אלוף אברהם בוצר (צ'יטה) קיבל את הפיקוד על חיל הים מאלוף שלמה אראל בספטמבר 1968. משימות חיל הים גדלו מאוד – גם כי נוספו חופי סיני והים האדום. פרצה מלחמת ההתשה עם מצרים וגם פעולות חבלה בגזרת נהר הירדן חייבה פעילות קרבית רבה, שאת עיקר הפעולות הימיות בה עשו שייטת 13 ויחידת הצלילה המקצועית 707. האמצעים המצומצמים בחיל החלו לגדול עם הגעת ספינות-הסער. הן שולבו בפעילות מלחמת ההתשה – ובעיקר, בהובלה ואיסוף כוחות לפעולות הקומנדו.

טיבוע המשחתת אח"י "אילת" ב-21 באוקטובר 1967 חיזק את התודעה. טיבוע ספינת-הדיג "אורית" במאי 1970 הבהיר, שטיל ים-ים "סטיקס" יעיל גם נגד מטרות קטנות. כמסקנה ניתנה קדימות לפיתוח אמצעי הגנה נגד "סטיקס". אל"ם חרות צמח ריכז פיתוח מערכות ללוחמה אלקטרונית. היישומים וההמצאות של מהנדסי מחלקת ציוד גובו במימון ובדחיפה של אלוף בוצר.

התארגנות השייטת ותורת הקרב – ספינות-הסער הגיעו לישראל עם גמר בנייתן, מדצמבר 1967 ועד דצמבר 1968. מערכת-הנשק הראשונה הייתה מוכנה להרכבה במקביל להגעת הספינה החמישית, אח"י "חיפה". במהלך אותה השנה נבנתה שייטת ספינות הטילים תחת פיקודו של אל"ם הדר קמחי, שכתב את תורת הקרב. הצורך בתורת קרב היה חדש בחיל הים. שכן, היחידות הבריטיות הקודמות/ישנות הגיעו עם ספרות בנייה, הפעלה ותחזוקה "BR". אך תורת הקרב הבריטית להפעלת משחתות לא התאימה לתנאי ישראל ולא נמסרה לחיל הים.

אל"ם קמחי קיבל עידוד ממפקד החיל בוצר לבנות את תורת הקרב. השאיפה הייתה לתאם תקיפה מרוכזת של ספינות רבות בו-זמנית על כוח האויב. החיסרון הקבוע – פער לטובת האויב בטווח הטילים – היה בעיה עיקרית.

יחידת הלחימה המזערית הוגדרה כזוג ספינות-סער. העריכו, שהאויבים יעדיפו להגיע בלילה, כשהאיום האווירי עליהם מופחת. על כן התגבשה תורת הקרב בהנחה שהלחימה תיעשה בלילה. התורה נכתבה בשפה ברורה בספר בהבדל בין הוראות מחייבות להמלצות. הספינות החלו באימונים לקראת קרבות טילים, תוך כדי פיתוח והטמעת תורת הקרב. התרגול במתקן הטקטי, שנבנה בבסיס ההדרכה, התרגילים בים ותחקירים רבים, שנעשו בצורה חושפנית, יצרו שפה משותפת בין המפקדים, ואפשרו מענה למצבים מתפתחים.

הכשרת לוחמי הספינות – בנוסף לבנייה ולרכש ייחס בוצר חשיבות רבה להקניית ביטחון למפקדי ספינות-הסער. הספינות נבנו קטנות כדי שיהיו זולות, ומצב הים בזירה הטיל מגבלות בהפעלתן. מפקדי ספינות-הסער הצעירים, שהיו מנוסים פחות ממפקדי המשחתות, עמדו בפני יותר מצבי החלטה בלב-ים. בוצר קבע מדיניות, שהחלטות לגבי מצב הים נעשות בלב-ים, ונתן גיבוי למפקדים גם כשאירעו תקלות. כך, העמיד בוצר את דור המפקדים במלחמת יום הכיפורים. מערכת המיון לפיקוד עמדה במבחן השנים עם חריגות מעטות, ומפקדי ספינות-הסער זוכים להערכה רבה בחיל הים.

מתקני ההדרכה בחוף – מערכות טילים "גבריאל" נבנו עם אפשרות לדימוי ותרגול בקרת הטילים לצורך אימון. הדימוי עזר מאוד לתרגול ולהקנות מיומנות בניהוג הטיל. בבסיס ההדרכה החילי נבנה מתקן אימון למערכת-הנשק שאפשר הכשרת צוות הקרב וימאים חדשים לספינות-הסער. מתקן אימון טקטי (סימולטור) שאִפשר לדמות מצבים בזירה הימית ולתרגל מפקדים וצוותי מרכז ידיעות קרבי (מי"ק) ביישום תורת הקרב. התרגולים במתקני הדימוי והתחקירים בעקבותיהם היו מרכיב חשוב בהטמעת תורת הקרב ובהכנה לקרבות הטילים.

המפגשים הראשונים בין הכוחות המחישו עדיפות ברורה לצד הישראלי. ביום הרביעי למלחמה הסתגרו חיל הים הסורי וחיל הים המצרי בנמלים. בהסתמכם על סוללות תותחי החוף, הגיחו בקרבת פתחי הנמלים, וחזרו מיד לתוכם. הלחץ בגזרת החוף הסורי היה יעיל עד כדי כך ששר ההגנה הסורי התבטא, "קצב התקיפות שלהם מראה על טעות בהערכות המודיעין לגבי גודלו של חיל הים הישראלי".

