יעילות ה"החלפה" היא עניין תיאורטי וגם מעשי. לבירור העניין נביא כאן דברים של גנרל גרמני, שסיכם עבור האמריקנים את לקחי לחימת השריון במלחמת העולם השנייה. אמנם, חלפו שבעים שנה מהמלחמה הגדולה וארבעים שנה ממלחמת יום הכיפורים, שדה הקרב השתנה, אך לא המסקנה. שדה הקרב במלחמת העולם היה משולב לא במקרה, אלא דווקא בגלל מגמות בפיתוח נשק, שהבשילו אחר-כך:

"יש להדגיש כי מכל סוגי הכוחות הכלולים בקבוצת הקרב, לארטילריה יש עוצמת אש החזקה מכולם. בתנאים הקיימים בלי יתרון באש ארטילרית יהיה קשה מאוד לנהל התקפת שריון. באש מטווחת, או בלתי-מטווחת, מסוגלת הארטילריה לדכא לפרק זמן ממושך מטרות בודדות או קבוצתיות מכל סוג. את זה לא ניתן להשיג באש תותחי הטנקים ואף לא בפעילות מטוסים טקטיים. אנו מגיעים למסקנה, שבשדה הקרב המודרני רק מסגרת קרבית, שמשולבות בה באופן הדוק כל הזרועות, יכולה להגיע להישג של הכרעה. קבוצת הקרב של שריון היא הדוגמה האידיאלית של מסגרת קרב כזו. מרכיביה הלקוחים בנפרד משולים לאצבעות של יד הפשוטה לרוחב, כשהם מתלכדים ביחד הם מקבלים את עוצמת המחץ של אגרוף קמוץ".

נשווה את הדברים האלה עם דברי אלוף ישראל טל, סגן הרמטכ"ל: "במלחמה הזאת אף פעם לא ידענו לרכז מאמץ". קביעתו משקפת את הבעיה העיקרית של צה"ל - הפיקוד עם דגש על הפיקוד הבכיר. בעיות פיקוד רדפו את מלחמת יום הכיפורים עוד בטרם פרצה. הן הביאו לתבוסות קשות בימיה הראשונים, והחריפו עוד יותר במערכת הצליחה, גם אם הניצחון הסופי דחק עובדה זו מהתודעה הלאומית.

צה"ל יצא למערכת הכרעה בכוחות, שבעליל לא הספיקו. הצורך לצלוח את התעלה באמצעי צליחה בלתי-מספיקים ובחלקם אף בלתי-מתאימים החריף את המצב עוד יותר. לא פחות מריכוז הכוח בנקודת הכובד נדרשו גם ריכוז של האנרגיה הפיקודית ומבנה יעיל, המתקרב למיטבי, של המבצע. לפיקוד הדרום חסר גם זה וגם זה.

הדבר הבולט ביותר הוא היעדר "מפקדת מבצע" לאוגדות, שניהלו את הקרבות. בחמישה-עשר באוקטובר זו הייתה אוגדה אחת יחידה - כוח גדול למדי. במפקדת החזית הצטופפו באותו הלילה ארבעה קצינים בדרגות ובתפקידים בכירים ביותר, שלא תרמו תרומה של ממש ללחימת אוגדה 143, ולא סייעו לה בתחומי אחריותם - מודיעין ולוגיסטיקה. בסופו של דבר, הושגה הצלחה קטנה, אך לא נולדה "עוגת ניצחון" גדולה, שניתן לחלקה למנות הגונות לכולם. ואז, כמובן, נעכרו היחסים האישיים, שהיו עכורים בלאו הכי. על הרקע הזה הפכה ל"נורמטיווית" התערבות "ישירה" תוך עקיפת סולם הפיקוד. לאמִתו של דבר, הנוהל מוּכר, ואין צבא שלא הפעילו במצבי משבר. במערכת הצליחה הוא הופעל דווקא אחרי שנפתר המשבר הגדול.

