-גוריון.
4. יומן דב"ג, 24 באפריל 1948.
5. יומן דב"ג, 26 באפריל 1948.
6. בר, "ביטחון ישראל – אתמול, היום ומחר", עמ' 150-151.
7. ראיונות עם עמוס חורב.
8. א"צ, עדות מס' 61 של יהודה דרקסלר.
9. ראיון עם שלמה ארז.
10. סדרת ראיונות עם יגאל ידין.
11. יצחק שדה, "פופבסקי כמפקד גיס", מערכות ס"ה, 1950, עמ' 51-52.
12. ראיונות עם יוסף טבנקין.
13. ראיון עם מתי מגד, 18 בינואר 1987.
14. ראיון עם יגאל נאור, 24 ביוני 1987.
15. "תולדות מלחמת הקוממיות", מערכות, הדפסה 20, 1978, עמ' 148.
16. א"צ, 1975/922/292, עדות מס' 91.
17. "ספר תולדות ההגנה", ג' 2, עמ' 1575 - 1576.
18. אורי בן-ארי, "הראל תש"ח", משרד החינוך והתרבות, 1988, עמ' 14.
19. מאיר פעיל ואברהם זוהר, "פלמ"ח", משרד הביטחון ההוצאה לאור והעמותה לחקר כוח המגן על-שם ישראל גלילי, 2008.
20. שעיהו גביש, מכתב לחברי עמותת הפלמ"ח, 28.11.1994.