כדי לכונן שלום בין מצרים לישראל, וכדי להעביר את מצרים מחסות ברית-המועצות לחסות ארצות-הברית, בתנאים הבינלאומיים, האזוריים והדו-צדדיים ששררו בשנת 1973, הגה ד"ר הנרי א' קיסינג'ר, ראש מועצה לביטחון לאומי של ארצות-הברית ולימים שר החוץ שלה, עם אנואר סאדאת, נשיא מצרים, ועם משה דיין, שר הביטחון של ישראל, או עם שניים מהם, או רק הנרי קיסינג'ר, תוכנית חשאית:
א. צה"ל יניח לצבא מצרים להפתיעו בצליחת תעלת סואץ מול כוחות ישראלים דלים; יניח לו להשיג ניצחון קטן ולהסיר בכך את חרפתו משנת 1967. הניצחון הקטן הזה ישחק את הביטחון העצמי של הישראלים, והם יהיו מוכנים לוותר על שליטה בחצי-האי סיני תמורת הסכם שלום.
1
ב. צה"ל יגייס את המילואים, יהפוך את הקערה על פיה, יסלק את המצרים מהגדה המזרחית של תעלת סואץ, יצלח את התעלה, ויכבוש בסיסים של הצבא המצרי ממערב לה. בכך יוכח לעם המצרי, שצבאו אינו יכול לסלק את ישראל בכוח הזרוע מסיני, ואם ברצונו לחזור ולשלוט על תעלת סואץ ועל חצי-האי סיני, עליו להשלים עם הסכם שלום עם ישראל.
ג. ארצות-הברית תכפה על ישראל הפסקת-אש ונסיגה מן הגדה המערבית של תעלת סואץ. בכך יוכח לעם המצרי, שמוטב להם להימצא בחסות אמריקנית ולא בחסות סובייטית.
ד. הצלחת התוכנית מבוססת על הימנעות צה"ל מגיוס מילואים, למרות שיהיה לו מודיעין מבוסס על כך שמלחמה עומדת לפרוץ. כיוון שההחלטה לגייס מילואים נתונה בלעדית בסמכותה של ראש הממשלה, וכיוון שבאמ"ן רווחת קונצפציה שמצרים לא תפתח במלחמה עקב חולשת צבאה, ניתן לתרץ את אי-גיוס המילואים בקונצפציה. כך, ניתן לצמצם מאוד את שותפי הסוד – ל
גולדה מאיר ולמשה דיין. כיוון שתוכניות כאלה מסוכמות בעל-פה, אם אחד השותפים לא יחשוף אותן, לא ניתן לצפות שהסוד יתגלה.
ה. הצלחת התוכנית מבוססת גם על ההנחה, שצה"ל הנו צבא יעיל וחזק בהרבה מצבא מצרים. עוצמת צה"ל מבטיחה, שלמצרים יהיה רק ניצחון קטן, וצה"ל יוכל בקלות להפוך את הקערה על פיה.
2
גרסאות נוספות:
- תוכנית חשאית רק בין סאדאת לקיסינג'ר.
- תוכנית חשאית רק בין סאדאת למשה דיין.
- אמונתם של משה דיין ושל גולדה מאיר, שבתיווכו של קיסינג'ר קיימת הסכמה בין ישראל למצרים, שאחרי הבחירות בישראל, בסוף חודש אוקטובר 1973, יתחיל משא-ומתן, שבסיומו תעביר ישראל את חצי-האי סיני, או את רובו, למצרים, תמורת הסכם שלום, או לפחות תמורת הסכם לאי-לוחמה.
מדוע שונאים אותה?
קונספירציה היא מזימה, או תחבולה חשאית, בדגש על חשאיות. לחשאיות יש שם רע בחברה הפתוחה, הדמוקרטית, בעלת ערוצי תקשורת רבים ומפותחים, רוויות מידע, שבה זכות הציבור לדעת הוא עיקרון יסוד. כמו כל פעולה של בני-אדם, ולא רק שלהם, קונספירציות מיועדות לנטרל איומים.
