רשימה זו טוענת, שאי-מתן ההתרעה היה רק אחד משרשרת הכשלים של אמ"ן במלחמה. למודיעין היו כישלונות נוספים – לא פחות חמורים – אך אלה לא נידונו בשיח הציבורי, ובצה"ל לא עסקו בתיקונם.

על הכישלונות האלה נמנים, בין היתר: כישלון בהבנת מערך הגישור המצרי והאפשריות לשבשו; תמונת מצב היערכות הכוחות המצריים שצלחו את התעלה, בימים הראשונים למלחמה, הייתה כללית מדי; ולמעשה, לא ידעה להצביע על מקום עתודות השריון המצריות ועל אופן הפעלתן.

ברשימה אמנה שלושה כשלים מכלל כשלי אמ"ן במלחמה:

• הבנה שגויה של דרכי הפעולה האפשריות של צבא מצרים לפני המלחמה ובמהלכה;

• דלותו של בנק המטרות האסטרטגיות. מערך האיסוף העשיר מאוד של המודיעין לפני המלחמה לא נוצל די הצורך להרחבת בנק המטרות ולהשבחתו, ורשימה שלמה של מטרות איכות לא היו מוכרות לצה"ל;

• העדר פענוח שיטתי של ביצורי החי"ר בזירה המצרית בכל מהלך המלחמה גרם לכך שלוחמי צה"ל נאלצו להילחם ב"ידיים חשופות" ללא מודיעין, ויחידות שלמות הקיזו את דמן באופן מיותר לחלוטין.

הכישלון המפורסם של המודיעין במלחמת יום הכיפורים באי-מתן התרעה לצה"ל על מועד פתיחת המלחמה נידון עד לזרא בכל כלי התקשורת: נכתבו ספרים רבים והופרחו תיאוריות כאלו ואחרות לגורמים לכך שלמרות עושר ההתרעות ואיכותן – טחו עיני אמ"ן מראות שמלחמה בפתח. הכותבים הרבים על לקחי המלחמה, ובעיקר החוקרים, ש"צמחו" במחלקת מחקר באמ"ן, מדברים על כך שאמ"ן אומנם לא "סיפק את הסחורה" של מתן התרעה למלחמה, אבל חוץ מזה, הכל היה בסדר. אולם היו כשלים נוספים, פחות מוכרים, שלא נידונו בשיח הציבורי שלאחר המלחמה; ובצה"ל לא עסקו בתיקונם. על חלק מאלה אני מתכוון להצביע ברשימה.

את הגישה המגמדת את כישלונו את כישלונו של המודיעין היטיב לייצג תא"ל אריה שלו, מי שעמד בראש מחלקת המחקר במלחמה:

"אין ספק שמחלקת מחקר ואגף המודיעין טעו בהערכת החלטתו של הנשיא סאדאת לפתוח במלחמת יום הכיפורים. הם לא מילאו את ייעודם ולא סיפקו להנהגת המדינה התרעה ברורה על מלחמה מתקרבת. ...עם זאת, המודיעין לא טעה במרכיב מרכזי כלשהו [ההדגשה שלי – א"ד] בהערכתו את צבאה של מצרים. כלומר, אמ"ן תיאר נכון את המודיעין הבסיסי (סדר-הכוחות של צבא מצרים, מערכות-הנשק שברשותו וביצועיהן, הדוקטרינה הצבאית שלו, תוכניות ההגנה ותוכנית ההתקפה שלו ועוד), ואת השינויים השוטפים (העלאת הכוננות בצבא לעליונה, קידום כוחות לכיוון החזית, חריגים בצבאות מצרים וסוריה החל בקידום ציוד גישור עד מתן היתר להפסיק את צום הרמדאן)..."¹

במקום אחר בספרו מביא שלו לקחים, שהופקו בדיון אצל ראש אמ"ן כחודש לאחר פרוץ המלחמה.² ממסמך, שכתב שלו במהלך הדיון, עולה, כי מרבית צמרת מחלקת מחקר תמכה בעיקרי קביעותיו.³

"...לדברי סא"ל יונה בנדמן [ראש ענף 6, מצרים – א"ד], הטעות הייתה בתחום ההערכה המדינית ולא במישור הצבאי"... לדעת סא"ל יערי [ראש ענף 5, סוריה – א"ד], התקיים חוסר שיווי-משקל בין המחקר המדיני הכולל לבין המחקר הצבאי ... לדברי סא"ל עמוס גלבוע מן הצוות הבסיסי, הטעות לא הייתה במישור הצבאי, אלא בתחום ההערכה המדינית. המחקר הצבאי הוכיח את עצמו [הדגשה שלי – א"ד] ונתן את כל הסימנים בשטח. הטעות הייתה בהערכת הכוונות. הדגש העיקרי בעבודת המחקר היה בהערכת כוונות...".

כישלון אי-מתן התרעה לצה"ל, כי מלחמה בפתח, ותוצאותיו הטרגיות הוא רק אחד מסדרת הכישלונות של אמ"ן במלחמה זו. ברשימה אמנה שניים מהכשלים הפחות מוכרים – שניהם מהזירה המצרית⁴:

• הבנה שגויה של דרכי הפעולה האפשריות של צבא מצרים לפני המלחמה ובמהלכה. בגללה נקט צה"ל בראשית המלחמה פעולות, שגרמו לשחיקה מיותרת בכוחו.