הצלחה שלא נוצלה – קרבת נמל פורט סעיד לזירת הלחימה בסיני הייתה צריכה לעשותו יעד מועדף, אך לא כך קרה. חשיבות מניעת המצרים משימוש בפורט סעיד כבסיס לא הובנה לפני המלחמה; ולכן, גם לא הוצב כיעד במלחמת יום הכיפורים. פעולה משולבת ים-אוויר עם אמצעי לחימה מתאימים הייתה יכולה להשיג זאת.

הצלחות ספינות-הסער היו הפתעה, וחיל האוויר נמתח עד קצה יכולתו. לכן, המשיך הבסיס המצרי בפורט סעיד לאיים בפשיטות קומנדו על חוף סיני ובתקיפת מוצב "בודפסט" מהים. כמה פעמים במהלך המלחמה נדרשו ספינות חיל הים לחפש טייסים, שנפלו בקרבת החוף, אך לא הצליחו עקב האיום המשולב של תותחי חוף, של סטי"לים ושל טילים נ"מ.

הצלחת מערכות ישראליות ללוחמה אלקטרונית (ל"א) לנטרל את טילי האויב במלחמת יום הכיפורים דרבנה חילות ים ערביים לרכוש ציוד מתקדם במערב, ולאמץ תפיסות מלחמה מתקדמות. בין השינויים הבולטים נציין: רכש סטי"לים חדשות מתוצרת מערבית; כניסת טילים חדשים לזירה – לא רק מתוצרת רוסיה אלא גם מתוצרת איטליה, צרפת, ארצות-הברית, סין, ובאחרונה גם אירן; שימוש גובר במערכות גילוי מתקדמות ובאמצעים ללוחמה אלקטרונית; ושילוב מטוסים ומסוקים בלחימה הימית.

לאחר המלחמה חלו שיפורים משמעותיים במערך הגנת החוף במדינות ערב, החל בתצפיות ובמכ"מים וכלה בתותחים חוף־ים ובטילים חוף־ים. בהקשר הזה חשוב לציין, כי בשנים האחרונות קלט חיל הים הסורי מערכות טילים חוף־ים מהחדישות בעולם.

חיל הים הסורי חידש את יכולתו הקודמת נשאר להישען על מקור רוסי. עוצמתו גדלה אך במעט. הרתעה לסורים מפני פעולות בים הופגנה כאשר במלחמת לבנון נמנעו מלפגוע בכוחות חיל הים הפועלים בקרבת חוף לבנון. לאחר תקיפת סוללות הטילים בתשעה ביוני 1982, נכנסו יחידות השייטת החמישית הסובייטית לנמלי סוריה, וקיבלו עליהן את הגנתם.¹

למרות יכולת הערבים לרכוש אמצעים מתקדמים וחידוש המלאי שאבד במלחמה. נוצרה בזירה הימית הרתעה מפני כוחו של חיל הים הישראלי. בנוסף להרתעה הנובעת ממטוסי חיל האוויר הישראלי. מסקנתם הייתה: מצור ימי על ישראל חסר תוחלת.

חיל הים המצרי מתגאה בהצלחתו לחסום את השיט לישראל בים סוף כולל הצלחה בהטבעת מכלית ישראלית במְצרי יובל. העובדה, שהצוללות והמשחתות, שביצעו את המצור בדרום הים האדום, לא הותקפו, הראתה להם את הכדאיות בקיום יכולת לפעול במרחק מחופי ישראל. התקרבות מצרים לארצות-הברית יצרה מצב של אספקת נשק אמריקני גם לחיל הים המצרי, והוא חמוש היום טוב יותר מבעבר בכלי-שיט חדישים רבים ובמערכות טילים ים-ים.

תוצאת קרבות ימיים פשוטה יחסית וקלה להבנה. המשמעות הייתה, לישראל יש עוצמה ימית. היא אומנם בקצה המזרחי של הים התיכון, אך נתיבי הים אליה פתוחים. ישראל ודאי תשמח לשיתוף פעולה אך אינה זקוקה להגנה. בארצות-הברית עלה מעמד חיל הים הישראלי בדירוג הטכנולוגי, ואושר למסור לישראל טילים "הארפּוּן" ותותחים "וולקן פלנקס". פער טווח הטילים, שהיה לטובת הערבים, נסגר.

יתר על כן, חיל הים הקדים את רוב חילות הים במערב בפיתוח מערכות ל"א בכלל ואמצעי התגוננות מפני "סטיקס" בפרט. לאחר מלחמת יום הכיפורים התדפקו נציגים של חילות ים גדולים על דלתות חיל הים כדי ללמוד על המערכות שפיתח.

כשחיל הים המשיך בייצור עצמי של כלי-שיט, הוא נחשב כמוביל בחזית הלוחמה הימית למדינות קטנות, שבאו לרכוש מישראל סטי"לים ומערכות לחימה ימית. המוצר המוביל היה ספינות "סער" 4. הערכה זו התמתנה מאוחר יותר כשנראה, שחיל הים עבר לבנות את עצמו על ספינות ועל מערכות-נשק אמריקניות.