3 קונספירציה כ"תחבולה" היא שלנו, וכ"מזימה" – היא של אויבינו, שהרי גם פירושים נועדו לנטרל איומים, במסגרת מלחמת משמעויות. לפיכך, מנקודת-מבט סובייקטיווית, למזימה יש משמעות שלילית, ולתחבולה – חיובית.
רוב האנשים חושבים על איומים/אויבים חיצוניים, אבל יש גם אויבים/איומים פנימיים רבים, שאת רוב האנשים הם מעסיקים בפועל הרבה יותר, ופוגעים הרבה יותר. המחבר פועל לפי העיקרון: אין שלילי ואין חיובי, יש רק אמת! מצד האמת קונספירציה נטועה בכל פעולה, כדי שאויב – חיצוני, או פנימי – לא יוכלו לנטרלה. לפיכך, במחקר, שנועד להגיע לחקר האמת, יש לשאול לא אם הייתה קונספירציה, אלא היכן הצניעו אותה? איך הסוו אותה שותפי הסוד? היכן מבצבץ זנבה, שבעזרתו ייחשף מכלול אבריה?
אם הקונספירציה מתוכננת בתבונה ומבוצעת כהלכה, היא מותירה מעט מאוד עקבות חד-משמעיים, אך לא ניתן להעלימם לחלוטין. חברי האליטות דוחים בחומרה את הטיעונים לקיומה. המדובר בראשי המדינה, במפקדי הצבא, בהיסטוריונים ובעיתונאים, שאמורים לחקור אותה, שהרי מראש כוונת הממסד הייתה להסתירה. גם האינטלקטואלים מתחמקים מאיומים על עצמם, ומשרתים לשם כך את ראשי המדינה. הפרדיגמה אנטי-קונספירציה, באשר להווה ולעבר הקרוב, רווחת בכל המדינות, על-מנת לא לחשוף התנהגות "שלילית" של הבכירים, ובכך לאיים על החושפים. שונה היחס לגבי העבר הרחוק, שבכיריו הלכו לעולמם, ואינם מאיימים על החוקרים. להלן מובאות כאן קונספירציות אחדות, שאין עליהן מחלוקת, על-מנת להרגיל את הקורא לאופייה הטבעי של הקונספירציה, ולנטרל בו את האינדוקטרינציה נגדה:
קונספירציה בתנ"ך
בתורה מתוארות קונספירציות אחדות: אברהם אבינו, ביורדו מצרימה מפאת הבצורת, הסתיר מה
מלך פרעה את זהותה של אשתו, בעצה אחת אִתה, וכשחזר לארץ כנען, חזר ברכוש גדול (בראשית, י"ב-י"ג).
יעקב אבינו, בעצה אחת עם רבקה אמו, השיג לעצמו בתחבולה את הבכורה מעשיו אחיו (בראשית כ"ז). המסקנה: לולא הצליחה הקונספירציה, לא היה מתפתח עם יהודי. לפחות, עבור היהודים, יעקב ורבקה דמויות חיוביות לחלוטין, לא כן לגבי המוסלמים, המשתמשים במיתוסים אלה כדי לבסס את טיעונם על האופי הנכלולי של היהודים.
דוד המלך זמם עם יואב שר צבאו לחסל את אוריה החִתי, כדי ליטול לעצמו את אשתו-אלמנתו, בת-שבע, (שמואל ב' י"א), שבנה, שלמה, מלך אחריו. מאותו הזרע אמור לבוא המלך המשיח, שגם יושיע את ישראל וגם ישליט שלום בעולם. מכאן, קונספירציית דוד ויואב חיונית למין האנושי כולו.
מסתבר שקונספירציות בולטות בשורשי לאומיותנו. הן אף הועלו על הכתב בתקופה, שמזימה נחשבה למעשה ראוי. הנביא ירמיהו נתן לכך ביטוי: "לא ישוב אף-ה' עד עשותו ועד הקימו מזימות-לבו". (כ"ג, כ'). למחשבות ה' ודאי מובטחת חשאיות.