יחסים אישיים קיימים ומשפיעים תמיד ובהרבה מקרים המדובר במתחים. די אם נזכיר שבמלחמת העולם השנייה הזמין פילדמרשל גינתר פון-קלוגה את פילדמרשל היינץ גודריאן לדו-קרב אקדחים. בארגונים גדולים, כמו צבא, היו ותמיד יהיו "קבוצות רֵעים", מינויים-מִטעם וכדומה. השאלה אפוא אינה עצם קיומם אלא מינונם. נראה, שבחזית הדרום בכלל ובמערכת הצליחה במיוחד משקלם של הנושאים הבלתי-נעימים האלה היה גדול מנשוא ובוודאי גדול מלהשתיקם, למרות שאין אנו מתכוונים להרחיב את המחקר ואת הדיון בנושא.

במלחמה - כמו במלחמה, ואין להבין תבוסה או ניצחון מבלי לדעת מה קרה אצל האויב. לצערנו, המידע על הצד המצרי די מוגבל. למרות שהמצרים פרסמו ספרי זיכרונות ואף מחקרים, אין החומר המצרי מגיע לרמת החשיפה בצד הישראלי (שגם היא מוגבלת, ולאו-דווקא על-ידי שיקולי ביטחון שדה). בנושא החשוב הזה ניעזר במחקר של מחלקת ההיסטוריה של צה"ל, שחיבר ד"ר ישראל בן-דור; לכאורה, המחקר נפסל (ולא פורסם כלל) בגין רמתו הירודה, כדברי אמנון רשף בספרו. סביר, שיש במחקר טעויות (או, להבדיל, עובדות), שהרגיזו מישהו, אך, לדעתנו, המחקר דווקא מיטיב לשלב חומר מצרי וחומר ישראלי, ויוצר תמונה אמינה במהותה. ערכנו את החומר על ציר הזמן (להלן - "לוח האירועים"), שהרכבנו מציטוט המחקר הצה"לי שנפסל ושל המקורות המצריים, בתוספת פרשנותנו (מודגשת בצבע אפור).

15-14 באוקטובר - משנבלמה מתקפת המצרים בארבעה-עשר באוקטובר, הגבירו המצרים בגדה המזרחית את מאמצי ההתבצרות, ובהם מיקוש וחפירת דיפונים לרכב קרבי מ/שוריין (רק"ם). פרק הזמן הקצר עד למתקפה בחמישה-עשר באוקטובר בלילה הקשה על אמ"ן ליצור תמונה חדה של פריסת האויב, וזה בנוסף לליקויים הפנימיים במערכת המודיעין בצה"ל. אולם, התמונה המהותית הייתה ידועה, והגיעה לפיקוד הדרום, לאוגדות ולכוחות התוקפים.

חמישה-עשר באוקטובר בערב, הטעיה של חטיבה 600. החוקר המצרי: "תחת חיפוי אש ארטילרית מכינה תקפה חטיבת שריון [600] את מרכז ואגפה השמאלי של דיוויזיית חי"ר 16 במטרה למשוך את תשומת-לב שתי הדיוויזיות ה-16 וה-21 לכיוון צפון לעבר ציר 'טליסמן'. כשהחלו ההתקפות הישראליות להתגבר בערב על אגפה הימני של חטיבת חי"ר 16 המשיכו המצרים לחשוב יותר מ-24 שעות שהמטרה הישראלית האמיתית היא קיפול האגף הימני של ארמיה 2". אם כן ההטעיה הניבה פירות, ועל כך כבר כתבנו.

חמישה-עשר באוקטובר בלילה, "התגנבות דרך ה'תפר'". מ-151720 זיהו המצרים את התכנסות חטיבה 14 לקראת היציאה לקרב. הדבר לא צריך להתמיה כיוון שכל הזמן הסתובבו בשטח חוליות מצריות. לא ברור האם הבחינו המצרים, שאוגדה 162 עזבה את ה"קו", ונערכה בעורף.