• כשלים בעבודת המודיעין בניהול הקרב. בפרק אצביע, בין היתר, על דלותו של בנק המטרות האסטרטגיות, שהכין אמ"ן למלחמה, ועל היעדר פענוח שיטתי של ביצורי החי"ר בכל מהלך המלחמה, שגרם לאי-הבנת ההיערכות המצרית ולהקזת דם מיותרת של לוחמי צה"ל.

פסגת עבודתו של קצין המודיעין, לדעתי, ניתוח דרכי הפעולה האפשריות (דפ"א) של האויב. קצין המודיעין המנתח את נתוני הקרקע של זירת הפעולה ומכיר את מאפייני צבא האויב, אמור בסופו של דבר לדעת להסביר למפקדו מה יעדיו ומטרותיו האפשריות של צבא האויב, באילו כוחות וכלי-נשק הוא מתכנן לממשם. על בסיס דברי הקמ"ן אמור המפקד לתכנן את צעדיו.

קצין המודיעין של המטה הכללי – כלומר ראש אמ"ן – משמש גם כקמ"ן של ממשלת ישראל. מתוקף תפקידו הוא צריך לקחת בחשבון את הנחיות הדרג המדיני, המופקד על צבא האויב, ואת האילוצים המדיניים על הדרג המדיני בבואו לממש את מדיניותו. עצם היות ראש אמ"ן 'משרתם של שני אדונים' גורמת בהכרח לכך שדעתו ודעת מחלקת המחקר באמ"ן, שאמורה לסייע לו במילוי תפקידיו הכפולים, אינה נתונה די הצורך במילוי תפקידו כקמ"ן הצבא. לדעתי, חלק ניכר מכשלי אמ"ן לדורותיו נובע מכפל המפקדים של ראש אמ"ן. הרשימה תעסוק בכשלי ראש אמ"ן בתוקף תפקידו כקצין המודיעין של הצבא.

בשעה 12.20, ביום שישי, חמישה באוקטובר 1973, כיממה לפני פתיחת המלחמה, התקיימה ישיבת המטה הכללי, ואלוף אלי זעירא, ראש אמ"ן, בתוקף תפקידו כקמ"ן הרמטכ"ל, נשא דבריו ומסר לצה"ל את עיקרי הערכת-המצב של אמ"ן ואת הדפ"א של מצרים ושל סוריה, באומרו, בין היתר:

• 
  "...בסבירות נמוכה קיימת אפשרות של תקיפה סורית ומצרית מתואמת, ואני אומר את זה, שזה בסבירות נמוכה, ואפילו נמוכה מנמוכה".⁵
  

בהמשך דבריו העריך ראש אמ"ן:

• 
  "...אחת המטרות הסוריות יכולה להיות 'איזה שהוא מחטף' ברמת הגולן, ואם זה יילך, גם ריצה יותר עמוקה. במצרים – פתיחה באש, איזה שהיא פשיטה בהליקופטרים או חציית התעלה. בסבירות הכי נמוכה – תרגיל גדול של חצייה במגמה לכבוש את שני עברי התעלה, ולנסות להגיע אל המְצרים..."⁶
  

דברי ראש אמ"ן – העוסקים בחזית המצרית⁷ – הם, למעשה, הצגת קמ"ן הרמטכ"ל את דפ"א האויב (בניסוח שאינו תואם בדיוק את הנלמד בבית-הספר לפיקוד-ולמטה). למעשה, בדפ"א, שהשמיע זעירא, הוא חזר על הדפ"א, שאמ"ן השמיע באוזני צה"ל מאז סיום מלחמת ההתשה באוגוסט 1970,⁸ כדלקמן:

דפ"א א': הפעלה מאסיווית של אש ארטילרית, שאיפה לתקוע דגל בשטחנו על-ידי כיבוש מוצב או מתקן של כוחותינו תוך מודעות לאפשרות שבעקבות הכיבוש המוגבל תיפתח שוב מלחמת התשה. זו הייתה התזה הנבחרת של ראש אמ"ן.

דפ"א ב': חציית התעלה בחזית רחבה וכיבוש השטח עד למוצא המזרחי של המעברים; השתלטות על השטח מצפק-רפידים-ביר תמאדה-ראס גונדי, ובנוסף – כיבוש רצועת החוף במפרץ סואץ עד מדרום לא-טור.⁹ דפ"א זו כונתה בצה"ל – "דפ"א המעברים"; ובתכנונים המצריים שלפני המלחמה – "גרניט 2".¹⁰

בסופו של דבר, התעלמו המצרים מדפ"א אמ"ן, ובחרו בדרך פעולה אחרת (שכונתה בספרו של הגנרל שאזלי, רמטכ"ל צבא מצרים, "הצריחים הגבוהים"): כיבוש רצועה של עשרה ק"מ ממזרח לתעלה לכל אורכה. גם בתוכנית זו משימת הכוחות הצולחים את התעלה הייתה לכבוש את רצועת הנפט במפרץ סואץ. תוכנית זו לא הייתה מוכרת לאמ"ן, ופרטיה יתוארו בהמשך.

