בחזית התעלה הסתיים השלב הראשון ללחימה בתשעה באוקטובר. כבר בשמונה באוקטובר בנו המצרים שני ראשי-גשר ארמיוניים חזקים, אך לא השתלטו על ציר חת"ם (שהיה, כנראה, היעד שלהם) לכל אורכו. ביומיים הבאים, 11-10 באוקטובר, ליקק צה"ל את פצעיו ולמד את לקחיו. המצרים יצאו למתקפות מקומיות, שנראו כניסיונות להשיג שיפורים מקומיים. לרוב נהדפו המתקפות באבדות כואבות למצרים וכמעט בלי אבדות לצה"ל, אבל כוחו של צה"ל נפגע בימים הראשונים למלחמה ונשחק בקרבות בצפון.² הרצון להימנע מאבדות נוספות יצר "קיפאון", שאיים להפוך את הניצחון המצרי בימים הראשונים לניצחון במלחמה כולה. כדי לשנות את המצב, היה הכרח ליטול יוזמה ולתקוף.

באותם הימים התבהרה התמונה המודיעינית. אמ"ן הבין, שחלק גדול מהשריון המצרי נשאר בגדה המערבית. אחת ההערכות הייתה, שבגדה המערבית היו למצרים 400 טנקים ובגדה המזרחית – 600. זה היה בלתי-מציאותי בעליל. בהערכות אחרות גדול המספר השני עד כ-800.³ כמות הטנקים של צה"ל נאמד בכ-650 עם תקווה לתגבורות בימים הקרובים או אם יתרחש המשבר. באחד-עשר באוקטובר הגדיר רב-אלוף דוד אלעזר את המצב כ"איזון עדין". לפני המלחמה ב"איזון" שכזה היה צה"ל תוקף מיד. עכשיו כבר היה הרבה יותר זהיר. בעיקר, חששו לתקוף מערכי חי"ר "ערוך", דהיינו את ראשי-הגשר. לצה"ל היה, בנוסף, "ג'וקר" של הצליחה. צה"ל התכונן אליה כבר כמה שנים ובמידה מסוימת היה כבר מוכן. הסיכון נחשב לגבוה, כי השריון המצרי, שבהישארותו במערב החליש את ראשי-הגשר במזרח, היה עשוי לתקוף את הכוחות הצולחים. הסכנה הייתה גדולה דווקא בשלבים הראשונים לצליחה כשהיתרון המספרי של האויב היה אמור לגבור על היתרון האיכותי בשריונאות – בעיה קשה.

בשנים-עשר באוקטובר בשעה 14:30 התקיים דיון ב"מטבח" של גולדה מאיר, בנוכחות המצומצמת של הדרג הפוליטי ובנוכחות הרחבה במיוחד של הדרג הצבאי. הדרג הפוליטי ביקש ללמוד על ה"אופציות" הצבאיות, על סיכוייהן ועל סיכוניהן. הנושא העיקרי הייתה הצליחה וה"שריון המערבי" כגורם המסכן אותה. וכאן חלה התפתחות בלתי-צפויה, המתאימה לסרטי פעולה, אך לא למלחמה אמיתית. ממש תוך כדי הדיון הגיע מסר מאחד המרגלים: הסוכן הודיע, כי ליום המחרת, שלושה-עשר באוקטובר, מתכננים המצרים להנחית בעורף של כוחות צה"ל כשלוש חטיבות (פוג') קומנדו. המסקנה הנכונה: זה מצביע על מתקפה גדולה. ללא ספק יחצה השריון המערבי את התעלה מזרחה, וישתתף בהתקפה.⁴ המתקפה נחשבה לאופציה מועדפת מבחינת צה"ל. לא היה ספק שתיבלם וייפגעו למצרים הרבה טנקים, אבל העיקר – הרבה טנקים יעזבו את הגדה המערבית, ובהיערכותם החדשה יקטנו משמעותית סיכוני הצליחה. בפועל, נדחתה המתקפה המצרית לארבעה-עשר באוקטובר, והצליחה הישראלית נקבעה לחמישה-עשר באוקטובר בלילה. הנחתת הקומנדו בוצעה בהיקף קטן מהמצופה.

התיאור נכון, אך חסרים בו לא-מעט פרטים חשובים להבנת המבצע. דבר ראשון, צה"ל לא רק "רצה" ליזום פעולה, אלא משנלחץ לכך. בשנים-עשר באוקטובר כבר התברר שבחזית הסורית לא הושג "ניצחון סוחף"; והחזית המצרית נכנסה ל"קיפאון", שהנציח את ההישג המצרי בפתיחת המלחמה.⁵ החשש הגדול היה, שהמצרים יאמצו מלחמת התשה, וצה"ל, שנשחק מיום ליום, לא יעמוד בלחימה ממושכת. למעשה, כל יום שעבר הפחית את הסיכויים לחולל "מהפך" בחזית. צה"ל נשחק בכוח לוחם ובציוד, כשהאמריקנים לא הפעילו את רכבת האווירית כפי שהתחייבו, או כפי שחשבו שהתחייבו. הרמטכ"ל היה קשוב במיוחד לנימוק השחיקה. בשנים-עשר באוקטובר בבוקר הוסיף אלוף בני פלד, מפקד חיל האוויר, משקל לשיקול הזה. לטענתו, חיל האוויר כבר הגיע לרמה הקריטית, ובקרוב ממש לא יוכל לסייע למתקפה, אלא רק "להגן על שטח המדינה". לכן, יש לתקוף עד 13-12 באוקטובר ויהי-מה. אחר-כך התברר, שהמדובר במחסור בטייסים ולא במטוסים; ובעצם התכוון מפקד חיל האוויר לסחוף את צה"ל למתקפה בהתאם להשקפתו האופרטיווית. במקביל, "שעון-החול" הפוליטי לחץ על השיקולים הצבאיים. משה דיין, שר הביטחון, דרש מהדרג הצבאי שהמלצותיו יהיו "צבאיות נטו". בהתאם לכך, בהצעות שהוצגו לפני הממשלה לא הוזכר הרקע הפוליטי. אך הניתוק התקיים רק למראית-עין, כי הצפי הפוליטי היה מוכרח להשפיע על לוח-הזמנים ועל קביעת היעדים. עם זאת, היה היגיון בהוראת דיין, כי הדרג המדיני עמד לפני הכרעות אסטרטגיות, והיה זקוק ל"הערכת נטו" של האפשרויות בחזית המצרית.