קונספירציית היטלר-סטלין
במאה העשרים התרחשו לא-מעט קונספירציות. הבולטת שבהן נרקמה בין ברית-המועצות לגרמניה הנאצית: אחרי מלחמת העולם הראשונה סייעו הרוסים לגרמנים לחזק את כוחם הצבאי. עשרים שנה מאוחר יותר, ב-23 באוגוסט 1939, חתמה ברית-המועצות על הסכם אי-התקפה עם גרמניה הנאצית, שכלל את חלוקת פולין בין שתי המעצמות. כך, התאפשרה למעשה מלחמת העולם השנייה, וממילא גם השואה. בקונספירציה זו ביקשה ברית-המועצות להניע את מעצמות מערב אירופה להילחם אלו באלו, וכשהן יותשו, להשתלט עליהן בתירוץ של הצלתן, ולהשליט בהן משטר קומוניסטי.
הקונספירציה לא הייתה נבונה, והראיה: ברית-המועצות עברה מן העולם כתוצאה מן הדם, שהקיזה בדרכה להגשים את מזימתה. פולין, לעומת זאת, היום מדינה משגשגת.
מלחמת העצמאות
חמישה שבועות לפני הקמת מדינת ישראל רקמו דוד בן-גוריון וחבריו מזימה נגד מנחם בגין וארגון אצ"ל, למנוע איחוד בין ה"הגנה" לבין אצ"ל, ולמנוע את שילוב מנחם בגין במנהלת העם, שהפכה אחרי הכרזת העצמאות לממשלת ישראל הזמנית. הם האשימו את אצ"ל (ואת לח"י) בטבח ערבים בדיר יאסין, שהרי עם "רוצחי נשים וילדים" לא מתאחדים, ואין משלבים אותם בשום ממשלה. קונספירציה זו אפשרה אומנם לבן-גוריון להקים ממשלה בלי בגין וצבא בלי מפקדים בכירים מאצ"ל.
אך לא לעולם חוסן: "רוצח הנשים והילדים" לכאורה שולב כשר בממשלת לוי אשכול לפני מלחמת ששת הימים, והיה לראש ממשלה במאי 1977, בין היתר בגלל תבוסת ישראל במלחמת יום הכיפורים. אחת הסיבות לתבוסה זו היו הקונספירציות של בן-גוריון ומקורביו, שיצרו תרבות אנטי-אינטלקטואלית בתחום הביטחון; ולכך מוקדש הפרק הזה.
גולדה מאיר, מנהלת המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בארץ-ישראל, נפגשה לפחות פעמים לקראת הקמת המדינה עם עבדאללה, מלך ירדן ( אז – אמיר עבר-הירדן בשבעה-עשר בנובמבר 1947 בנהריים, ובשנים-עשר במאי 1948 ברבת-עמון. השניים הסכימו, כנראה, על מתווה הפלישה הירדנית ליהודה ולשומרון, שתכשיל את האסטרטגיה הכלל-ערבית להפנות את מתקפת צבאות לבנון, סוריה עירק ועבר-הירדן לכיוון חיפה. כתוצאה מכך, נמנעה בפועל לחימה בין הלגיון הירדני לבין צה"ל – פרט לאזור ירושלים, שבו הגבולות לא הוגדרו במדויק כיוון שהאזור לא נכלל באחת משתי המדינות, שהיו עתידות לקום לפי החלטת החלוקה, והיה אמור להיות בשלטון בינלאומי. לפי קולונל עבדאללה אל-תל, מפקד ירושלים הירדני, ולפי מקורות אחרים בצד הישראלי (כולל ישראל בר, מקורבו של בן-גוריון וסגן ראש אג"ם) – רצה המלך להשתלט על ירושלים המזרחית, על השומרון ועל יהודה לפני שצבאות הליגה הערבית יוכלו לסכל את כוונתו. לבן-גוריון לא הייתה כוונה לסכל זאת, ותמורת ההסכמה בשתיקה הרוויח לכאורה חזית שקטה (שסבלה רק מפעילות-יתר של צבא עירק בחזית השומרון – עד ההפוגה הראשונה בלבד) ופיצול האחדות הערבית.