משמעות מניעת המצור הימי הייתה ברורה. הניצחון הברור הומחש בים התיכון לעומת ים סוף, שבו המצור המצרי היה אפקטיבי, וכלי-שיט לא עברו בו עד הפסקת-האש. שר הביטחון דיין שבע נחת מהחלטתו לבנות סטי"לים לים סוף, והכיר בחיוניותן למהלך המלחמה גם בים התיכון. הניצחונות בקרבות הטילים היו הפתעה נעימה לאור ציפיותיו הנמוכות מחיל הים.

עוד במהלך המלחמה שיבח שר הביטחון את מפקד חיל הים, ובעיקר בגלל הלחץ על הפיקוד הסורי, אף כי בפעילות זו נפגעה אניית-סוחר רוסית. דיין יזם בניית ספינות "סער" 4 לים סוף ולאחר המלחמה אישר בניית שש ספינות "סער" 4 נוספות, כדי להציבן גם בים התיכון, בנוסף לים סוף.

הצלחת חיל הים במלחמת יום הכיפורים הביאה להכרת מערכת הביטחון ביכולת חיל הים. במקביל זכתה התעשיה הביטחונית הישראלית באמון רב. כתוצאה מכך המשיך חיל הים להתפתח.

כבר בימים הראשונים הביאו ההצלחות בקרבות הימיים לשינוי עמדה במטה הכללי. החזית הימית נפתחה כיוון שלא ניתן היה להתעלם ממנה וניתן להגיע בה להישגים. הרמטכ"ל אלעזר אמר לאלוף תלם, "המשיכו מה שאתם עושים. אתם היחידים שפועלים על האויב עכשיו, המשיכו ...". לאחר המלחמה נכנס רב-אלוף מרדכי גור לתפקיד הרמטכ"ל. ממקומו במלחמה, כנספח הצבאי בוואשינגטון, הבחין בהערכה, שהתגבשה אצל אנשי חיל הים האמריקני לפעילות חיל הים בתקופת המלחמה. כשהגיע גור ארצה בא לבקר בשייטת הסטי"לים, וסיפר למפקדי הספינות כי רק הצלחתם בקרבות אפשרה לאמריקנים לקבל החלטה על משלוח האספקה בים. כעת היה ברור, שמשימת אבטחת השיט מוטלת על חיל הים, שנדרש לספק "חוף בטוח ושיט פתוח".

בתקופת רמטכ"לות גור אושרו תוכניות חיל הים להתעצמות. רב-אלוף רפאל איתן שינן את האמרה, "מעולם לא נוצח עם ששלט בים" (המקור – כנראה, של צ'רצ'יל), והיו לו כוונות לאשר בנית כוח ימי במאפייני ספינות-הסער. גם מאוחר יותר תמכו הרמטכ"לים בתוכניות חיל הים כשנראו להם ניתנות למימון במסגרת התקציב. עם זאת מרבית המפקדים בצה"ל חושבים, כי לעליונות בים אין השפעה על הקרבות ביבשה. לכן, כשיהיה צורך להחליט על תקצוב בין מערכת לחימה ימית לבין מערכת לחימה יבשתית או מערכת לחימה אווירית, לא תקבל המערכת הימית עדיפות.

פיקוד חיל הים הסיק, שהחיל השיג את מטרתו, סיפק ביטחון לתושבי ישראל בחוף הים ואֽפשר הובלת מטענים אל ישראל וממנה בלא הפרעה בים התיכון. כל זאת תוך עמידה בקריטריונים הצה"ליים, מהר, חזק ובאופן אלגנטי – ללא אבדות בקרבות הטילים ועם מעט אבדות במבצעים האחרים. החיל הפך לגורם המשתתף במלחמה באופן פעיל ולא מיועד רק למשימות ביטחון שוטף ולמבצעים עלומים. הוכח שהחזית הימית קיימת, לא ניתן להתחמק ממנה וגם בה ניתן וצריך להגיע להישגים.

בבניית הספינות והפעלתן התגלו תקלות, שלא ניתן היה לדעת עליהן בעת תכנונן. מרבית הבעיות הוגדרו בחיל הים כ"מחלות ילדות" עוד לפני המלחמה, וחלקן הגיעו לפתרונן רק אחריה. במהלך המלחמה נעשו תחקירים טכניים מיד, והושקעה מחשבה לפתרונן.

קוויטציה במדחפים – הדרישה למהירות מרבית גבוהה התבטאה בחוזה הבנייה. מספנות CMN קיבלו בונוס על מהירות מרבית מעל ארבעים קשר. להשגת מהירות זו חרגו מעקומת ההספק הממושך המרבי, והציבו בעיה קשה למתכנני המדחפים. כבר בהפלגות הראשונות בשרבורג התגלה נזק למדחפים תוך כמה חודשים. מהנדסי מספן ציוד ומספנות CMN עמדו בקשר עם שלוש חברות לייצור מדחפים. הבעיה נפתרה, והמהירות המרבית שהושגה נשארה ארבעים קשר. בעת המלחמה כבר לא הייתה בעיית מדחפים.

סדקים בראשי המנועים – בספינות-הסער הותקנו ארבעה מנועים. לכל מנוע היו שישה-עשר צילינדרים בצורת V כשראש הצילינדר יוצר מסגסוגת יציקה. קירור המנוע נעשה במים "מתוקים", שעברו בתעלות קירור, ובעצמם קוררו על-ידי מי-ים. ראשי הצילינדרים החלו להיסדק בקצב מהיר – כנראה, משילוב של סדרה חדשה ושל הדרישה למהירות מרבית שהוזכרה. סדק בראש מנוע חייב השבתת המנוע כדי לא לגרום לו נזק נוסף. כמעט בכל יום הושבתה אחת הספינות. החלפת הראשים נעשתה בתחילה בבית-מלאכה למנועים של מספנת חיל הים, והועברה לביצוע מנועני הספינה. כדי להגיע אל ראש המנוע היה צורך לפרק גם את שתי הטורבינות ליניקה. הפעולה נמשכה כשש שעות עבודה מאומצת, והחלה רק לאחר התקררות של המנוע.