שעון-החול הפוליטי היה קשור ליוזמות להפסקת-אש בקווים הקיימים ("על-אתר"). הסובייטים משיקוליהם מיהרו להציעה כמעט מיד עם פרוץ המלחמה, זה הקל על מצבם מול הפרות הסכמי ה"דטאנט" עם ארצות-הברית וגם היה משאיר בידי הערבים את הישגיהם הראשוניים. בדיוק מאותה הסיבה לא הייתה הפסקת-האש נוחה לישראל ואף לא לארצות-הברית, לכן, ביקשה ישראל מקיסינג'ר "למשוך" את העניין, והוא עשה כבקשתה. אבל בשנים-עשר באוקטובר הודיעה ישראל לקיסינג'ר, שהיא מוכנה לקבל הפסקת-אש על-אתר. ראינו שבאותו היום ממש דנה הממשלה באפשרויות ליוזמות התקפיות. לכן, אין למהר ולקבוע כאילו ישראל "נכנעה". כנראה, משחקה היה מורכב יותר, ייתכן שישראל ביקשה ללחוץ על קיסינג'ר בעניין הרכבת האווירית; ואכן הרכבת התחילה לפעול כעבור יומיים. הייתה גם סברה שסאדאת, בהיותו בעמדת הניצחון, לא יסכים להפסקת-אש; ואכן כך היה. אלעזר, בהתאם ל"קו" שלו, סבר שצה"ל זקוק להפסקת-אש, ופירש את הצליחה כאמצעי לאלץ את סאדאת לקבלה.

ככלל, לא הייתה בצה"ל דעה אחידה לשם מה יש לצלוח. את עמדת אלעזר כבר הבהרנו, אך נראה שהיא גם השתנתה בהמשך אפילו יותר מפעם אחת. אלוף אריאל שרון היה אופטימי מכולם, וחשב שצליחה מאסיווית תמוטט את הצבא המצרי כולו. רב-אלוף חיים בר-לב חשב, שהצליחה תביא את ישראל ל"תיקו" (הם צלחו ואנו צלחנו). דיין ביקש קלפי מיקוח לעתיד, ורצה לזכות ב"שמות" ידועים בעולם (כגון סואץ ופורט-סעיד). והיו דעות חריגות מאוד: לוותר על הצליחה ו"לשבור" את ארמיה 2 (ואולי את ארמיה 3 אחריה), או לצלוח על-מנת לרתק את השריון המצרי לגדה המערבית. מי שהעלה את הרעיון הזה סבר גם כן, שאם יעבור השריון המצרי מזרחה, ויתקוף – יתמוטט המערך הישראלי. הרעיונות האלה נדחו על הסף.

גם לעניין התאריך היו דעות שונות ב-16-11 באוקטובר. די מוזר שההערכות יצאו מהשיקולים הצבאיים ולא התייחסו לשאלה של המוכנות הטכנית של אמצעי הצליחה. למעשה, אמצעי הגישור בחלקם לא היו מוכנים פיזית ובכל מקרה פוזרו ברחבי הפיקוד. זה העמיד לפני פיקוד החזית משימה לוגיסטית ופיקודית כבירה, ובמידה גדולה הפיקוד לא עמד בה. כל זה מלמד שכשיצאה צמרת צה"ל מ"מטבחה של גולדה" עם ההחלטה לצלוח את התעלה, מיד אחרי שתיבלם המתקפה המצרית, עדיין היה רעיון הצליחה "גולמי". הוא לא הגיע ל"בשלות" בפיקוד בכיר כשהתחיל המבצע להתגלגל בחמישה-עשר באוקטובר בלילה.

בצד המצרי הייתה התלבטות לא-קטנה הקבילה להתלבטות הישראלית, בעצם עד היום לא ברור לגמרי מה היה המניע של סאדאת לשנות את ההיערכות הבטוחה, ולצאת למתקפה. הדרג המבצע – גנרל סעד אלדין אלשאזלי, הרמטכ"ל, גנרל סעד מאמוּן, מפקד ארמיה 2, וגנרל עבד-אל-מונעִם ואצל, מפקד ארמיה 3 – התנגדו נמרצות. גנרל מאמון, מפקד ארמיה 2, אף הציג את התפטרותו, ובהמשך לקה בלבו, והוחלף בסגנו (ייתכן, שהייתה לכך השפעה עקיפה חשובה), אך סאדאת כפה את רצונו על כולם, ולא הסביר את נימוקיו. בספר זיכרונותיו דילג הנשיא סאדאת על מתקפה לא-מוצלחת זו. יכול להיות שהיה מוכרח להפגין את נכונותו לעזור לסוריה הנלחצת, או שסבר שצה"ל נחלש מאוד ועומד להתמוטט – אין זה משנה מבחינתנו. חשוב, שהשריון המצרי תקף, איבד 250-100 טנקים (אין הערכה מוסכמת), וחלו שינויים מהותיים בהיערכות המצרית. כך נוצרה "המסגרת" האופרטיווית של הצליחה של צה"ל.

בפועל, לא כל השריון המצרי חצה את התעלה מזרחה. לגזרת דיוויזיית חי"ר 16 המעניינת אותנו, הגיעו שתי חטיבות מדיוויזיה 21 (חטיבה משוריינת 1 וחטיבה ממוכנת 18). חטיבה משוריינת 14 צלחה את התעלה בשישה באוקטובר, וצורפה לדיוויזיה 16. עכשיו חזרה לחיק "דיוויזיית-האם" שלה. שתי חטיבות שריון מדיוויזיה 21 תקפו בנפרד בשני צירים המובילים לטסה. חטיבה 14 המצרית, שכבר נפגעה בקרבות הקודמים, שוב ספגה אבדות כבדות ביותר, וייתכן שחדלה להתקיים כעוצבת שריון. חטיבה 1 נפגעה פחות; ו"אגב המתקפה" נפגע באש הארטילריה גם גדוד שריון מדיוויזיית חי"ר 16. את שתי המתקפות בלמה אוגדה 143 של שרון במחיר טנק מושמד אחד. לפי ההערכה, איבדו המצרים בגזרה זו עד מאה טנקים.

כמובן, אין זה תיאור מלא של המתקפה בארבעה-עשר באוקטובר. מן הראוי לציין שבגזרה הדרומית החי"ר של צה"ל השתתף בהצלחה בקרב נגד השריון – "חידוש" חשוב. בפועל, מדובר בצנחנים (חיר"ם) בקרב משולב עם טנקים ועם חיל האוויר. בגזרת הצליחה – גזרת אוגדה 143 ודיוויזיה 16 – היו למתקפה המצרית שתי תוצאות: השריון המצרי ספג פגיעה קשה, וחל שינוי מהותי בפריסת הכוח בגדה המערבית. דיוויזיה משוריינת 21, שנפרסה לפני המתקפה ממש מול אזור הצליחה העתידי, עברה לגדה המזרחית, ונשארה במערך של דיוויזיית חי"ר 16, כשהארטילריה והדרגים שלה נשארו, כנראה, בגדה המערבית. כתוצאה מהשינוי התחזק האגף הדרומי של ארמיה 2, שאותו צריך היה לתקוף כדי להגיע לצליחה. בגדה המערבית לא נשארו כוחות הלוחמים של האויב בקרבה מיידית לאזור הצליחה.