בסוף מלחמת העצמאות פיקד משה דיין על ירושלים. יחד עם קולונל אל-תל, מפקד ירושלים הירדני, ועם נציגי הממשל הירדני, רקם קונספירציה לסיים את המלחמה בפועל מול הירדנים, לפני הקרבות בחזיתות האחרות ולפני סיומה הרשמי של מלחמת העצמאות. יש להניח, שהצלחה זו לא נשכחה ממנו בשנת 1973.
מבצע קדש
לקראת מבצע קדש בסוף אוקטובר 1956, רקמו צרפת, בריטניה וישראל קונספירציה נגד מצרים ("הסכם סוור"). באותם הימים היא נחשבה למוצלחת. לכן, יוזמיה חשפו אותה ואף התפארו בה.
אבי קונספירציית קדש היה הרמטכ"ל משה דיין, שעוד לפני כן הציע לבן-גוריון ליזום סיבוב מלחמה שני עם מצרים. בן-גוריון סירב, כי אחד מלקחיו ממלחמת העצמאות היה, שאל לה לישראל לצאת למלחמה ללא סיוע של מעצמה. הלאמת תעלת סואץ ונכונות בריטניה וצרפת להשתלט בכוח על התעלה, אפשרו לדיין לשכנע את בן-גוריון, בעזרת
שמעון פרס, מנכ"ל משרד הביטחון, ליזום ולבצע את הקונספירציה של מלחמת סיני.
בממשלת הקונספירציה של 1956 הייתה גולדה מאיר שרת החוץ. בשנת 1973 היא הייתה ראש ממשלה, ומשה דיין, רוקם המזימות, היה שר הביטחון. אומנם העובדה שבראש מערכת הביטחון בשנת 1973 עמד קונספירטור אינה מוכיחה שהתרחשה קונספירציה, אלא רק מגבירה את האפשרות שהייתה, ואסור לדחותה (כפי שנוהג לדוגמה פרופ' בר-יוסף, חוקר המחדל המודיעיני, בספרו, "הצופה שנרדם", ובפרסומים אחרים.
4)
"בתחבולות תעשה לך מלחמה"
לפי עיקרון השרידות, הרי כל מופע מאיים וגם מאוים. קל וחומר בני-אדם, קל וחומר בן-בנו של קל וחומר, מערכות פוליטיות. מכאן הסיק הפילוסוף היווני הראקליטוס, ש"המלחמה היא אֵם הכל". ופרידריך ניטשה הוסיף בספרו, "מעבר לטוב ולרע": "בימי שלום תוקף הלוחם את עצמו". מחבר ספר משלי קבע, "בתחבולות תעשה לך מלחמה" (כ"ד, ו') וָלא – לא תשרוד. זו הייתה ססמת "המוסד" בעבר, וססמתו בעת כתיבת השורות הללו: "באין תחבולות ייפול עם ותשועה ברוב יועץ" (משלי, י"א, י"ד). כאז כן עתה.
בתרבות הדמוקרטית קיים מיתוס, שהעם שולט במדינה, וזכותו לדעת, כאמור, מה פעלו השליטים בשמו. המיתוס הזה עצמו שהוא קונספירטיווי – נועד לשכנע את הציבור להפיק מעצמו את מרב האנרגיה ולהקריב את עצמו בשעות משבר ובייחוד במלחמה, שהרי הלוחמים המסַכנים את עצמם, שחלקם אף יפלו בקרב, הם כביכול, לפי המיתוס, השליטים האמיתיים של המדינה, והם נלחמים כדי לא לאבד שליטה. אם המיתוס הזה היה מיושם כלשונו, לא ניתן היה להילחם בתחבולות ולנצח. לפיכך, השליטים למעשה, שנבחרו או מונו, פועלים בדרך קונספירטיווית כפולה – מול אויב חיצוני ומול הציבור, שבחר בהם, שהוא בבחינתם אויב פנימי העלול לא לבחור בהם שוב, אם יגלה שרימו אותו. כך, הם מרסקים את התרבות הדמוקרטית, מבלי שהציבור מבין זאת.