דפ"א א': מהלך מוגבל מאוד, כגון כיבוש מוצב והחזקתו, פשיטה, או ירי ארטילרי

אין לי שמץ של מושג מהיכן שאב אמ"ן את התובנה, שהמצרים מעלים בדעתם לבטל את הפסקת-האש, שהוכרזה באוגוסט 1970, ולחזור, למעשה, למתווה של מלחמת התשה. להפך, כל ה"סימנים המעידים" שקדמו למלחמה הצביעו בבירור, כי אינם חושבים על מהלך כזה:

• אף מקור מודיעיני, הידוע לי, לא העלה אפשרות זו לפני המלחמה. גם בכל הררי חומר השלל ובספרי הזיכרונות של שאזלי (רמטכ"ל) ושל גמאסי (ראש אג"ם ורמטכ"ל) לא מוזכר, שאפשרות זו נדונה אי-פעם במטכ"ל המצרי. להפך: מדברי שאזלי עולה, כי המצרים שרדו בקושי רב את מלחמת ההתשה. לכן, ספק רב שיבחרו בתוכנית, שמשמעותה חידוש מלחמת ההתשה.¹¹

• גידול מואץ של צבא מצרים, רכש מאסיווי של ציוד לחימה התקפי והכנות נרחבות לצליחה-רבתי של התעלה,שהושקע בהן הון עתק, מצביעים בצורה חד-משמעית, שפני מצרים אינם למהלך מוגבל, שמשמעותו חידוש מלחמת ההתשה (ראו גם בפרק על כלי הצליחה).

• בשנים, שקדמו למלחמה, הפסיק הצבא המצרי לשחרר חיילים, שסיימו את תקופת שירותם. עיכוב השחרור של החיילים – ובעיקר, המשכילים שבניהם – ומניעת שילובם במשק המצרי, גרמו נזק כבד לכלכלה המצרית. לפיכך, עיכוב השחרור הצביע כאלף עדים על נחישות המשטר המצרי בראשות אנואר סאדאת לצאת למלחמה כוללת.

• המצרים תרגלו רבות את חציית התעלה, והקימו מתקני אימונים משוכללים לכך. אחד מהם באזור חטאטבה שממערב לקהיר.¹² חטיבות, שנערכו לאורך התעלה, הוסעו מהלך של כמאתיים ק"מ משטח היערכותם להתאמן במתקן.

• בתי-הקברות, שהוקמו במהלך מלחמת ההתשה, השתרעו על שטח נרחב, שנועד לקלוט חללים ממלחמה רבת-נפגעים.¹³

• לאחר המלחמה התברר, כי המודיעין "פיספס" פקודה מצרית מאוקטובר 1972 להקמת עשרה בתי-חולים-שדה בקיבולת של מאה מיטות בכל בית-חולים. הקמת בתי-חולים בהיקף שכזה וההשקעה הכספית הרבה הכרוכה בדבר מצביעות, שפני המתכנן המצרי למלחמה כוללת רבת-נפגעים. ידיעות, המרמזות על חלק מתוכנית זו הגיעו לאמ"ן לפני המלחמה, ולא זכו לטיפול מחקרי הולם.¹⁴

דפ"א ב': "דפ"א המעברים"

לעומת העדר מידע מודיעיני לתוכנית המהלך המוגבל, כשראש אמ"ן הציג דפ"א זו היה בידו שפע של חומר מודיעיני מכל הסוגים האפשריים, שהצביע בבירור ובצורה שאינה משתמעת לשני פנים, כי מאז שנת 1968, פועל צבא מצרים לביצוע תוכנית צליחה רבתי לכיבוש סיני – לפחות, עד הצד המזרחי של המעברים. מבין המקורות, שמהם למדנו על דרך פעולה זו, אציין:

• משנת 1968 פעל צבא מצרים נמרצות לביצוע הכשרות קרקע, הדרושות לחציית התעלה באמצעות חמש דיוויזיות בו-זמנית. ההכשרות כוללות: בניית גשרים ומעברים תת-מימיים על תעלת המים המתוקים; פריצת מאות "ירידות למים"; הכשרת עשרות רבות של "משטחי צליחה"; בנית מערכת מים, המאפשרת אספקת מים לכוחות הצולחים באמצעות צינורות; והכשרת בתי-קברות לעשרות אלפי הרוגים.

• הקרקע בפתחת מעברי גידי ומיתלה מאפשרת ביסוס קו הגנה נוח, הנשען על השטחים הבלתי-עבירים. קו ההגנה הזה מאפשר יציאה נוחה למתקפה להכרעת צה"ל במרחבי התמרון.

• חומר רב ממקורות איכות, המצביע בבירור על תוכנית זו. מבין החומר, שהגיע לידינו לפני המלחמה, אציין את תוכנית המבצע "גרניט 2", המפרטת את כל המהלכים לביצוע התוכנית.¹⁵

לביצוע תוכנית זו, לא היה בידי המצרים באוקטובר 1973, מענה לבעיית הגנת הכוחות היוצאים אל מחוץ למערך ההגנה האווירית המאסיווי, שנבנה בגדה המערבית של תעלת סואץ. המצרים העריכו, כי חיל האוויר שלהם אינו בשל להעניק הגנה חליפית למערך הנגנה, וחששו שיציאת הכוחות אל מחוץ למטריית ההגנה האווירית עלולה להביא להשמדתם.