עד ארבעה-עשר באוקטובר פרסה דיוויזיה 16 את כוחותיה, שכללו גם את חטיבה משוריינת 14, בקו הגנה באורך כעשרים ק"מ – הרבה מעבר ל"תקן". לדיוויזיה היה כוח עתודה קטן של גדוד שריון דיוויזיוני. אחרי ארבעה-עשר באוקטובר נוצרה עתודה משמעותית (חטיבה משוריינת 1 וחטיבה ממוכנת 18 מדיוויזיה 21). בזמן הקרבות שיתפו שתי הדיוויזיות פעולה באופן משביע רצון. בין היתר, לפי המודיעין של צה"ל, נפרסה חטיבה 14 המצרית לקראת המבצע בגזרה הקודמת, בציר "טליסמן", כאילו הייתה ת"פ דיוויזיה 16. השינוי בהיערכות שיחק, כנראה, לטובת הצליחה, גם אם הקשה על הקרב על "מסדרון הצליחה". להלן נראה, שהיה רעיון לשבור את דיוויזיה 16 ולפתח את ההצלחה מבלי לצלוח. אפשר לומר, כי מהלך הקרב נגד האגף המתוגבר מלמד לכאורה שהיה סיכוי טוב למוטט את דיוויזיה 16 לפני שתוגברה – כלומר, לפני ארבעה-עשר באוקטובר. בכל מקרה, מדובר בבניית "היסטוריה חלופית". בפועל, המהלך לא בוצע מחשש לאבדות בתקיפת מערכי החי"ר; ולמעשה הוכרח צה"ל לתקוף את המערכים האלה ופיתח "טקטיקות" תוך כדי קרב; כלומר, באבדות מיותרות.

לצה"ל הייתה שהות מסוימת, לא ממש גדולה, לתכנן את הצליחה ואפילו להיערך לקראתה. התוכנית לא הייתה ממש חדשה. בין תוכניות-המגירה הלא-מעטות הייתה גם תוכנית "אבירי-לב" לצליחה דו-אוגדתית באזור מעוז "מצמד" (שנקרא הרבה פעמים גם בשמו המצרי, דוור-סואר). היתרון הגדול של המקום: האגם המר הגן עליו מדרום. חסרונו העיקרי – דלות צירים לוגיסטיים להובלת אמצעי צליחה (שני צירים) ולצורכי לוגיסטיקה בשלבים מאוחרים יותר (ציר אחד בלבד).

לתוכנית-המגירה הייתה "היסטוריה". האתר נבחר בתחילה כאתר לצליחה אוגדתית במסגרת תוכנית "חתול-מדבר". בתוכנית זו שתי אוגדות היו אמורות לצלוח באתר אחד בגזרה המרכזית. אלוף הפיקוד שרון הציע לפצל את הצליחות, והכין את אתר הצליחה – ה"חצר" בין שני מעוזי "מצמד". את המעוז הצפוני סגר שרון, והמעוז הדרומי נשאר פעיל, כותר בצליחה המצרית, ונכנע בתשעה באוקטובר בבוקר. אלוף שמואל גונן (גורודיש), שהחליף את שרון בחודש יולי, העלה רעיון להעתיק ל"חצר" בדוור-סואר את הצליחה הדו-אוגדתית. המבצע קיבל את השם "אבירי-לב", אך לא פותח, ונשאר בשלב הגולמי; ובעיקר, לא שופרה התשתית הלוגיסטית. הצליחה ב-16-15 באוקטובר ירשה אפוא את האתר, את השם ואת התשתית, שבקושי הספיקה לאוגדה אחת. עכשיו הייתה אמורה לספק שתי אוגדות, ובהמשך – אף שלוש-ארבע.

המלחמה הכתיבה שני שינויים מהותיים. דבר ראשון: הצליחה האוגדתית הפכה לדו-אוגדתית, כלומר, קיבולתה הוכפלה. הכל נשען על ציר סלול אחד, שבכל מקרה לא הספיק, וכדי להפיק ממנו את ה"מרב" נדרשה שליטה פיקודית צמודה ויעילה. מטבע הדברים זו הייתה משימה פיקודית, אך מטה הפיקוד עשה מעט מאוד, אם בכלל, בנושא הקריטי הזה. השינוי השני קשור לצורך בלחימה. כל התוכניות לפני המלחמה הניחו, שראש-הגשר המזרחי לצליחה יהיה בשליטה מלאה של צה"ל; ולכן, לא תכלול הצליחה מרכיב לחימה. עתה אזור דוור-סואר, כמו כל הגדה המזרחית של התעלה, היה בשליטה מצרית. היו צריכים לכבוש את אזור הצליחה תוך-כדי לחימה ולייצב את ה"מסדרון". הגודל ה"סביר" נקבע לארבעה ק"מ. לוח-הזמנים היה צפוף מאוד, ולכך היו הרבה השלכות. בין היתר, מסגרת פיקודית אחת (אוגדתית) הייתה חייבת לטפל בקרבות וגם בהקמת הגשרים, כולל הובלתם למים. כמו-כן, לא היה זמן ל"השמיד" את כוח האויב. הרעיון היה אפוא "לקפל" את האגף הדרומי של ארמיה 2 צפונה בתקווה שהמהלך יהיה קל – בשונה מ"התקפות-המצח" בימים הקודמים.

עוד בשלב המוקדם של הדיון גיבש אלוף הפיקוד גורודיש את המתווה התפיסתי הבסיסי⁶: אוגדה אחת תכבוש את אזור הצליחה, "תדחוף" את דיוויזיה 16 המצרית צפונה. בעורף הקרבות האלה תביא למים את הגשרים ותאבטח את עבודת חיל ההנדסה. בהיותה בלתי-מעורבת בפעילות, תוכל האוגדה האחרת לצלוח מיד על הגשרים כשייבנו. לשרון היה רעיון קצת שונה: שתי אוגדות (143 שלו ו-162 של אדן) יתקפו את גזרת דיוויזיה 16 משני כיוונים, ישמידוה ויבריחוה; וממילא ייכבש אזור גדול ובטוח לצליחה. אוגדת שרון תהיה קרובה יותר לגשרים, ותצלח בשתי חטיבות. אחריה תצלח אוגדת אדן. היתרון – ריכוז המאמץ בשלב הלחימה. החיסרון – כל הכוחות יהיו עייפים ופחות מאורגנים" בשלב חציית התעלה ותחילת הלחימה בגדה המערבית. בסופו של דבר, התקבל מתווה גורודיש, והביצוע הוטל על אוגדה 143 תוך ידיעה ברורה שאין בחזית הדרום (ואולי בצה"ל כולו) מפקד אחר, שיוכל לבצע את המשימה, שמבחינת מורכבותה, מיעוט הכוחות והזמן הקצר הייתה בעצם בגדר בלתי-אפשרית.