מחלקת ציוד של חיל הים ערכה מחקר והציעה שיפורים רבים, שהוכנסו למנועים על-ידי היצרנית, שגם שינתה את ראש המנוע לסגסוגת פלדה. קצב הסדיקות קטן אך התופעה נמשכה. מחלקת החומרים בטכניון הוזמנה לחקור את הנושא. התברר כי קווי הזרימה של מי הקירור בתוך ראש המנוע יצרו פינות, שבהן הצטבר קיטור והקירור לא התבצע. קווי הזרימה תוכננו מחדש, כל הראשים הוחלפו בחדשים. במקביל, ניתנו הוראות ששינויי המהירות ייעשו בהדרגה. בספינות "סער" 4 הותקנו מנועים עם ראשים משופרים. בעת המלחמה היו מעט ראשים שנזקקו להחלפה.

תותחים אוטומטיים 40 מ"מ ו-76 מ"מ – שש הספינות מהסדרה הראשונה צוידו בתותחים דו-תכליתיים בקליבר 40 מ"מ. הם נחשבו נשק מדויק נגד סירות מחבלים. במלחמה הופעלו כמה פעמים נגד כלי-שיט ונגד טילי אויב מתקרבים. התותחים האוטומטיים פעלו בדרך כלל ללא תקלות. למרות זאת, לא נרכשו עוד תותחים 40 מ"מ לחיל הים. העדיפות ניתנה לתותחים 76 מ"מ, שכוח המחץ וטווח פעולתם עדיפים בהרבה.

תותחים 76 מ"מ בשש ספינות "סער" 3, היו מסדרת היצור הראשונה במפעל אוטו מאלרה באיטליה, וסבלו מתקלות. התותח אוטומטי ונדרש לבצע ירי רצוף. אך התברר כי התרמילים הנפלטים נתפסים, והתותח נעצר. הועלתה טענה נגד התחמושת כאילו חומר-ההדף חלש מכדי לבצע את מלוא ההפלטה. תקלה חמורה זו התגלתה שנים לפני המלחמה, ותיקונה לא קיבל עדיפות ראויה. ב"סער" 4 הורכבו תותחים מסדרה חדשה, שסבלו פחות ממעצורי ההפלטה. הימצאות שני תותחים הכפילה את כוח האש תוך גיבוי הדדי.

התקלה בתותח 76 מ"מ הייתה חזון נפרץ במלחמת יום הכיפורים. במרבית הקרבות חוו הספינות תקלת תותח נוכח אויב – למעשה, נחיתות קרבית. שיפורים מאוחרים יותר הביאו לכך שבמבצע "ליטני" ובמלחמות לבנון נורו אלפי פגזים אל מטרות בחוף עם מעט מאוד תקלות. הלקח: לו קיבל הנושא תשומת-לב ראויה, היה נפתר לפני המלחמה. וחוסך מצבים מביכים של נחיתות מול אויב.

חיזוק מבנה – בספינות "סער" 4 הוכנסו שיפורים, שנלמדו מהפעלת הספינות – כמו אפשרות למעבר מתחת לסיפון לאורך כל הספינה, כדי למנוע אפשרות של נפילה לים. אך נוצרו תופעות חדשות: התגלו סדקים בסיפון בהפלגה בים גלי. חולשת הסיפון הורגשה בראשונה בעת הפלגות לאבטחת השיט במרכז הים התיכון בשלהי מלחמת יום הכיפורים, אך לא טופלה. התופעה חזרה במלוא חומרתה בהפלגה בים קשה בדרום ים סוף. התברר, כי הארכת גוף הספינה , שהקטינה את הטלטולים, הועילה לתפקוד הכללי ולנוחיות הצוות. אך היא יצרה מצב עומס חדש כשהגוף נשען כגשר בין שני גלים. הבעיה הועלתה לטכניון, ופרופסור בודנר הנחה לחזק את קורות האורך. בהמשך הבנייה תוכננו קורות אורך חזקות יותר בסיפון וברצפה, והבעיה נפתרה.

הבסיס כמכפיל-כוח – בעת המלחמה תפקדה המערכת הלוגיסטית החילית – ובעיקר, בסיס חיפה וסביב מספנת חיל הים, לחימוש ספינות-הסער שחזרו מהים ולהשמשתן. הפעילות נעשתה בצורה יעילה ומהירה. בחלק מימי הלחימה ספינות, שחזרו בבוקר מפעילות בים, חומשו, תקלותיהן תוקנו, והן הפליגו לקראת ערב לפעולה נוספת.

לא ניתן להרחיב את היריעה בתחום הזה. שכן חוסנה של המערכת המודיעינית בחסיונה. אף על-פי כן, ולמען שלמות היריעה נייחד מלים ספורות לנושא. אומנם עסקינן בלקחים ובתמורות בשדה הקרב המודיעיני לאחר מלחמת יום הכיפורים, אולם דומה שלא ניתן בהקשר הזה לפסוח על אירוע מכונן ומשמעותי, שהתרחש באוקטובר 1967, שש שנים לפני המלחמה.