המצרים חששו, שכל תוכנית צבאית שלהם לחידוש המלחמה תביא את ישראל לתקוף שוב את העורף המצרי – כפי שעשתה במלחמת ההתשה, כשמנגד אין בידי חיל האוויר המצרי מענה הולם, שיאפשר לתקוף את העורף הישראלי.

המצרים לא נקטו באף אחת מדרכי הפעולה, שעליהן הצביע אמ"ן מאז 1970, ופיתחו תוכנית מלחמה אחרת. ההנהגה המצרית הייתה מודעת לחולשת חיל האוויר, שמונעת ממנו למעשה לצאת למלחמה במתווה של דפ"א המעברים. לפיכך, הנשיא סאדאת ביקש שוב-ושוב מברית-המועצות לספק לו סל אמצעי-לחימה, שבמרכזו מטוסי תקיפה ארוכי-טווח, המסוגלים לפגוע בעורף הישראלי. היכולת לפגוע בעורף הישראלי הייתה דרושה לסאדאת לצורך פגיעה בשדות-התעופה של צה"ל, שמטוסיו היו מסוגלים לשבש כל מהלך התקפי לכיוון המעברים בסיני, ולצורך ביצוע פגיעות כואבות בעורף הישראלי כמענה אפשרי לתקיפת יעדי תורפה במצרים.¹⁶ באפריל 1970 פרסם אמ"ן מסמך, שהמסר שלו היה: "המפתח הוא במאזן האווירי, שהינו הגורם העיקרי המגביל, מבחינת יחסי הכוחות העוצמה, מבצע צליחה יבשתי מצרי".¹⁷

במאי 1972 חזר אמ"ן על הערכה זו: "להערכת המצרים אין סיכוי לניצחון צבאי מצרי ללא איזון העליונות האווירית הישראלית, אם לא ביטולה כליל".¹⁸

הערכות אמ"ן הסתמכו, בין היתר, על מידע אמין ממקור צמרת וכן על הערכת-מצב משותפת של אמ"ן עם מחלקת המודיעין של חיל האוויר.

לקראת סוף שנת 1972 – כשנוכח סאדאת, כי הסובייטים אינם ממהרים להיענות לו (אם משום שלברית-המועצות לא היו בעת ההיא מטוסים, העונים לדרישה המצרית, ואם משום שסאדאת חש שהסובייטים "גוררים רגליים" בהספקת טילים קרקע-קרקע "סקאד") – הוא קיבל החלטה אסטרטגית "להילחם עם מה שיש". כלומר, לא להמתין עוד לנדבות מברית-המועצות, ולגבש תוכנית צבאית שתאפשר יציאה למלחמה עם האמל"ח המצוי בסד"כ המצרי. לצורך הזה הוא מינה באוקטובר 1972 שר מלחמה חדש (אחמד איסמעיל עלי), והטיל עליו לגבש תוכנית צבאית חדשה, שתאפשר יציאה למלחמה מבלי להזדקק לחסדי ברית-המועצות. שר המלחמה בניצוחו של גנרל שאזלי, רמטכ"ל צבא מצרים, נרתמו למשימה, ובינואר 1973 הסתיים גיבוש תוכנית "הצריחים הגבוהים", והיא שימשה את צבא מצרים במלחמת יום הכיפורים.

עיקריה של התוכנית:

• כיבוש כ-10-8 ק"מ בלבד בגדה המזרחית של התעלה, ייצוב קו הגנה חזק והישארות בו. התוכנית יצאה מהנחה, שצה"ל יגייס את המילואים, ויתקוף את ראשי-הגשר המצריים; המשימה העיקרית של צבא מצרים הייתה לעמוד במתקפות הללו תוך גרימת אבדות מרביות לצה"ל. המשך התקדמות לעבר המעברים הנה אופציה, שתבוצע רק לפי פקודה (עצירה אופרטיווית ממושכת¹⁹).

• כיבוש 'רצועת הנפט'²⁰ במפרץ סואץ עד עשרה ק"מ מדרום לא-טור (החלק הזה בתוכנית בעייתי שכן הכוחות המְבצעים לא יוגנו על-ידי מערך ההגנה האווירית המאסיווי, המצוי בגזרת התעלה).

ביצוע התוכנית על-ידי חמש דיוויזיות חי"ר, שבכל אחת 124 טנקים אורגניים לפי תקן (בפועל, בדיוויזיות החי"ר היו רק 88 טנקים²¹), שכל אחת מהן מתוגברת בחטיבת שריון מכוח התקפות-הנגד הארמיוני (ראו נספח ב'): שתי חטיבות שריון מטכ"ליות עצמאיות (חטיבה 25 וחטיבה 15); הוצאת שתי חטיבות שריון משתי הדיוויזיות הממוכנות (חטיבה 24 מדיוויזיה 23 וחטיבה 22 מדיוויזיה 6); הוצאת חטיבת שריון 14 מדיוויזיית שריון 21. כמו-כן, יתוגברו דיוויזיות החי"ר בגדודי קומנדו (מתוך אגדי הקומנדו המטכ"ליים, שהוקצו לארמיות), באמצעים נ"ט ובארטילריה (של הדיוויזיות הממוכנות ומתוך אגדים נ"ט ארמיוניים, שנערכו בגדה המערבית).