לא נראה, שאלעזר ירד לפרטים האופרטיוויים של המבצע. את מטרתו ראה כדרך להגיע להפסקת-אש. זו הייתה עמדתו, לפחות, עד ארבעה-עשר באוקטובר. הוא לא קיווה למוטט את הצבא המצרי, ואת הפסימיזם שלו ביסס על הניסיון הטרי ברמת הגולן.⁷ מבחינת עברו וניסיונו בצה"ל היה אלעזר איש הצפון, שעורב אישית בתכנון המהלכים נגד הסורים, "שיפץ תוכניות", כלשונו, וציפה להכרעה כשיתחיל צה"ל להתקדם לכיוון דמשק. אולם, הסורים לא התמוטטו, התקדמות צה"ל לתוך סוריה הייתה אִטית ויקרה, ובעצם בבירור התקרבה לקִצה. מכאן גזר אלעזר גזירה השווה לחזית המצרית. הוא לא ציפה ל"גדולות" מצליחת התעלה, וכפי שכבר אמרנו, בעצם שאף "לסיים את המלחמה" אף בלי ניצחון בדרום. אולם משנוכח אלעזר לדעת שמפקדי החזית, "ותיקי קרבות" עם המצרים, מצדדים במתקפה ובצליחה, קיבל את הרעיון, את מתווה הביצוע ואפילו את המטרות המוצהרות.

סייגנו את הדברים כיוון, שלמעשה, לא ביקש אלעזר למוטט את הצבא המצרי, אלא להשמידו פיזית, "להרוג ערבים", כלשונו. ברור שהשמדה הייתה עדיפה, לו הייתה מהירה ו"זולה", אך דווקא ה"לו" הזה היה מאוד בעייתי. כאמור, הלכה למעשה קיבל אלעזר, ואישר, כרמטכ"ל, את תוכנית פיקוד הדרום (מתווה גורודיש), אך לא השתכנע עד הסוף, והמהלכים הקשורים ל"השמדה הפיזית" הופיעו אצלו במהלך המבצע. על כך ידובר להלן, כבר בשלב הדיונים המוקדמים צידד הרמטכ"ל בצליחה בדוור-סואר דווקא משום שממול נמצא הכוח המצרי (דיוויזיה 21), ויהיה "נוח" להשמידה. בפועל, התפתחו הדברים אחרת לחלוטין: דיוויזיה 21 "נעלמה", ולמזלו צלח צה"ל לתוך "ריק" מבחינת נוכחות אויב.

למעשה, התחיל מבצע "אבירי-לב" להתבצע לפני שנוסחו סופית פקודותיו. לקראת ההתקפה בארבעה-עשר באוקטובר יצאה אוגדה 162 מהקו הקדמי להתארגנות לקראת חציית התעלה ולחימה במערבה. במקביל, נלקחה חטיבה 500 (בפיקודו של אל"ם אריה קרן) מאוגדה 162 להיות עתודה פיקודית. את הקו תפסה חטיבה 274 (בפיקודו של אל"ם יואל גורודיש), שצוידה בטנקי שלל "טירן" (T-54/5 רוסיים) עם תותחים סטנדרטיים של השריון הישראלי (105 מ"מ).⁸ בפועל, רק 65 טנקים טירן הגיעו לחזית, וכארבעים טנקים נשארו במרש"ל ככוח למבצע "אור ירוק". לחטיבה 274 לא היה ניסיון בלחימה ה"חדשה", השונה מתורת הלחימה של צה"ל, שנלמדה ותורגלה לפני המלחמה, והפיקוד לא דאג להעביר לקחים מיחידה ליחידה. אולי משום כך, המשבר היחיד בארבעה-עשר באוקטובר נוצר בגזרת הטירנים, שבה אבדו לצה"ל כעשרים טנקים – לעומת בודדים בכל גזרות האחרות גם יחד. הפיקוד תגבר את אזור המשבר בגדוד מחטיבה 500, שבהתחלה פגע בכמה טירנים ב"אש ידידותית". בסופו של דבר נפתר המשבר. הגדוד מחטיבה 500 נשאר בגזרה, אך היה ברור שהכוח הכולל לא יספיק לתמוך בצליחה במאמץ של ממש. בשונה מאוגדה 162 (של אדן), השתתפה אוגדה 143 בקרב בארבעה-עשר באוקטובר, התכוננה לגרור את אמצעי הצליחה, וביצעה את קרב ההבקעה למחרת, בחמישה-עשר באוקטובר בלילה. מכאן מובן גודל המשימה, שהוטלה על האוגדה, וסדר העדיפויות שקבע הפיקוד.

המתקפה המצרית נבלמה בצוהרי ארבעה-עשר באוקטובר עם כמה ניסיונות לא-החלטיים מאוחר יותר. בשעות הבוקר המוקדמות בחמישה-עשר באוקטובר התקיים קד"ם ל"אבירי-לב". התפקידים כבר חולקו בין האוגדות, ושרון הרצה את תוכנית אוגדתו ללילה הקרוב. לשרון היו שלוש חטיבות שריון, והוא חילק ביניהן את שלוש המשימות העיקריות:

• חטיבה 14 (בפיקודו של אל"ם אמנון רשף) תפרוץ ל"חצר", תשתלט על צירי התנועה, ותקפל את דיוויזיה 16 צפונה;

• חטיבה 421 (בפיקודו של אל"ם חיים ארז) תגרור את ציוד הגישור ותאבטחו, ותצלח מיד כשיוקמו הגשרים;

• חטיבה 600 (של אל"ם טוביה רביב) תבצע מהלך הטעיה לפני ההתקפה העיקרית.

אחרי הסיום (המוצלח) של המהלך הלילי, תצלח חטיבה 14, וחטיבה 600 תישאר בגדה המזרחית לאבטח את ראש-הגשר בגדה המזרחית.

כאן צריך לדייק: בתפיסת שרון היה דגש אולטימטיווי לגדה המערבית. לכן, ביקש "להתנתק" פיקודית מחטיבה 600. הדיון הארוך והדי-מפורט מובא ביומן המבצעים בסימון האחיד 15:04:45, שמקשה להביא מראי-מקומות. היו בדיון הרבה נקודות חשובים, אך נביא כאן רק שתיים, שחשיבותן תתברר בעתיד.

נתחיל מכך, שרא"ל בר-לב התנגד לרעיון לנתק את חטיבה 600 מאוגדת שרון:

בר-לב: האבטחה הזאת, אריק, היא נשארת באחריותך, עד הסוף.
שרון: מה היא נשארת?
בר-לב: באחריותך. אבטחת ראש-הגשר היא באחריותך גם כשאתה תהיה בהילטון קהיר. אז לפני הילטון קהיר אנחנו אולי איכשהו נגיד לך [נשחרר אותך מאחריות זו].
שרון: מעבירים לפיקוד דבר כזה.
בר-לב: אם הפיקוד, אז ששון ["כוח נמר"] צריך גם לבצע את הכיבוש.
שרון: לא. לא. אני מעדיך שאני אשמור על זה.
בר-לב: אז אתה תשמור על זה.
שרון: לא שהוא לא יכול לעשות את זה, כן.