זה היה ציון דרך חשוב מאין כמותו בשדה הקרב הימי: משחתת ישראלית, אח"י "אילת", טובעה בראשונה בהיסטוריה הימית בטילים ים-ים "סטיקס" סובייטיים. האירוע חייב את פיקוד חיל הים ואת ראשי המודיעין הימי לשפר את היכולת המודיעינית בשני רבדים מרכזיים.

• רובד ראשון – שיפור מכלולי המודיעין וההתרעה העצמיים של הכוחות בים.

• רובד שני – זיהוי איומים טכניים אקוטיים מבעוד מועד ונקיטת צעדים וגיוס כלל המשאבים, שתכליתם "לאחוז את השור בקרניו".

שני העקרונות היו נר לרגלי חיל הים בשש שנות ההכנות בטרם פרצה מלחמת יום הכיפורים. ואכן כשפרצה המלחמה דומה שכוחות חיל הים בכלל ושייטת הסטי"לים בפרט השתחררו כמו קפיץ דרוך. או אז התברר במהלך הקרבות הימיים עד כמה מדויק היה המענה הטכני לטילי האויב. יתר על כן, גם מערכות המודיעין הטקטיות סיפקו למפקדים בים מידע טקטי בזמן אמת, שתרומתו נכבדה להצלחת חיל הים במלחמה.

המודיעין הטכני על הטילים והמידע הטקטי, שהיו זמינים למפקדי הכוחות, נבעו ממימוש לקחי הפגיעה באח"י "אילת" ובספינת-הדיג "אורית". כחמישים טילים שוגרו במהלך המלחמה לעבר ספינות חיל הים, ואף אחת מספינותינו לא נפגעה.

עם זאת, לא כל המידע נוצל כהלכה. מיקוש נתיב בינלאומי יחידי של המצרים לצפון המפרץ לא נראה הגיוני, אבל נעשה. המצרים הצליחו לבצע את המיקוש בהסתר. המכלית הראשונה, שניסתה לעבור בו, עלתה על המוקשים וטבעה.

בניגוד ללקחים טכניים, שהופקו וטופלו בלוח זמנים מואץ, הופקו לקחים מבצעיים אחרת. במהלך המלחמה הוקם צוות הפקת לקחים בראשות סא"ל אלי לוי, מפקד מנוסה של פלגת סטי"לים, שאסף חומר הציג את התרחשות הקרבות השונים. חיל הים שיפר מיד הרבה דברים בתחום הטכני והתארגנות ברמת היחידות. הפעילות המואצת במהלך המלחמה לא אפשרה תחקירים מבצעיים. על-אף הקושי הטבעי של המנצחים להעריך לקחים אוביקטיביים מניצחון.

לאחר המלחמה החלו, ביוזמת מפקד השייטת ברקאי, תחקירי הקרבות. אלה הופסקו כשהתברר, כי תוכנם משמש לניגוח מפקדי כוחות ספינות-הסער. בתנאים האלה לא ניתן היה להפיק תחקירים חושפניים. עם זאת, מפקדי השייטת הפיקו לקחים מבצעיים וארגוניים.

יוזמה התקפית – שמות הקרבות הימיים במלחמת יום הכיפורים – "לטקיה", "בניאס", "בלטים", "אבו-קיר", "ראס קנאיס" ו"פורט סעיד". לו פעל חיל הים לפי ההוראה המוכתבת מלפני המלחמה, היו שמות הקרבות "נהריה", "אשקלון", "חדרה", ו"תל אביב". יוזמה התקפית לא הומצאה על-ידי חיל הים, אלא הייתה דרכו של צה"ל במרבית המלחמות, והוּכחה כאמצעי נכון של חיל קטן לרכז מאמץ וליצור עדיפות מקומית זמנית. העיקרון הצה"לי הזה היה ברור בחיל הים, אך לא היה מקובל על שלטונות הביטחון עבור חיל הים. כל הקרבות נעשו כאשר המגע עם האויב כוון לשעות הלילה. החשכה אֽפשרה מסתור והקלה על ההטעיה. הספינות ערכו גיחות תקיפה, וחזרו לבסיס, ששימש כמכפיל-כוח.

תזמון המפגש ושלבי הקרב – המסקנה העיקרית מתיאורי הקרבות היה שלמעשה היכולת לתזמן את הקרב מוגבלת ביותר. למרות שיש לנו יכולת להישאר דיסקרטיים ולא לגלות את נוכחותנו לאויב לפני ההסתערות. לאויב יש תוכנית ואופן פעולה משלו, שלא ניתן לחשבה קודם לכן. כך, בקרב לטקיה בשישה באוקטובר התוכנית הייתה רק בסיס לשינויים.

בקרב פורט סעיד באותו היום הפקיע מפקד חיל הים לעצמו את תזמון הקרב. התוצאה לא הצדיקה זאת. ספינת-הטורפדו המצרית, שהתקרבה וירתה רקטות מבלי להתגלות, החלה את הקרב.

התזמון חייב להישאר בדרג הביצוע.

מוכנות למלחמה – לפני המלחמה היו חלק מספינות-הסער בתצורת חימוש, שהתאימה ללחימה בסירות קטנות ומהירות של מחבלים. ההתרעה למלחמה הייתה קצרה מאוד, והמעבר לחימוש בטילים נעשה בלחץ רב. ההתארגנות, שתפסה את תשומת-לב המפקדים, הייתה על חשבון חשיבה אופרטיבית וטקטית מקדימה. לאחר המלחמה, נשארו ספינות-הסער בצורת חימוש, המתאימה למלחמה כוללת, גם כשהתחדשה פעילות המחבלים.