לכיבוש רצועת הנפט הוקצו חטיבה ממוכנת מדיוויזיה ממוכנת 6, שתתוגבר באגד קומנדו מונחת במסוקים ובכוחות מזירת ים סוף, שיועברו בנחתות ובצי סירות וספינות-דיג.

• ניתן לבצעה באמצעים הקיימים, מבלי להמתין לחסדי הרוסים באספקת נשק.

• הכוחות החוצים את התעלה נשארים מוגנים על-ידי מערכת ההגנה האווירית המשוכללת, הערוכה בגדה המערבית של התעלה.

• שרשרת של כשלושים רמפות בגובה 25-20 מטר (גבוהות מ"סוללת בר-לב") אפשרה בסיסי אש לטנקים²² ולטילים נ"ט סאגר וכבסיס לתצפית ולטיווח, השולט על כל כוח ישראלי, שינסה לסייע ולחבור למעוזים ו/או לתפוס עמדות על קו "סוללת בר-לב". מעבר ליתרון הטופוגרפי של הרמפות יש להן יתרון פסיכולוגי באפשרן שקט נפשי למפעילי הטילים, שחשו מוגנים מפני טנקים "שועטים לעברם".

• תגבור דיוויזיות החי"ר בחטיבות שריון ובאמצעים נ"ט מאפשר להן להתגונן טוב יותר נגד השריון הישראלי, לשחוק את כוחו; ורק אז, אולי, לצאת למתקפה לכיוון המעברים.

• כיבוש רצועה צרה בעומק של כעשרה ק"מ,²³ כשבעורפה מצוי מכשול תעלת סואץ, אינו מאפשר ביצוע יעיל של התקפת-נגד ארמיונית, ומקשה מאוד על העתקת מאמצים בגדה המזרחית של התעלה.

• הקרקע לאורך הגדה המזרחית של התעלה עבירה ומחייבת השקעת כוחות רבים בהגנה, כמעט ללא אפשרות להיעזר במכשולים טבעיים. (למעט כמה איים של קרקע טובענית בלתי עבירה – בעיקר, בצפון, בגזרת האי אל-בלח). תנאי השטח מחד-גיסא ומיעוט כוחות חי"ר מאידך-גיסא מחייבים הקמת שתי גזרות ארמיוניות עם פרצה רחבה (ה"תפר", כפי שהשתרש בלשון הלא-מדויקת, של כותבי העתים אצלנו) של כשלושים ק"מ באזור האגמים המרים.

• אורך קו המגע מחד-גיסא והסד"כ המצרי מאידך-גיסא, יצרו מצב שרוחב החזית הממוצע של דיוויזיה מגיע לכעשרים ק"מ. נתון, שחייב היערכות דיוויזיית חי"ר מצרית בשיטה 'שלוש-לפנים' ללא כוחות אורגניים של הדיוויזיה בדרג השני. הפתרון המצרי לבעיה זו היה בהכפפת חטיבת שריון בדרג השני הדיוויזיוני²⁴ ובתגבור כל דיוויזיה בגדוד קומנדו, או שניים.

• השותפים הסוריים לא היו מוכנים לתת יד לתוכנית מלחמה, שאינה כוללת את כיבוש המעברים. לפיכך, תוכנית זו נשמרה בסודי-סודות, והכוחות בשטח לא הכירוה.²⁵

נשאלת השאלה, מה ידעו האנשים העוסקים בגיבוש הערכת-המצב באמ"ן על תוכנית זו. כאן אין תשובה ברורה, ותלוי את מי שואלים. בספרו, בעיניים פקוחות,²⁶ טוען צבי זמיר, שהסוכן ד"ר אשרף מרואן אמר לא-פעם, שסאדאת מתכונן "להילחם עם מה שיש", ולפני המלחמה סיפק אותו הסוכן את תוכנית המלחמה למתקפה כוללת מוגבלת בממדיה. זמיר טוען עוד, שבפגישתו עם הסוכן ערב יום הכיפורים מסר לו הלה שהמלחמה שתיפתח, תהיה לפי תוכנית זו. כלומר, תבוצע "תוכנית עשרת הקילומטרים".²⁷ פרופ' אורי בר-יוסף טוען, שאשרף מרואן העביר לידי אמ"ן את תוכנית "הצריחים הגבוהים" בשבועות שקדמו למלחמה,²⁸ ובפגישתו עם זמיר ערב יום הכיפורים הודיע לראש "המוסד", כי צבא מצרים עומד לבצע תוכנית זו. לעומת זאת, אלי זעירא מכחיש זאת נמרצות.²⁹ גם קצינים בכירים באמ"ן באותה העת מתכחשים לכך.³⁰

אם כן יש חילוקי גרסאות ויש ויכוח, אך אין ספק, תוכנית זו לא הייתה מוכרת למפקדי עוצבות השדה בצה"ל, ובצה"ל לא נבחנה מעולם האפשרות, שצבא מצרים יסתפק בכיבוש רצועה צרה של עשרה ק"מ.