הציטוט השני נוגע למודיעין על האויב. בעצם, באמ"ן-מחקר היה מודיעין טוב על מערכי האויב, אך הוא לא הגיע לפיקוד, והפיקוד לא דרש לקבלו. סברו, שיצליחו לנהל את המערכה בשיטת יוליוס קיסר: באתי, ראיתי (נתקלתי) – ניצחתי:

שרון: אני לא יודע מה אומר הצילום היום? אין צילום היום?
עונה מישהו: היה צילום.
שרון: נו? ומה ראו?
תשובה: אני לא יכול להגיד לך.
שרון: זה דווקא נקודה חשובה.
בר-לב: עוד אין פענוח [של צילומי-אוויר]?
תשובה: יש פענוח. אני לא [לא ברור].
שרון: טוב, לא חשוב. תבדוק את זה. אנחנו לא בנויים על זה. יהיה, יהיה [פירושו של דבר: יהיה (יימצא גשר מצרי וייתפס) – יהיה, אך איני בונה עליו] – בטח טוב.

הנושא לדיון הזה היה הגשר המצרי בצומת "אושה", שרצו לתפוס כתוספת לגישור הצה"לי המועט. חילופי הדברים מלמדים הרבה מעבר לנושא הקונקרטי. פקודת המערכה נוסחה כך:

פיקוד הדרום יכבוש ראש-גשר בגזרת "מצמד", יצלח את תעלת סואץ עם שתי אוגדות בדירוג, יבלום עם שתי אוגדות מזרחה לתעלת סואץ.

א. יכבוש את ראש-הגשר משני צדי התעלה, ויקים לפחות שני גשרים על התעלה.
ב. יבטיח את אזור ראש-הגשר בכוחות שריון, חי"ר, נ"מ, הנדסה ו"דב לבן" [גדוד סיור 88 מחטיבת שריון 274].
ג. יצלח עם שתי אוגדות משוריינות.
ד. ישמיד את האויב בגזרה ויהיה בכוננות להמשך מערבה.
ה. שתי האוגדות מזרחה לתעלה יבלמו את התקדמות האויב מזרחה ויהוו לחץ על האויב שממזרח לתעלה.
ו. הפיקוד יפשוט על בסיסי טילים נ"מ צפונה לתעלת החיץ החקלאי.

את הביטוי המעורפל, "כוננות להמשיך מערבה", יש לשייך, כנראה, לדיונים האסטרטגיים באמצע הקיץ, שבהם נידונה גם השאלה, אם כדי לנו לכבוש את קהיר. אז הוחלט שמנימוקים פוליטיים ואחרים לא רצוי להתקרב לקהיר, אך כדאי לסמן איום עליה. הביטוי, "צפונה לתעלת החיץ החקלאי", מתייחס לתעלה, שהובילה מים מהנילוס במערב לאזור אסמאעיליה במזרח. תעלה זו נקבע כגבול גזרת הפעולה של הכוחות בגדה המערבית. ה"פשיטות" היו אמורות לחצות את גבול הגזרה.

בסיסי הטילים התקבלו כמכשול אסטרטגי, כיוון שהפריעו להפעלת מטוסי חיל האוויר, ובמיוחד בסיוע לכוחות הקרקע. לפני המלחמה התמונה הייתה פשוטה: חיל האוויר פותר את בעיותיו (כלומר – משיג שליטה אווירית), ועובר לסייע לכוחות הקרקע. עכשיו חל שינוי מהותי: כוחות הקרקע היו צריכים "לפתוח את השמים" לחיל האוויר בהשמדת מערכות הטילים נ"מ, ורק אחר-כך תחול ההסכמה המקובלת. הפקודה הסבירה רק את הפשיטות. בפועל, הפעילו ארטילריה וכל אמצעי אחר כיוון שהסיוע האווירי נתפס כ"מפתח" לניצחונות על הקרקע. ודבר אחרון שנזכיר כאן – היחידה הקטנה "דב לבן", שהיו בה שישה טנקים ושבעה נגמ"שים, כולם כלים אמפיביים משלל מלחמת ששת הימים, נחותים בקרב יבשתי "רגיל".⁹ יחידה זו נזכרה הרבה בדיונים ובקשר הפיקודי, ובמיוחד כשבשלב מסוים "אבדה". כמסתבר, נתלו בה תקוות מיוחדות ומופרזות, אבל נראה שעצם האזכורים התדירים הפכו לסוד של הונאה מבלי שהתכוננו לכך.

ברמז משקפת הפקודה גם את הרעיון "השמדת כוחות" לא רק באזור הצליחה, שבו העניין הוזכר במפורש, אלא גם תחת הכותרת, "לחץ בגדה המזרחית". הפקודה לא הגדירה במדויק את סדר העברת הכוחות לגדה המערבית, והשאירה שתי "אופציות" פתוחות: אוגדת שרון, או אוגדת אדן. את שתי האופציות פגשנו כבר ב"מתווה גורודיש" וב"מתווה שרון", ובהחלט אפשר להבין את הדילמות של מנסחי הפקודה. כגוררת אמצעי גישור ומקימה גשרים, תהיה אוגדת שרון יותר קרובה אליהם. אם תשמור על מלוא כוחה, עדיף שלפחות חטיבה אחת שלה תעבור מיד, אך אם היא תיפגע בקרבות, תעבור העדיפות לאוגדה האחרת. בכל מקרה, כוח מסוים מהחטיבה "הגוררת" (מאוגדת שרון) לבטח יחצה מיד, כדי לאבטח את המאחז. עם כל זה, השאלה של "בכורת הצליחה" תחרוג מכל פרופורציה בימים הבאים, במקביל לשיבוש (אם לא לומר: קריסה) לוח-הזמנים של המבצע. בינתיים קבעה הפקודה את יום ה-"ע'" ואת שעת ה-"ש'" כשבע בערב בחמישה-עשר באוקטובר. לוח-הזמנים (לו"ז) נקבע כדלקמן והוסיף פרטים, שלא הוזכרו בתוכנית עצמה:

א. הכנות לצליחה עד "ש'" (151900) [שוּנה ל-151800].
ב. מ"ש'" עד "ש'"+10 – כיבוש ראש-הגשר ואבטחתו, הקמת הגשרים, מעבר הכוחות הצולחים לאבטחת המעברים על תעלת החיץ החקלאי, תוך השמדת האויב והתקדמות מערבה ודרומה.
ג. מ"ש'"+10 עד "ש'"+24 – השמדת האויב בגזרה.

מ"ש'"+24 עד "ש'"+48 – כיבוש העיר סואץ, השתלטות על גשרים נוספים וטיהור שתי הגדות.