תורת קרב לספינות-סער פותחה כדי להפיק את המרב מתכונות הספינות, והייתה מרכיב חשוב בהצלחה, בהיותה מכנה משותף לכל המפקדים. אומנם באף אחד מקרבות הטילים לא נעשתה היערכות מושלמת, הנדרשת לאפשר ריכוז כוח וירי מתואם של טילים.

תרומת התורה להנמכת מפלס החרדה הייתה רבה. כל מפקד ידע מה נדרש ממנו בשלבי הקרב השונים. העובדה, שספינות האויב פנו לנתק מגע לאחר ירי הטילים, ולא נכנסו לקרבות תותחים, הייתה הפתעה מסוימת – למרות שזו מדיניות, שנלמדה מהסובייטים, לא הייתה התייחסות אליה בתורת הקרב הישראלית עד למלחמה. בעת עידכון התורה לאחר המלחמה לא הוכנסו בה שינויים מהותיים.

שיתוף חיל האוויר בלחימה בים – יעילות הטיל המתביית נגד ספינות האויב הייתה גבוהה לעומת החימוש האווירי דאז – פצצות פשוטות. יעילות המטוסים בשעות היום רבה יותר מבשעות הלילה. לכן, העריכו, שהאויב ייזום פעילות בשעות החשיכה. גם ספינות-הסער בחרו את שעות החשיכה ליוזמתן ההתקפית; ולכן, הסיוע ההתקפי שיכלו לקבל הוגבל. כשבנה את תורת הקרב, שאף הדר קמחי, מפקד השייטת, להשתמש במטוסי תקיפה, שיוזמנו בעת ההיערכות ויתקפו בעת ההסתערות. צוותי הספינות התאמנו בהקמת קשר עם מטוסים ובהכוונתם למטרה בים. חיל האוויר לא התלהב לשלב מטוסים לתקיפת כלי-שיט בלילה כאשר סיכויי הפגיעה קטנים. שיתוף פעולה אוויר-ים הופעל פעם יחידה בקרב פורט סעיד בפתיחת המלחמה. מפקד חיל הים עמד על כך שספינות-הסער ימתינו, ויתקפו רק לאחר הגעת המטוסים, שאת הזמנתם עיכב כיוון שחשב שהמצב מתפתח לטובה. זמן קצר אחרי שהועברה הדרישה הגיע לשטח מטוס "פאנטום" יחיד, עם אליעזר פריגת, טייס מנוסה,² שהטיל נורים. אליו הצטרפו שלושה מטוסים "סקייהוק", שתקפו בפצצות אך לא פגעו. לדעת חיל האוויר, זה היה בזבוז, אך היה בדיוק הסיוע שנדרש לספינות-הסער. על כך בדיוק חשב מפקד השייטת (מש"ט) קמחי כשחיבר את ההוראה. ספינות "אוסה" מצריות עסקו בהתגוננות, פתחו במנוסה, לא יכלו לאתר את ספינות-הסער, ולהיערך לירי טילים. לאור הנור האחרון הטיל פריגת את הפצצה האחרונה, ופגע בסטי"ל מצרי, והשמידה.

מסקנת המפקדים בים הייתה, שהזמנת מטוסים מזמינה התערבות של המפקדה. לכן, בכל קרבות הים במלחמה לא הוזמן סיוע אווירי. המסקנות הסותרות בנושא הביאו לכך שלאחר המלחמה נשארה ההוראה בתורת הקרב להזמין מטוסים לפני ההסתערות, והיא נותרה על-כנה גם לאחר סגירת הפער בטווחי הטילים.

מפקדים מהים אבחנו, שקברניטי הביטחון אינם רוצים להסתבך בקרב ימי, שיתחולל מחוץ לטווח בו יכולים להשתתף גם מטוסים. כך, נמנעה ולא אושרה כניסה ללחימה ימית במרכז הים התיכון וגם במרכז הים האדום. ראש הממשלה מאיר שלחה במיוחד את פרופ' יובל נאמן, נציגה האישי, למוצב הפיקוד הימי, כדי להשגיח שחיל הים לא יפתח חזית חדשה, כיוון שעיתוי האירועים היה קרוב לסיכום על הפסקת-האש.

בעת המלחמה אף אחד לא העלה בדעתו להפעיל ספינות של חיל הים בשעות האור בקרבת חופי האויב במרחק, שבו יכלו להיתקף על-ידי מטוסים מבלי יכולת התערבות של מטוסי חיל האוויר הישראלי.

לוחמה נגד צוללות – במלחמה נעשה שימוש בספינות-סער נגד צוללות, אך לא נלמד מכך לקח חד-משמעי. ספינות "סער" 2 פעלו מול צוללות מצריות, שהתגלו מול חופי ישראל. מכשיר הסונאר אִפשר גילוי צוללת בטווח של לא יותר משני ק"מ – כשצוללת מגלה את ספינת-הסער בטווח גדול בהרבה, אך כמטרה לטורפדו הנה קטנה וחמקנית.