חמישה-עשר באוקטובר בלילה, חדירה של טנקים ישראלים דרך ציר "לכסיקון". על המהלך כותב החוקר המצרי: "אמנון [רשף] שלח בתחילה שני גדודי שריון לכיוון צפון על ציר 'לכסיקון', אך הם לא יכלו להתקרב לצומת שנמצא בגזרת הגדוד הימני של חטיבה 16 [הכוונה לצומת 'טרטור'-'לכסיקון'] מאחר שנפתחה עליהם אש כבדה של טילים ונשק נ"ט. האש השמידה 27 טנקים ישראלים. אך שבעה טנקים הצליחו לחדור למוצב הימני שבקצה מערך ההגנה בצד ציר 'לכסיקון'. מפקד חטיבה 16, עקיד [אל"ם] עבד אל-למיד עבד אל-סמיע, הורה לשלוח מספר גדול של ציידי טנקים מגדודי החטיבה לאזור כפר ג'לאא' [בתי החווה] כדי להשמיד את טנקי האויב, שהצליחו לחדור למוצב והתקדמו צפונה לכיוון הכפר. [כמו-כן הורה] לתגבר את הגדוד שהותקף בפלוגת טנקים וכן להעמיד את אגד ארטילריית החטיבה לסיועו". אפשר להבין, שהמדובר במארב לגדוד 184 ובניית קו ההגנה באזור "אמיר". את המספר 27 טנקים אפשר לייחס לחשבון הסופי של הטנקים המושמדים ולא לשלב פתיחת הקרב. פעולת גדוד 79 פגעה בארטילריה המצרית.

חמישה-עשר באוקטובר בלילה, חדירת גדוד 79 עד צומת "אושה". החוקר המצרי: "אמנון המשיך להתקדם עם יתרת כוחו תחת מעטה החשכה במקביל לסוללת החול של התעלה הרחק מירי אש ההגנה של חטיבה 16. וכשהטנקים הישראלים התקדמו לכיוון צפון, מצא אמנון את עצמו לפתע בלב אזור גדול של מאות משאיות וכלי רכב, תותחים ומשגרי טק"א ומכ"מים. התברר כי הטנקים שלו חדרו לתוך השטח המינהלי של חטיבה 16 ועמדות הארטילריה שלה, וללא שהות התקרב [אמנון] למרכז הפיקוד העיקרי והאזור המינהלי של הדיוויזיות ה-16 וה-21. אלה נמצאו באזור עורפי זה בקרבת התעלה מכיוון שהוא נחשב לבטוח מפני התקפת האויב שכיוון התקפתו המשוער היה מכיוון מזרח. אך הטנקים הישראלים תקפו את האזורים העורפיים מכיוון לא צפוי והוא מדרום לצפון כשמערכי ההגנה בו היו חלשים מאוד. ללא כל השתהות נפתחה אש משני הצדדים מאלפי כלי נשק מכל הסוגים ומכל הכיוונים שגרמו להצתת מספר כלי רכב נושאי תחמושת ומספר משגרי טק"א, ושני גדודי שריון מדיוויזיה 21 פתחו בהתקפת-נגד על הטנקים הישראלים והכריחו אותם לסגת דרומה לאחר שהסבו להם אבדות רבות". התיאור שוגה בנקודה עקרונית: גדוד 79 התקדם על ציר "לכסיקון" ולא "במקביל לסוללת החול", מכאן שהחוקר המצרי "מעגל" את עניין החדירה דרך עמדות המצריות בצומת, אך, כללית, תיאורו נכון.

שישה-עשר באוקטובר, לחימה מול צפון "מיסורי", אין ציון זמן מדויק. "ב-16 באוקטובר נהרג מפקד חטיבה ממוכנת 3 (צפונית ל-16) עמיד (תא"ל) שפיק מטרי. חטיבה זו הותקפה על-ידי חטיבה 600, מח"ט חי"ר 112 עקיד יוסרי, נפצע קשה, ורגלו נקטעה", דברי המחקר הצה"לי. חטיבה 112 לא הותקפה ישירות. ייתכן שיחידותיה תגברו את הלחימה בגזרה.

18-15 באוקטובר, כללית. "בנטל העיקרי של הלחימה במרחב הצליחה נשאו דיוויזיית חי"ר 16 ודיוויזיה משוריינת 21. שתי הדיוויזיות ניהלו קרב הגנה עיקש במרחב 'מיסורי', 'החווה הסינית' וציר 'טרטור' מליל 15-14 באוקטובר", דברי המחקר הצה"לי. הדיוויזיות הללו קיבלו תגבור מדיוויזיות אחרות, כולל מארמיה 3 בגדה המערבית. המקור הישראלי מציין, כי מפקד דיוויזיה 16 יצא לקרב אישית בראש פלוגה.