אם נתרגם את הפקודה לשפת אנוש, נקבל את התמונה הבאה:

• עד ארבע בבוקר יעברו שתי אוגדות בשלמותן לגדה המערבית, מוכנות לזינוק מראש-הגשר הצר בין תעלת סואץ לתעלת המים המתוקים, כשכוח החלוץ ישלוט במעברים על תעלה זו.

• מארבע בבוקר עד שש בערב יושמדו הכוחות המצריים מול דוור-סואר (מבלי להבהיר את הגבולות הגאוגרפיים של הקרב).

• משש בערב (או לפני-כן) יפנו כוחותינו דרומה, ועד שש בערב למחרת [171800] יכבשו את העיר סואץ, ויכתרו בכך את ארמיה 3.

בו-בזמן, יזרקו הכוחות החלשים יחסית, שנשארו בגדה המזרחית, את המצרים אל מעבר לתעלה. בהקשר לגזרה הדרומית זה אומר, שארמיה 3 נמחקת פיזית. העבודה העיקרית תיעשה במערב בכוח של שתי אוגדות דו-חטיבתיות, בהנחה שהאויב יתמוטט.

לכל זה יש להוסיף, שעל הפרק עמדו לפחות שני מבצעים אגפיים "עצמאיים": "אור ירוק" בחוף הים האדום וכיבוש פורט-פואד בים התיכון. עבור המבצעים האלה רותקו כוחות ואנרגיה פיקודית. לא נלקחה בחשבון אפשרות של עיכובים, של תקלות, או של התקפות-נגד של האויב. העתודה הפיקודית הייתה מזערית (שני גדודי שריון), ולא הוקמה מסגרת פיקודית (גיס) עבור הצליחה. לאחר המעשה העריך אלעזר: "התוכנית נראית לי טובה, אם כי לוח-הזמנים נשמע לי אופטימי מידי. קשה היה לי להאמין, שבשעה אחד-עשרה בערב יעמדו כבר שני גשרים. אבל אמרתי: 'אם לבוקר יהיה גשר אחד – גם כן טוב. אני קונה!'"¹⁰

אגב, שרון היה המקור ללו"ז ה"אופטימי", לפחות בחלקו. לאלעזר לא היה ממש חשוב אם הלו"ז מעשי, או סתם "ביטוי לתקווה", למרות שבהדרגה החל אלעזר לייחס חשיבות ומשמעות ללו"ז. זה לא היה מקרה יחיד, אלא חלק מ"סגנון".

מבחינתנו אין ל"פקודה" זו הרבה חשיבות. ממילא תוך כדי ביצוע הכל השתבש, התפרק והורכב מחדש (יותר מפעם אחת) על דרך אלתור והטלאת טלאים. יש חשיבות לרעיונות ולתובנות, שהיו למפקדים הבכירים שתכננו את המבצע. השאלה הגדולה קשורה למישור הטקטי: סוף-כל-סוף הוטל על חטיבה 14 לתקוף מערך של חי"ר מצרי – דבר, שכמה ימים לפני כן נחשב למשימה בלתי-רצויה, אם לא חסרת סיכוי. אם כן, משהו השתנה בראייה הטקטית.

כבר דיברנו על הלחץ, שבו מצא את עצמו צה"ל ועל השינוי, שהביאה המתקפה המצרית הכושלת. הייתה ההרגשה כאילו חזרה "רוח ששת הימים", ונמצא "פטנט טקטי", שאמור היה לספק ניצחון. מקובל שהגורם, ששינה את "מאזן הסיכויים" לטובת צה"ל, היה ה"תפר" בין ארמיה 2 הצפונית ובין ארמיה 3 הדרומית המצריות. מכאן צמחו הוויכוחים מי ואיך גילה את ה"תפר" הזה. לדעתנו, ה"תפר" הוא מרכיב חשוב, אך לא יחיד ב"מתווה הניצחון".

הפתרון הטקטי היה מורכב, כעין נתיב בשדה-מוקשים, ורק מפקד אחד היה מסוגל להוביל דרך הנתיב ולהגיע לניצחון – אלוף שרון. הפתרון הזה לא נוסח בשום מקור הידוע לנו, ואולי לא נוסח כלל. אנו משחזרים אותו, על סמך תוכנית הפעולה של חטיבה 14. שחזורנו מסביר את ההיגיון הפנימי של התוכנית ואת טעויותיה הבסיסיות. ייתכן שאינו אלא כלי למחקר ולהצגת הדברים – וגם זה מספיק בהחלט, למרות שאנו מאמינים, שיש בו הרבה מהאמת. מפת הפעולה (מפה 1) מסבירה את רעיון ואת פרטיו. השחזור מבוסס על חלוקה של השטח לכמה אזורים לפי הקריטריון המוביל: אופי הפעולה בכל אזור.

האזור הראשון הוא ה"תפר" בין הארמיות. אורכו כשלושים ק"מ, אך רק חלקו הצפוני רלוונטי לשלב הקריטי בצליחה. ציר "עכביש" הנו גבולו הצפוני. לכאורה, טעו המצרים כשהשאירו את ה"תפר", אבל המציאות הייתה מורכבת יותר. את טיב ה"תפר" יש לנתח לפי האופציות להתפתחות המלחמה. אם רצו המצרים להתקדם לתוך המערך הישראלי, ה"תפר" לא היה מועיל בהיותו מחוסר צירים בכיוון מערב-מזרח. לא במקרה גם התוכנית "הגדולה" של המצרים השאירה את ה"תפר" באותו המקום; והוא היה אמור להיסגר רק בשלב השני ללחימה, שלא נכלל בתוכנית ה"מצומצמת" שבוצעה.

אותה התוכנית גרסה בניית ראשי-גשר חזקים ומותאמים לבלימת התקפות צה"ל. מחד-גיסא דרשה גזרת ה"תפר" מסגרת ארמיונית נוספת, שלא הייתה למצרים – וגם אילו הייתה להם, פריסתה מאחורי האגמים הייתה מוציאה אותה מתחת מטריית הטילים נ"מ, שנפרסו בגדה המערבית. כמו-כן, האגמים הרחבים היו מקשים על תספוק הארמיה ה"נוספת"; ובו-בזמן מאותו השיקול ממש האגמים היו מספקים אבטחה מפני צליחת צה"ל. במלים אחרות – "התפר" לא היה מועיל ואף לא איים – להוציא, אולי בנקודת החיבור בין שני האגמים. המרים. במקום הזה נבנה התעוז "בוצר", בימים הראשונים למלחמה פינה אותו צה"ל, והמצרים תפסו וביצרו את המקום, ובכך פתרו סופית את בעיית ה"תפר" ולא הייתה להם שום סיבה לבזבז עליו כוח נוסף. את יתרת הכוחות הם העדיפו לפרוס בין קהיר לתעלה כעתודה חזקה לכל צרה שתבוא. טעותם – שלא חיזקו מספיק את האגף הדרומי של ארמיה 2.