אין בידיי כלים לקבוע היכן האמת בפרשה זו, אך ברור לי שאמ"ן כשל בכך שלא צפה דפ"א כזו – גם מבלי שסוכן צמרת ימציא אותה לידיו. כישלון אמ"ן מהדהד יותר, שכן גם כשפרצה המלחמה המשיך אמ"ן לדבוק בדפ"א המעברים, ולא הבחין, שהכוחות המצריים פועלים לפי תוכנית אחרת.

כחכם לאחר מעשה, אני סבור, שבידי אמ"ן היה, כבר בשנת 1972, רמז לביצוע תוכנית כזו. בשנה זו נבנתה סמוך לכביש התעלה (העובר לאורך הגדה המערבית של תעלת סואץ) תשתית של צינורות ושל מאגרי מים. אמ"ן איתר פעילות זו, ופרסמה בסקירה מודיעין מיוחדת.³¹ המסר בסקירה היה, שתשתית זו נבנתה כהכנה לחידוש האש בחזית התעלה. כשנפתחה המלחמה עשו המצרים שימוש נרחב במערכת זו. הם משכו, באמצעות צינורות פְּריקים, מים ממאגרים בגדה המערבית לעבר הגדה המזרחית, וחסכו בכך תנועה של מאות מכליות לאספקת מים לכוחות הצולחים על גבי הגשרים, שהוקמו על התעלה. עצם העובדה, שהוקמה מערכת כזו למים, אך לא הוקמה במקביל מערכת דומה לדלק,³² מצביעה בבירור, כי תוכנית הצליחה המצרית הסתפקה בגזרה צרה של עשרה ק"מ, שבה קטן הצורך בדלק.

לאחר מלחמת ההתשה (לצערי, איני זוכר מתי) גילתה יחידת הפענוח של אמ"ן בצילומי אוויר, סדרה של שולחנות-חול גדולים במיוחד, שהקימו המצרים בגדה המערבית של התעלה. הגילוי החמיא מאוד (ובצדק) למפענחים, ששׂמו לב גם לפרטים הלא-שגרתיים. בעיון בצילום של שולחן-החול, שנבנה באזור שלופה, שבו נערכה דיוויזיה 19, שהייתה אמורה לפעול בכביש המיתלה, עולה, כי שולחן-החול המפורט מאוד (קנה-מידה 1:5,000) מסתיים כארבעים ק"מ ממזרח לתעלת סואץ, אך אינו מגיע לפתחה המזרחית של ציר המיתלה באזור מצבת פרקר.

איני זוכר אם המפענחים, שגילו את שולחן-החול, או חוקרי השטח במטכ"ל ובמודיעין פיקוד הדרום, שמו לב לנקודה זו. מניתוח גבולות שולחן-החול ניתן ללמוד, שכבר בעת בנייתו זנח המתכנן המצרי את היעד להגיע למוצא המזרחי של המעברים, והסתפק (בעת בניית שולחן-החול) במשימה מצומצמת יותר של השתלטות על המוצא המערבי בלבד (ראו נספח א'). כמו-כן, יודגש שגבולות שולחן-החול מגיעים הרבה מעבר לתוכנית "הצריחים הגבוהים"; ומכאן נפתח אולי פתח להבנת התפתחותה של התוכנית המצרית וגיבושה.

בשבוע שקדם למלחמה אכן תוגברו חמש דיוויזיות החי"ר, שנערכו לביצוע הצליחה, בחמש חטיבות שריון וביתר התוספות שפורטו לעיל. ככל הידוע לי, אמ"ן לא איתר תופעה זו, ואף התקשה לאתרה³³ משהחלה המלחמה. ציוות הכוחות העיד כאלף עדים על כך שדפ"א המעברים אינה תקפה עוד – כיוון שעיקר כוחות השריון של צבא מצרים שולבו במערכי ההגנה של דיוויזיות החי"ר. לפי דפ"א המעברים, נזקק הצבא המצרי לאגרופי שריון חזקים כדי לרוץ למעברים ולנהל קרב שריון בפתחת רפידים. עם הוצאת חטיבות השריון, סורסו דיוויזיות המחץ, ולא נשאר זכר מאותם האגרופים.³⁴

אי-הנחתת כוחות קומנדו במוצא המזרחי של המעברים עם פתיחת המלחמה מהווה סימן מעיד, שהופיע רק עם פרוץ המלחמה. תוכנית המלחמה המצרית לכיבוש המעברים, שהייתה בידי המודיעין הישראלי, כללה הנחתה זו. היעדר ההנחתה במוצא המזרחי היה צריך לאותת לאמ"ן, שחל שינוי ב"דפ"א המעברים".³⁵

סימן נוסף היה יכול לספק העדר מצבורים לוגיסטיים קדמיים של הארמיות ("קיסם" בערבית) בגדה המזרחית של התעלה. ארמיה, המתכננת תנועה לעבר האויב, מקימה מחסנים קדמיים על-מנת לקצר את זמני סבב תספוק הגיסות. כך, ארמיה 3 הקימה את מחסניה הראשיים ברובייקי (כשבעים ק"מ ממערב לתעלה). כחלק מההכנות למלחמת יום הכיפורים הקימה הארמיה באזור עגרוד (כשלושים ק"מ ממערב לתעלה) מחסנים קדמיים, שכללו יותר ממאה דיפונים, שבהם אוחסנו דלק, תחמושת, שמנים וכו'. אחרי שביססה את ראש-הגשר שלה, ולפי "דפ"א המעברים", הייתה אמורה להתכונן לזינוק הבא, לא הוקמו מצבורים בגדה המזרחית. הדבר הזה מאשר את ההנחה, כי המצרים הסתפקו בהישגיהם בימים הראשונים למלחמה.