16-15 באוקטובר, לילה ובוקר, לחימה בצומת ובציר "טרטור" עד "טלוויזיה". "בהדרגה רבו האבדות ליחידות המצריות. גדוד אחד מחטיבה 16 הוכה, וגדוד אחר לא היה כשיר. התגבורת מדיוויזיה 21 לא הגיעה. בבוקר 16 באוקטובר נורתה על גדוד 16 (צומת "טרטור"-"לכסיקון") ועל מפקדת החטיבה אש תותחים, טנקים ונגמ"שים או זחל"מים. לקראת אור ראשון נפגע חפ"ק של אחת החטיבות, ייתכן של חטיבה 14 [מדיוויזיה 21] המצרית. מצב החטיבה היה קשה. בסביבות 9 בבוקר נפרץ המערך הגדודי שהגן על הצומת על-ידי 12 טנקים של צה"ל. ב-9 בבוקר דווח כי טנקים ותותחים ממתנייעים של צה"ל ניסו להתקדם דרך ציר 'עכביש' אך נתקלו בהתנגדות", דברי המחקר הצה"לי. אולי המדובר בשיירת טנקים ודחפורים, שנפגעה על ציר "עכביש" בסביבות שמונה וחצי.

בצוהרי שישה-עשר באוקטובר. המחקר הצה"לי מתאר את תגבור של כוחות המצריים בציר "שיק": "כוחות שריון של דיוויזיה שריון 21 שולבו בתוך המערכים של דיוויזיית חי"ר 16 בקרב הגנה. חלק מחטיבת טנקים 14, שהייתה ערוכה בצפון הגזרה הצפונית, התקדמה לעבר חטיבת טנקים 1 שעמדה במגע עם כוחות צה"ל. כוחות מחטיבה ממוכנת 18 השתתפו בקרב, כנראה באגפה של חטיבת טנקים 1". ולגבי הקרב עם חטיבה 25 מציין המחקר: "בשעות הערב המאוחרות [ב-2300] העריך אמ"ן שכוחות מצרים מעריכים כי 'עלה בידיהם [של המצרים] למנוע את מעבר התעלה על-ידי הגוף העיקרי של כוחותינו'".

17.10 - תוצאות הקרבות. "בתום יום 17 באוקטובר התברר כי לפחות שני גדודי חטיבת חי"ר 16 יצאו מכלל פעולה. החטיבה סבלה ממחסור חמור בתחמושת, והדבר הגביל את יכולת לחימתה. נראה שבאותו יום ברחו חיילים מעמדותיהם וניסו לחצות את התעלה מערבה. עם זאת דיוויזיות 16 ו-21 לא התמוטטו, והם התמידו בלחימתן. בשעות אחר-הצהרים השתנתה כנראה תמונת המצב מבחינתם של המצרים. השינוי נבע כנראה מהצלחתן של אוגדות 143 ו-162 לבסס את אחיזתן באזור ההבקעה", דברי המחקר הצה"לי.

שבעה-עשר באוקטובר בערב. "הלך ונפרץ המערך של דיוויזיה 16. מערכי הגדודים [שעל ציר 'טרטור'] נפרצו. גדוד ממכון נמצא בבנייני 'החווה הסינית', וטנקים מחטיבה 1 באזור ציר 'אושה'. דיוויזיה 16 ערכה את כוחותיה להגנה עיקשת", דברי המחקר הצה"לי.

שבעה-עשר באוקטובר בלילה. גם חטיבת שריון 24 מדיוויזיית שריון 2 ירדה דרומה, והסד"כ עלה ל-350 טנקים. כלומר, סך כל הטנקים שנטלו חלק בלחימה.