מצפון ל"תפר" (כלומר – מעבר לציר "עכביש"), היה "שטח הפקר", שכלל את ציר "עכביש" ואת ציר "טרטור", והגיע למתחם "אמיר" ול"מיסורי". שטח הפקר נמצא בין שני קווי הגנה. אומנם במלחמת יום הכיפורים לא תמיד היו קווי הגנה, אבל היו "אזורי שליטה", ושטח ההפקר המדובר היה בין האזור של צה"ל ובין האזור של הצבא המצרי. הצפי היה, שהמצרים מקיימים בשטח הזה נוכחות מסוימת על-ידי סיורים, על-ידי מארבים נ"ט וכדומה. הנוכחות התחזקה כלפי צפון בקרבת עמדות החי"ר המצרי. בשטח ההפקר צפו להתנגדות, אך לא ללחימה רצינית, מה שתורגם לביטוי "טיהור". פירושו הטקטי היה – יחידה קטנה של שריון עוברת, מפחידה, ומניסה את האויב המועט; אחריה בא-כוח חרמ"ש, ופוגע בנותרים בכל זאת. שיטה זו לא הייתה בתו"ל של צה"ל, והומצאה בנסיבות המיוחדות.

הגבול הצפוני של שטח ההפקר עבר בקו "מיסורי"-"אמיר". שם, לפי נתוני המודיעין, נפרס החי"ר המצרי בעמדות קבע.¹¹ השטח מצפון לקו הזה היה בשליטה מצרית מלאה כשחלק ממנו היו חייבים לכבוש כדי ליצור את אזור הצליחה. זה היה "שטח המלחמה" למבצע "אבירי-לב". כלומר, בסופו של דבר, לא היה מנוס מלתקוף את מתחמי החי"ר המצרי. המטרה הייתה אפוא ליצור למתקפה הבלתי-נמנעת תנאים מועדפים עד כמה שאפשר; וכבר אמרנו, שלא הייתה כוונה לפגוע משמעותית בחי"ר המצרי, אלא רק "לדוחפו" צפונה. המכה כוּונה לאגף הדרומי של המערך המצרי. כנראה, הייתה תקווה, שהכוח יהיה חלש יחסית והודגש גורם ההפתעה. היא הורכבת משלושה נדבכים: בראשונה במלחמה פעל צה"ל בלילה; הכוחות "הגיחו" מהרִיק של ה"תפר", והִכו צפונה לאורך ציר "לכסיקון" בכיוון בלתי-צפוי מדרום; פעולת הטעיה ממזרח לגזרת המאמץ העיקרי. עדיין דובר בהתקפת שריון, שההפתעה תאפשר לו "לשטוף" את היעד. בשלב הבא יבוא חרמ"ש, ו"יטהר" את השטח אחרי השריון המתקדם.

סדר הפעולה היה אפוא כדלקמן: הכוח התוקף "מתגנב" דרך ה"תפר", עובר במהירות את שטח ההפקר, תוקף את העמדות בקצה המערך המצרי בהפתעה, חלקית לפחות, ו"מקפל" את המצרים צפונה. בעורפו של הקרב הזה נכנס לשטח ההפקר כוח אחר, חלש יותר, ומטהרו החל מהצירים. כשהתגבש הפתרון הטקטי נסללה הדרך למבצע הצליחה.

יש להוסיף ל"רשימה" שטח נוסף, והוא רצועה צרה ברוחב שניים-שלושה ק"מ בין ציר "לכסיקון" לתעלה. לפחות, את חלקה הדרומי חייבים לכבוש מיד, כיוון שבו נמצאת ה"חצר" – כלומר, "לב" אזור הצליחה. תא השטח התאפיין בתנאי עבירות קשים מאחר שהיו בו קטעים טובעניים. נוכחות האויב ואופיה בקטע הזה היו מעורפלים למדי – משהו בין "טיהור" לקרב אמיתי. בפועל, לא קיימו המצרים באזור הזה אחיזה של קבע, כנראה, מתוך הסתמכות על קשיי העבירות. הם קובלים על הטעות, וקוראים לרצועה: "פִרצה". גם אנו נשתמש בשם הזה.

המצרים משתדלים בנראטיב שלהם ליצור רושם כאילו חטיבה 14 חדרה לעורפם דרך ה"פרצה", ו"משכיחים" את העובדה, שהכוח חדר דרך המגנן הערוך בצומת. בפועל, המצב היה מורכב, צה"ל לא תכנן חדירה דרך ה"פרצה" מעבר לתנועה ההכרחית לקו המים (ממזרח למערב). השטח הפך לחיוני עבורו בזמן הקרב על הצומת בתור שטח למילוט והתארגנות. לכן, טעות המצרים הייתה קריטית, ואילו נפרס שם מערך חי"ר, ואפילו קטן, תוצאות הקרב היו שונות מאוד, עד כדי כישלון כללי וביטול הצליחה.

תכנון צה"ל היה מוטעה מיסודו, ומשום כך התפתח הקרב אחרת מהמתוכנן. המצרים ערכו את כוחותיהם בצורה שונה, כשעמדות החי"ר נפרסו לא בקו "מיסורי"-"אמיר", אלא ממש על ציר "טרטור". שטח ההפקר כלל למעשה רק את ציר "עכביש", ואילו השטח שבשליטה המצרית התחיל כבר בציר "טרטור".

מפה 2 מבהירה את הפריסה המצרית בראש-הגשר של דיוויזיה 16 בקצה הדרומי של המערך של ארמיה 2. שלוש חטיבות מהדיוויזיה נפרסו "לפנים" בתוספת שרידי חטיבה משוריינת 14 באגף הצפוני-מזרחי. שתי חטיבות מדיוויזיה 21 היו בעורף ככוח עתודה חזק. את פריסת חטיבה 16, שהייתה היעד למתקפה, אנו מציגים עד רמת הגדוד. גדוד אחד בעורף ושני גדודים "לפנים": אחד ממש על צומת "טרטור"-"לכסיקון" והאחר נערך אומנם קצת צפונית מציר "טרטור", אך שלט עליו (ב"טרטור" 43-42) באש. למעשה, טווח האש הגיע עד ציר "עכביש". כאמור, השאירו המצרים "פרצה" בין "לכסיקון" לתעלה – טעות מובהקת, שהשאירה שני ריכוזים לוגיסטיים חשובים חשופים למתקפת-פתע מדרום. כבר אמרנו שהמצרים מודים בטעות, אולם בכל ההיבטים האחרים פריסתם נראית הגיונית, מה שלא ניתן לומר על תמונתה, שבנה לעצמו המודיעין של צה"ל.