אני משער, שמי שינברו בארכיוני אמ"ן מאותם הימים ימצאו סימנים נוספים.

1. אריה שלו, 2006. כישלון והצלחה בהתרעה. תל אביב: מערכות, עמ' 276.
2. שלו, 2006, עמ' 299.
3. מבין הבודדים, שהשמיעו דעה שונה, ראוי לאזכור רס"ן יעקב רוזנפלד, ראש המדור הצבאי בענף מצרים, שאמר באותו הדיון, "הנקודה המרכזית בחוסר הראייה שלנו, שלא הכרנו מספיק טוב את הצבא המצרי".
4. בזירה המצרית קיים עושר של מידע אמין, המבוסס על שפע מסמכי השלל שנפלו בידינו ועל מסמכים מגנזך המדינה שהועמדו לרשות הציבור. המידע מאפשר לבסס את טיעוניי. אני סבור, כי כשייפתחו הארכיונים של אמ"ן בזירה הסורית יימצאו גם שם כשלים לא-מעטים, שטרם נחשפו לציבור, ואמ"ן אינו עוסק בתיקונם.
5. שלמה נקדימון, 1982. סבירות נמוכה. תל אביב: רביבים, עמ' 93.
6. נקדימון, 1982, עמ' 93.
7. המאמר אינו עוסק בחזית הסורית.
8. בעשרים במאי 1971 נפגשו ג'וזף סיסקו, תת-מזכיר המדינה האמריקני, ואלוף אהרון יריב, ראש אמ"ן דאז. בפגישתם הציג יריב בפני האורח את האופציה הצבאית המצרית בשתי חלופות: הראשונה – מאמץ צליחה מקיף של התעלה, שמטרתו עשויה להיות כיבוש חלק מסיני. מהלך זה מוערך כפחות סביר [ההדגשה שלי – א"ד] בשלב ראשון, בשל הסיכונים הכרוכים בו.
החלופה השנייה – סוג משופר של מלחמת התשה שתכלול גם תקיפות אוויריות, פשיטות קומנדו מהיבשה, מהאוויר ומהים ואף תפיסת שטח/מאחז בשטחנו לפרק זמן מוגבל. אם מהלך כזה יצלח בידי המצרים, הם עשויים לחשוב על מהלך צליחה נרחב בשלב מאוחר יותר. הציטוט – מתוך מאמר של אל"ם (מיל') מאיר בוימפלד במבט מל"מ (בטאון יוצאי קהילת המודיעין), גיליון 64, אוקטובר 2012.
9. ברצועה זו מצויים שדות הנפט, שכבש צה"ל במלחמת ששת הימים, ושדה הנפט הימי בלעים, שהתגלה ופותח על-ידי ממשלת ישראל והוערך בזמנו כבעל פוטנציאל גדול.
10. בינואר 1968 גיבש רמטכ"ל צבא מצרים תוכנית מבצעית לכיבוש כל סיני – "מבצע 200". לאחר מכן הוחלפה תוכנית זו בתוכנית מבצע לכיבוש סיני בשלבים – "גרניט". גם לתוכנית זו יצאו עידכונים שונים. עם עליית סאדאת לשלטון, בספטמבר 1970, גובשה תוכנית "גרניט 2", שעסקה בפרוטרוט בכיבוש סיני עד למעברים, וכיבוש יתר סיני נותר ללא פירוט מבצעי. תוכנית זו כונתה על־ידי אמ"ן, "תוכנית המעברים".
11. סעד אלדין שאזלי, 1987. חציית התעלה. תל אביב: מערכות.
12. באזור חטאטבה שממערב לקהיר הוקם מתקן אימונים, שבו דימתה תעלת איברהימיה את מכשול תעלת המים המתוקים וזרוע הרוזטה של הנילוס דימתה את מכשול תעלת סואץ.
13. ראו מאמרי, "גילוי בתי העלמין הצבאיים במצרים", באליהו דקל-דליצקי [להלן – דקל], 2010. מודיעין תלוש מהקרקע. אלקנה: אלי דקל ספרים, עמ' 30.
14. דקל, 2010, עמ' 151.
15. אלי זעירא כותב בספרו, מלחמת יום כיפור מיתוס מול מציאות (ידיעות אחרונות, 1993), עמ' 68, כי בשישה-עשר באפריל 1972 העביר אמ"ן לשר הביטחון, לרמטכ"ל, לראש מחלקת המבצעים באג"ם ולפיקוד הדרום את תוכנית המתקפה המצרית על התעלה, מפורטת לפרטיה. המסמך כלל ארבעים עמודים. בספרו מפורטים עיקרי המסמך.
16. מספרו של שאזלי עולה, כי למצרים יש זיכרונות מרים מתקיפות צה"ל בעורף מצרים במלחמת ההתשה.
17. שלו, 2006, עמ' 64.
18. שלו, 2006, עמ' 64.
19. המונח, "עצירה אופרטיווית ממושכת", אינו מופיע בתו"ל המצרי, אך לא מצאתי שם טוב ממנו למצב, שבו הכוחות עוצרים במקומם ומחכים שהאויב יתיש עצמו בניסיונות להבקיע את מערך ההגנה.