מרקוס טוליוס קיקרו, מדינאי ופילוסוף רומי, הבחין בכך לפני כאלפיים ומאה שנים, בקובעו: "בסאון כלי הנשק נעלמים החוקים" (נאום בעד מילו). כיוון שהמלחמה היא אֵם הכל והייתה קיימת תמיד בין מדינות, כפי שהראה מחקרו המונומנטלי של הבנקאי היהודי-פולני יאן בלוך, "המלחמה העתיקה והיבטיה הטכניים הכלכליים והמדיניים" (1897) – הרי הדמוקרטיה היא מיתוס, והחוקים הם מניפולציה, כדי לאפשר לשליטים/קונספירטורים לשרוד במעמדם.
מסקנה: קונספירציה היא אחד הממדים בהתנהגות האדם, קל וחומר בהתנהגות ראשי מדינות, ועל אחת כמה וכמה במלחמות המתנהלות תמיד. לפיכך, כשאנחנו חוקרים מלחמה, לרבות מלחמת יום הכיפורים, עלינו לחשוף בין היתר את היבטיה הקונספירטיוויים. העובדה, שאורי בר-יוסף הוא פרופסור ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת חיפה, אינה סותרת את אי-הבנתו את המציאות הבינלאומית, ומלמדת גם על תהליכים של אינדוקטרינציה, במקום של פיתוח חשיבה, באקדמיה.
מה שנלקח בכוח יוחזר בכוח!
מלחמת יום הכיפורים לא הייתה אמורה, לכאורה, להפתיע איש, שהרי בין הציונות לבין העולם הערבי-המוסלמי קיים מצב קבוע של מלחמה בכוח, שמתפרצת מדי כמה שנים למלחמה בפועל. כבר אחד העם הבחין בכך בחיבורו, "אמת מארץ ישראל", שהתפרסם בשנת 1891. אבל בשנת 1973 המלחמה הפתיעה בכל זאת, במובן שהגענו אליה בלתי-מוכנים, כפי שמלחמת העצמאות הפתיעה, שהרי גם אליה הגענו בלתי-מוכנים. בשנת 1948 עמדה גולדה מאיר בראש המחלקה המדינית בירושלים, ונמנתה על "המטבח" של בן-גוריון. בשנת 1973 היא הייתה ראש הממשלה והמבשלת הראשית ב"מטבח" המדיני. בן-גוריון וגולדה מאיר לא הבינו, כי לסכסוך בין הציונות לערבים ולאיסלאם יש יסוד דתי, שאי-אפשר להתפשר עליו, כל עוד יש לערבים סיכוי לנצח ולהשיג את המטרה. היסוד הדתי הזה לא רק משמר את הסכסוך, אלא שגם חייב את אנואר סאדאת לתקוף את ישראל.
אחרי מלחמת ששת הימים חזרו והכריזו גמאל עבד אל-נאצר וסאדאת, נשיאי מצרים, ועוד אישים רבים, "מה שנלקח בכוח יוחזר בכוח".
5
ההכרזות הללו נבעו לא רק מהערכה מבוססת, שישראל לא תחזיר את כל חצי-האי סיני לרשות מצרים, אלא נבעה גם ממניעים דתיים, שיש להם היגיון מדיני ואסטרטגי, שהרי ראשיתם בשיקולים מדיניים ואסטרטגיים של האבות המייסדים של האיסלאם. מכאן, המצרים לא הסתפקו בקבלת סיני בדרכים מדיניות, אלא ביקשו להשתלט עליו במלחמה, להכריע את צה"ל ולהשפילו, ולנפץ את תורת הביטחון של ישראל. מטרה זו הייתה חשובה בעיני סאדאת לא פחות מהמטרה הטריטוריאלית. זה היה מאפיין תרבותי, שנועד להחזיר את הכבוד לצבא המצרי, שנרמס במלחמת ששת הימים, ולכת הצבאית ששלטה במצרים. הוא גם אמור להרתיע את ישראל מליזום מלחמה בעתיד.
פריק סעד אלדין אלשאזלי, רמטכ"ל צבא מצרים במלחמה, הסביר זאת בספרו: "השאיפה הייתה קיימת תמיד. אפילו בימים הקודרים לאחר תבוסת 1967 שמרנו על זקיפות-קומה והחשנו את שיקומנו בכוח התקווה ליום שבו ננחית מתקפה, שמטרתה תהיה להשמיד את האויב בעודו על אדמתנו, או לאלץ אותו לסגת ממנה".