כאמור, שיער פיקוד צה"ל, שה"קו" המצרי עובר ב"מיסורי"-"אמיר", אבל "מיסורי" בחלקו הדרומי היה לא יותר מ"בֵיצה", שצוירה על מפת "סיריוס". הסימון לא התייחס לתכונות הטקטיות של השטח, וזו בעיה מפני עצמה. הפיקוד הישראלי היה אמור להכיר את השטח. עכשיו מקובל לקרוא לכל השטח הלחימה, ה"חווה הסינית", וזו טעות. כשב-1967 נפל האזור בידי צה"ל, בנו בו המצרים כפר חקלאי לדוגמה. בתי הכפר היו ב"עיגול" ("אמיר"). ביניהם לבין ציר "לכסיקון" היו בתי המשאבות. המשאבות הגביהו את המים, שזרמו משם בתעלות ובתעלות-משנה לשדות, שהיו בערך ב"שטח ההפקר". שטח השדות הפך למישור מבותר בתעלות השקיה ובתעלות ניקוז. התעלות היו יבשות ונהרסו בהדרגה, אך עדיין היו מכשול נ"ט רציני, עמדות מוכנות עבור החי"ר ודיפונים לטנקים בהגנה. במלים אחרות, השטח היה "שטח השמדה" כמעט אידיאלי, ולמצרים היה נוח לבנות קו הגנה בצמוד לו. בעצם, הם בנו את המגננים, לפחות בחלקית, כבר ב-10-9 באוקטובר, והמשיכו בעבודת הביצורים כל הזמן. ייתכן שאמ"ן לא קלט את השינויים האחרונים ואת התגבורות האחרונות, שהגיעו במהלך חמישה-עשר באוקטובר, אך המערך צולם מהאוויר והובן, והתובנה לא הגיעה עד לפיקוד. לא נעסוק כאן בשאלה מדוע ואיך קרה הדבר, אבל ברור שנעשתה כאן טעות גסה וחמורה.¹²


היו טעויות מודיעיניות נוספות, וכל זה יסופר להלן.

________

[בפרק הבא: ד"ר מיכאל ברונשטיין על הבקעה וצליחה.]

1. בהרבה מובנים ממשיך המחקר הזה את מחקרו של סא"ל (מיל') ד"ר עמיקם צור על מערכת הצליחה, שפורסם ב"דרך רבין ומורשתו" לאורי מילשטיין (הוצאת שרידות והמדרשה הלאומית, 2010), עמ' 917-832.
2. הערכה לאחד-עשר באוקטובר: 540 הרוגים, 1,800 פצועים ו-655 נעדרים, חציים הרוגים וחציים שבויים, שמעון גולן, 2013. מלחמה ביום הכיפורים. מערכות ומודן, עמ' 733.
3. אלחנן אורן, 2002, תולדות מלחמת יום הכיפורים. מטכ"ל / אגף המבצעים – תורה והדרכה/ מחלקת היסטוריה, עמ' 175 וטבלאות. גולן, 2013, עמ' 697, 719. הערכת כמות הטנקים המצריים נעשתה על סמך תצ"א, כולל ניסיון לאתר טנקים מושמדים, ומחישוב תקן היחידות, שצלחו את התעלה. החשבון הביא ל"רף עליון" של 1,200 טנקים (240 לדיוויזיה), בספרו, חציית התעלה, נוקט הרמטכ"ל במספר אלף טנקים (מאתיים לדיוויזיה). ייתכן שהעריך לא נכונה את התקן של גדודי השריון האורגניים בדיוויזיות החי"ר.
4. גולן, 2013, עמ' 791-792. אלוף אלי זעירא, ראש אמ"ן, אמר בראיון, שלא מדובר בסוכן "בבל" (ד"ר אשרף מרוואן). צבי זמיר טען בראיון, שמרוואן העביר את המידע על ההתקפה. ייתכן שהמדובר במידע משני סוכנים שונים, והניסוח של שמעון גולן תומך באפשרות זו.
5. באחד-עשר באוקטובר אמר אלעזר: "אני רואה את הקרב הזה [פריצה לשטח הסורי] אולי כקרב המכריע במלחמה זו". אם ייכשל – יחמיר הדבר מאוד את מצבו של צה"ל, אולם הוא עצמו לא חשש שייכשל. גולן, 2013, עמ' 695.
6. הדברים הוצגו לפי גולן, 2013. לא הייתה שום אפשרות לעקוב אחרי עמדות אישיות (שגם השתנו מדי פעם), חילופי רעיונות, לו"ז הישיבות וכדומה. פישטנו את הדברים, ולעניות דעתנו שמרנו על המסגרת הכללית. הדיונים נמשכו כמה ימים (לפחות, 14-11 באוקטובר) ומפוזרים (בעיקר) בעמ' 897-658.
7. גולן, 2013, עמ' 787.
8. על חטיבה 274 – ראו יובל שחף, 2011. חטיבה 274. חטיבת הטירנים הראשונה בצה"ל. www.yadlashiryon.com/vf/ib_items/3602/sefer 274.pdf.
9. על היחידה – ראו שחף, 2011, עמ' 25-23.
10. דברי סיכום בכנס ספ"כ דרום, 14-12 בפברואר 1974. ראו חנוך ברטוב, 2002. דדו (מהדורה שנייה). דביר, עמ' 291.
11. "בסיכום שהתפרסם לאחר המלחמה, תיאר קמ"ן חטיבה 14, סרן יאיר ורדי, את תמונת האויב שהייתה ידועה ב-15 באוקטובר 1973 לחטיבה. [קו תחתון מסמן את הטעויות בהערכה המודיעינית – על סמך מחקר צה"לי – מ"ב].
האויב כלל את דיוויזיית חי"ר 16, שגזרת אחריותה הייתה מאזור 'לקקן' ועד אזור אסמאעיליה, וכן שרידי דיוויזיית שריון 21 ששתי חטיבות טנקים שלה, חטיבה 1 וחטיבה 14, הוכו קשות בעת ניסיון ההתקפה שלהן ב-14 בחודש. החטיבה הממוכנת של הדיוויזיה הייתה שלמה. היערכות האויב כפי שהייתה ידועה, הייתה כולה מאזור 'אמיר' וצפונה. באזור 'אמיר' ומעט צפונה היה ריכוז ארטילרי, ואילו הטנקים היו פרוסים באזור מהגבול הצפוני של 'אמיר' ומצפון לו לכיוון כביש אסמאעיליה ... אזור צומת 'טרטור'-'לכסיקון' הופיע כריק מאויב. מידיעות נוספות נראה היה כי מפקד דיוויזיה 16 נמצא במעוז 'מצמד' ב', בזמן שלמעשה נמצא במקום אחר. מן התצפיות של חטיבה 14 ניתן היה לזהות ריכוזים גדולים מאוד של כלי רכב מצפון לחווה הסינית" ובהבקי ארטילריה. מבחינת סדר גודל הכללי במרחב תאמה התמונה למציאות, אולם לקתה מאוד מבחינת הזיהוי המדויק של היערכות האויב בפועל".
12. ראו מאמרו של אלי דקל בספר הזה.