20. כינוי לרצועת החוף המערבי של חצי האי סיני, שבה מצויים שדות הנפט ראס סודר, אבו רודס ובלעים.
21. לפי שיחה עם קצין הפענוח (כיום – אל"ם מיל') שלמה בן יוסף.
22. בגיחת צילום, שבוצעה ערב מלחמת יום הכיפורים, הובחנו בראשונה שניים-שלושה טנקים למרגלות כל רמפה. בזה הסתיים הוויכוח של גורמי המודיעין האם הרמפות ישמשו רק משגרי טילים נ"ט, או שגם טנקים יעשו בהן שימוש.
23. המבנה הטופוגרפי של תעלת סואץ יוצר באזור אגם תמסח עומק נוסף של כמה ק"מ – כך, "זכתה" דיוויזיה חי"ר 16 המצרית לתוספת עומק.
24. הנחיית הרמטכ"ל המצרי – מארס 1973 מתוך דני אשר, 2003. לשבור את הקונספציה. תל אביב: מערכות.
25. ראו – יוחאי שקד, 2000. "תרומת המידור במצרים להפתעה במלחמת יום הכיפורים". מערכות 373, עמ' 51-42.
26. צבי זמיר, 2011. בעינים פקוחות. אור יהודה: כנרת, זמורה ביתן, דביר.
27. "...הוא אמר לי שהיא [המלחמה – א"ד] תפרוץ למחרת ב־6 לחודש... ותתנהל על־פי התוכנית שאתם יודעים עליה... וציין שעדיין לא ברור אם יתבצע גם השלב השני של המתקפה, שיכלול את המשך ההתקדמות לקו המעברים בסיני, מעבר לעשרת הקילומטרים הראשונים. יש על כך מחלוקת, אמר, וההחלטה תתקבל רק לאחר סיום השלבים הראשונים של חציית התעלה וההגנה מול התקפות-הנגד הישראליות הצפויות ...". זמיר, 2011, עמ' 148.
28. הדברים נאמרו ביום העיון "מודיעין והפתעות אסטרטגיות", שיזמה העמותה הישראלית להיסטוריה צבאית, סמינר אפעל, 22 בספטמבר 2011.
29. ראיון מוקלט, שקיימתי אתו באחד-עשר במארס 2013. שמור בארכיון המחבר.
30. תא"ל אהרון לברן, ששימש כעוזרו של רמ"ח מחקר באמ"ן, טען ביום עיון של קהילת המודיעין ב-27 ביוני 2012, שלאמ"ן לא הגיעה שום ידיעה ממקור רציני על קיום התוכנית. אל"ם בני מיכלסון, שהיה ראש מחלקת היסטוריה בצה"ל, טען ביום עיון, שהתקיים בסמינר אפעל ב-22 בספטמבר 2011, שממחקר של סא"ל יונה בנדמן עבור מחלקת היסטוריה עולה, כי התוכנית לכיבוש מוגבל של עשרה ק"מ, נודעה לנו לאחר מלחמת יום הכיפורים מפי כותבים מצריים, שניסו לתרץ את כישלונו של צבא מצרים להגיע למעברים. לדברי מיכלסון, בנדמן לא מצא כל תימוכין לתוכנית זו בחומר שלל ובחומרי מודיעין שעמדו לרשותו. צבא מצרים תכנן במלחמת יום הכיפורים לבצע את תוכנית "גרניט 2", אך צה"ל מנע את ביצועה.
31. המערכת אותרה בענף 1 למחקר השטח באמ"ן/מחקר. סרן אבי הימלבלאו, קצין מחקר השטח, ורס"ן אברהם טל, ראש מדור מצרים, כתבו סקירת מודיעין מיוחדת על הנושא.
32. לפירוט הפרשה – ראו דקל, 2010, עמ' 151.
33. מלִקטי המודיעין של אמ"ן של פיקוד הדרום, שפרסמה ועדת אגרנט, עולה בבירור, כי, לפחות, עד לשעה 02.00 בתשעה באוקטובר לא הבינו מחלקת המודיעין בפיקוד הדרום ואמ"ן מחקר, כי ערב המלחמה תגברו המצרים כל דיוויזיית חי"ר בחטיבת שריון. עקב אי-הבנה זו, כשאותרו תנועות יחידות שריון, שאינן אורגניות לדיוויזיות החי"ר, פורשו התנועות כתחילת מהלך משוריין לכיוון המעברים.
34. נספח ב' מציג השוואה בין חלוקת הכוחות לפי התוכנית ה"גדולה" ולפי התוכנית ה"מוגבלת", שבוצעה בפועל.
35. כוחות הקומנדו של ארמיות השדה הופעלו, בעיקר, בקדמת המערכים של דיוויזיות החי"ר. רק ברצועת הנפט שבדרום סיני הם ניסו להשתלט על שטח.