6
אחרי מלחמת ששת הימים, השקיעה מצרים, בגלוי, משאבים עצומים בשיקום צבאה ובחימושו, בסיוע ברית-המועצות. כך נהגה גם סוריה. החזרת הכבוד נועדה, כאמור, לספק את הצורך הדתי, שעליו נעמוד להלן, ולנטרל איומים פנימיים על המשטר ועל מפקדי הצבא, גם במעגל הקרוב של תושבי מצרים וגם במעגל הרחוק יותר של מדינות ערב. החזרת הכבוד הייתה חשובה לא פחות מאשר החזרת שטח, שהמצרים האמינו, כי הוא שלהם. מקבלי ההחלטות בישראל, ובראשם גולדה ודיין, ויועציהם לא הבינו זאת, וגם לא היו מסוגלים להבין, עקב תרבותם ואורח מחשבתם היהודי/נוצרי/מערבי, רציונאלי וחילוני. באסטרטגיה של היהודים בעימות מול הערבים הייתה טעות יסודית מאז ראשית הציונות, כי הם פירשו את מהלכיהם לפי הגיונם ולא לפי ההיגיון של האויב. כחילוניים-רציונליים, הם האמינו, שהיגיון אחד משותף לכל בני-אנוש, ולא הבינו שיכולים להיות דפוסי היגיון שונים, להגיון האחר יש מעלות והוא יכול להיות עדיף על הגיונך. שמחה דיניץ, שגריר ישראל בארצות-הברית בזמן המלחמה, שהיה מקורבה של גולדה מאיר, סיכם לימים: "הנשיא סאדאת היה זקוק לניצחון צבאי ועמדה של כוח לפני הכניסה למשא-ומתן על הסדרים עם ישראל".
7 זאת הייתה אמת, אך זה היה רחוק מאוד מכל האמת.
המודל של מוחמד
הכבוד המצרי לא היה מתבטל כמניע למלחמה גם אם הייתה ישראל נענית להצעת מצרים, בתחילת 1973, להגיע להסכם לאי-לוחמה, תמורת החזרת כל סיני. ייתכן שההצעה המצרית הייתה חלק ממהלך הונאה לקראת המלחמה. מעמד סאדאת בתחילת 1973 היה בשפל במצרים ובעולם הערבי. התחייבות לסיים את הסכסוך עם ישראל תמורת חצי-האי סיני ללא מלחמה, הייתה מציגה אותו כבוגד בעניין המוסלמי, בעניין הערבי, בעניין הפלשתיני, וממילא בעניין המצרי. גם לפי המסורת של הנביא מוחמד במלחמתו להשלטת האיסלאם מול כוחות צבאיים עדיפים בהרבה, נזקק סאדאת למלחמה מול ישראל. כיוון שהאמין, כי צה"ל חזק בהרבה ממה שהיה באמת, הוא שילב בהכנותיו הצבאיות למלחמה הרבה עורמה, הונאה ותחבולות, כפי שנהג מוחמד מול אויביו ממכה.
בניגוד למנהיגי ישראל ולמפקדי צבאה, שלא התחברו למסורת הצבאית היהודית של הבית הראשון ושל הבית השני, מחוברים הערבים-מוסלמים למסורת מלחמות מוחמד מגיל צעיר. ראשי מערכת הביטחון הישראלית בשנת 1973 לא הבינו זאת, וספק אם הם מבינים זאת אחרי ארבעים שנה. ביטוי סמלי לקשר בין מלחמת יום הכיפורים למלחמות הנביא מוחמד, הוא השם שניתן לה: "מבצע בדר" – על שם הקרב של מוחמד נגד אנשי מכה, בדיוק 1,350 שנה לפני שישה באוקטובר 1973, הנחשב בעיני המוסלמים לקרב החשוב ביותר בהיסטוריה, שבו ניצחו מעטים את הרבים, בזכות גבורתם ובעזרת התערבות ישירה של אללה בלחימה.
8
________
[
בפרק הבא: קיסינג'ר מסית את מצרים למלחמה.]