בתנאי הים התיכון התגלו אז בסונאר של ספינות-הסער הרבה מטרות-שווא. באחד המקרים התגלתה מטרה, נורו טורפדות נגד צוללות שהתפוצצו מפגיעה בקרקעית. אם הייתה זו צוללת מצרית, היא הצליחה להתחמק ולא ירתה טורפדו. הצוללות המצריות עזבו את חוף ישראל, ועברו להגנה מול החוף המצרי. לא ברור אם הדבר נעשה עקב פעולות הספינות נגד צוללות, או ההתמדה ביוזמה ההתקפית של ספינות-הסער בחופי מצרים.

משימות המפקדה, בין היתר, היו קביעת מפקד הכוח, הקצאת הכוחות וקביעת סדר המשימות. השגת ידיעות מודיעין יכולת ותנועות האויב, העברת המידע ועידכון הכוחות בים, מניעת אפשרויות האויב להשיג מידע. קיווינו שישותקו תחנות מכ"ם, ולא יקוימו סיורי אוויר של האויב מעל הים. הזמנת סיוע אווירי כאשר נדרש מהים.

מפקדי הכוחות נדרשו ליצור עדיפות טקטית: לבחור את ספינת-הפיקוד. לערוך את הכוח לגילוי דיסקרטי מול האויב. ליידע את המפקדה בכוונותיו ולהזמין סיוע אווירי. להציב הטעיות, לתזמן את הפעלת המכ"מים וההסתערות (שמשמעותם גם התגלות) ולחלק מטרות בין הספינות.

מפקדי הספינות נדרשו לתפעל את הספינות תוך בקיאות בתמונת הקרב. המש"ט ברקאי פישט את הדרישות העיקריות מהמפקדים: ענֵה בקשר כדי שיהיה ברור ששמעת והבנת, הימצא במקום – לשמור על המוביל זו משימה לא קלה. בטווח 4,000-2,000 כבר לא רואים בעין, מזגזגים בין הפגזים ובין מטרות ההטעיה, הימנע מלהיפגע – ביצוע נוהל נגד טילים והפעלת תותחים. ופְגע באויב – שגר אליו טילים, או הפעל תותחים, בצורה יעילה.

אך נדרש הרבה מעבר לכך: ראש גדול, ידיעת תורת הקרב והנהלים, הבנת מפת הקרב, מתן תגובות ספינתיות, למצבים מתפתחים. להשתמש בכל הידע הרלוונטי. להפגין דוגמה אישית מול הסכנות. ולשים-לב לצוות, שיעשה את הנדרש, ויקבל את המגיע לו.

שליטת הזירות – האחריות לביטחון השוטף באזורי החופים מחולקת לשלוש זירות שליטה ימיות: חיפה אשדוד וים סוף. יוזמה התקפית ופעילות במרחק גדול מהחוף נעשית בפיקוד מוצב הפיקוד הימי (מצפ"י). הפקודה, התדרוך והתחקיר – באחריות מצפ"י.

כמו במלחמת ששת הימים, גם הפעם נדרשה זירת ים סוף למשימות רחבות יותר מאשר תוכננה לכך. גם הפעם שודרג פיקוד הזירה כדי לעמוד בהם. אלוף מיל' אברהם ("צ'יטה") בוצר נשלח שוב לפקד על הזירה.³

לתחקיר מבצעי נודעה חשיבות בקידום היכולת של אנשי חיל הים. לתחקיר שלוש מטרות:

א. ללמוד מה התרחש ולהפיק לקחים מיידיים לגבי צורת הפעלת הכוח בהמשך.

ב. להציג את האירועים לאורחים ברמה גבוהה מחוץ לחיל, כדי לצבור יוקרה.

ג. פריקת מתח והוצאת כעסים, שנוצרו בין המבצעים, כדי לחזק את לכידות היחידה.

תחקירי קרבות – לוחמת טילים הייתה חדשה, והיו הרבה נושאים ללמוד ולתרגל. מדיניות בניית האמון, שנקט בוצר, ואישיותם של מפקדי שייטת הסטי"לים (הדר קמחי ואחריו שבתאי לוי), יצרו את סגנון התחקירים החושפניים, שקוימו אחרי כל אימון בנוכחות קציני השייטת. מפקדים וקצינים הציגו את מעשיהם בדיוק רב, וספגו ביקורת בנוכחות כל חבריהם. הם העדיפו לבקר את עצמם מלהמתין לביקורת של אחרים. הסגנון היה של למידה ושל תיקון טעויות ללא התחשבנות עם מי שטעה. שנים רבות היה התחקיר השייטתי, המוסד החשוב ביותר לקידום השליטה בכוח ולפיתוח והטמעת תורת הקרב.

תחקיר חילי – ככל שעולה היקף התחקיר מצטרף קהל חיצוני. חשוב לשמור שהתחקיר לא יהפוך למיצג. בתחקירי מיצג, במקום ללמוד לקחים כדי להשתפר המטרה להציג "אפס ליקויים". לא ברור מי מאמין למיצגי-השווא האלה, אך הבעיה שהנוכחים מפנימים את ההתנהגות לתחקירים היחידתיים. ואזי אינם לומדים משגיאות שהועלמו.

מפקדת חיל הים לא ערכה תחקירים על פעולתה. קרבות שהשתבשו – כמו קרב פורט סעיד בליל שישה-שבעה באוקטובר – תויגו כתקלות טכניות. לכן, לא חודדו הגבולות בין אחריות המפקדה ובין אחריות המפקד הטקטי בים.

תחקיר אירועים עם נפגעים – קיימת בעיה מתמשכת של אי-עריכת תחקירים לאירועים עם נפגעים גם בזמן ביטחון שוטף (בט"ש). למרות שכשיש זמן, נוהגים למנות ועדת חקירה חיצונית, לפעמים גם מצ"ח. המשתתפים מתנהגים אחרת, מתייעצים עם עו"ד ואז ואומרים ש"יתפסו אותי אני לא מודה בכלום". כשמפקד מנסה לעשות תחקיר יגידו, שהוא מורח עובדות. בסוף לא יודעים מה באמת קרה ומה צריכים להיות הלקחים כדי שלא יקרה שוב. כדאי לעשות תחקיר יחידתי גם אחרי שכבר הייתה ועדת חקירה, והכי חשוב לעשות הרבה תחקירים באימונים, לנסות להקדים תשובה לשגיאה ולמנוע טעויות.

סגנון התחקיר חשוב ביותר – איכות התחקיר היא איכות היחידה ונובעת ממנהיגות המפקד. חשיבות התחקיר החושפני למיצוי היכולת האנושית ברורה. מפקדי שייטת ספינות-הטילים וביחידות חיל הים כל אחד בדרכו המשיכו לקיימו ברמה טובה. זו הזדמנות מצוינת למפקד, שלפניו נערך תחקיר להוכיח קבל חיל הים את מנהיגותו: מקצוענותו בידיעת החומר, הפגנת דוגמה אישית בהתנהגות מכבדת וביחס לפקודים, המאזן את הביקורת על טעויות, ומדרבן לשפר ואינו מגבר-קול לשטויות.

כאשר סגנון התחקיר של המפקד אינו עומד ברמה זו, נוצרים אי-אמון כללי כלפי המערכת והערכה שלילית למְפקדהּ. תחקירים, שנערכו בצורה לא-ראויה, לא הפיקו לקחים, והמשתתפים בקרב נשארו מסוכסכים עד עצם היום הזה.

עיקרון ריכוז הכוח הנו מהחשובים שבעקרונות המלחמה. התנהגות חיל הים במלחמות הייתה תמיד הפוכה: פיזור וחלוקת לכמה שיותר משימות. אין עוררין על כך, שהים התיכון מהוה זירה הימית חשובה הרבה יותר מים סוף. אף כי להערכת חיל הים כוח ספינות-הסער היה קטן מהדרוש, תכננו לשלוח חלק ממנו לזירת ים סוף. מעשה כזה היה מביא אותנו לחולשה מאוזנת בשתי הזירות.

העריכו, שכוח ספינות מרוכז מספיק רק לקרב אחד והעיקרון של יוזמה התקפית מחויב המציאות. לנוכח המהלך המצרי-סורי ולנוכח נתוני המודיעין ביום הפתיחה לא ניתן היה להתעלם מסוריה והכוח שנבנה בשלבים פוצל לסוריה ולמצרים.

________

[בפרק הבא: הקומנדו הימי במלחמה. מלחמת יום הכיפורים הוכיחה, כי לא ניתן לוותר על תובלה ימית בזמן המלחמה, ואת המצור יש להסיר בכוח. המשגה האסטרטגי שנמנע. ייצור מקומי של ספינות "סער" 4 במספנות ישראל נתן ביטחון במימוש ההצטיידות. המעבר ל"סער" 4.5 ול"סער" 5. אחרי המלחמה חיל הים כבר נתפס כחיל המשתתף במלחמה ולא רק שומר על החופים וזרוע ארוכה למבצעים עלומים בין המלחמות.]

הערך "ספינות סער", בויקיפדיה העברית.

סא"ל עמוס דגן, הלוחמה האלקטרונית בחיל הים (פרסום פנימי בחיל הים).

צדוק אשל, 2003. שמואל טנקוס מהירקון עד חיל הים, תל אביב: ההוצאה לאור של משרד הביטחון.

שיה בן-נון, ודיתה גרי (עורכות), 2003. התקופה לקחה אותנו, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תל אביב.

שלמה אראל, 1998. לפניך הים, תל אביב: ההוצאה לאור של משרד הביטחון.

ספינות גבריאל (מחקר שטרם פורסם, המכללה לביטחון לאומי, 1984).

מייק אלדר, 1993, שייטת 13, סיפורו של הקומנדו הימי, ספריית מעריב.

אברהם רבינוביץ, 2001. ספינות שרבורג, הוצאת אפי מלצר.

אמוץ שורק, 2009. תלם בים. סיפורו של אלוף ביני תלם, אחוה.

משה אימבר, 2005. שייטת 3 ספינות הטילים בחיל הים, תל אביב: ההוצאה לאור של משרד הביטחון.

יומן גשר מצפ"י במלחמת יום הכיפורים, 6 באוקטובר עד 5 בנובמבר 1973. מוזאון ההעפלה וחיל הים, חיפה.

אלכסנדר רוזין – עימות המעצמות בים התיכון מאמרים ברוסית על מלחמת יום הכיפורים ועל מלחמת לבנון.

1. ראו מאמרו של ההיסטוריון אלכסנדר רוזין בספרו על מלחמת לבנון.
2. זו הייתה גיחתו החמישית באותו היום.
3. בוצר הגיע לזירת ים-סוף בשמונה באוקטובר, ופיקד עליה עד שהתברר כי לא תבוצע נחיתה. בשישה-עשר באוקטובר החזיר את הפיקוד.