למרות כמה אי-דיוקים ובהתחשב בערפל הקרב הבלתי-נמנע, מצטיירת תמונה ברורה של מערכה עקשנית, רחוקה מאוד מ"התמוטטות מיידית" הנגזרת, כביכול, ממתקפת-הפתע. אכן, בתחילה הופתעו המצרים, אך עד מהרה הפך הקרב לשחיקה הדדית. הניצחון הושג בכך שהמצרים נשחקו מהר יותר. ב-17-15 באוקטובר לא כבש צה"ל אף עמדה מצרית, אך המצרים פינו שני מגנני-מפתח גדודיים של חטיבה 16, שנפרסו לאורך ציר "טרטור". בשני המקרים מדברים המצרים על הצטברות אבדות ועל מחסור חמור בתחמושת. ייתכן, שהמדובר במלאי טילים נ"ט (מכל הסוגים), שהיה קריטי לחי"ר המצרי. אפשר לתת למחסור הסבר פשטני: הצבא המצרי לא ידע להביא תחמושת תוך כדי קרב. גרסה פחות "מזלזלת" במצרים: פגיעה במערכים לוגיסטיים בגזרה הצפונית של המתקפה, בציר "שיק" ובציר "אושה". אם גרסה זו נכונה, אזי מתקפת גדוד 79, שמבחינת הגדוד הייתה אסון כבד, תרמה תרומה חשובה (ואולי מכרעת) בהיבט המערכתי. אולם, זו תוצאה מקרית, בלתי-צפויה ובלתי-מתוכננת. הגדוד העמיק צפונה "לתפוס גשר מצרי", וזאת הייתה משימה חסרת-סיכוי וחסרת-תועלת.

המקור המצרי מכניס ללחימה פרמטר נוסף: הגדוד היה קרוב למפקדות המצריות. לו היה מודיעין טוב למבצע, ניתן היה להיערך מראש לפגיעה במפקדות במקום "לחפש גשר". סביר להניח, שהמערכה הייתה מגיעה להכרעה מהירה וזולה בהרבה. יש לציין, שלצה"ל הייתה הערכה בלתי-הגיונית כאילו נמצאה מפקדת דיוויזיה 16 במעוז "מצמד", וגם זה השפיע על תוכנית הקרב. בכל מקרה, יש להדגיש, אין המדובר בקרב נקודתי, אלא במערכה מסובכת, מפושטת בזמן ובמקום. ה"נראטיב הלאומי" נוטה לצמצם את המערכה לקרב על צומת "טרטור"-"לכסיקון" בתוספת "קרב הצנחנים" של גדוד 890 - טעות, שיש לתקנה. בסופו של דבר, הובסו המצרים במערכה, והם מודים בתבוסתם. מבחינתם, עצם העובדה שהלחימה הייתה ממושכת, ויחידותיהם לא הידרדרו ל"התמוטטות", נחשבת להישג אחרי תבוסות 1956 ו-1967.

נמשיך לתאר את שלבי הניצחון בצורת "יומן אירועים".

בשמונה-עשר באוקטובר עלתה בראשונה כמות הטנקים המצריים הפגועים על כמות הטנקים שזוהו כתקינים. "זוהו כ-530 טנקים תקינים לעומת 683 טנקים פגועים. בגזרת דיוויזיית חי"ר 16 זוהו 58 טנקים תקינים, לעומת 313 טנקים פגועים", דברי המחקר הצה"לי. בחקירה שאחרי המלחמה התברר, שזיהוי הטנקים הפגועים לא היה מדויק, ובכל זאת אפשר להניח ש"הסטטיסטיקה" שיקפה את המגמה הכללית.

בבוקר שמונה-עשר באוקטובר "התברר למצרים כי דיוויזיות 16 ו-21 צפויות להתמוטט. ארמיה 2 תוגברה בכוחות שהוצאו ממרחב קהיר - חטיבת טנקים 23 [מדיוויזיה 3], חטיבת צנחנים 150 וחטיבה ממוכנת 116 מדיוויזיה 23. חייל מצרי מדיוויזיה 16 שנפל בשבי בשמונה-עשר באוקטובר, סיפר כי המוראל ירד בגלל התפוררות דיוויזיה 16. ניתנו הוראות להעביר לגדה המערבית רק חיילים פצועים ומתים. קצינים ירו בחיילים הבורחים. היחידה שאליה השתייך החייל השבוי העבירה 200 פצועים ומתים מערבה. מהחקירה של שבוי אחר התברר כי בתשעה-עשר באוקטובר נסוגו גדודי חטיבה 16 שספגו אבדות כבדות, לגדה המערבית", דברי המחקר הצה"לי.

לאחר הפסקת-האש (ב-25 באוקטובר) "הודתה ההסברה המצרית במצבה הקשה של מצרים. כלי תקשורת הודו כי מצרים נמצאת במצב של התגוננות, וכי ישראל מסוגלת לחדור לעומק מצרים. נטען כי מצרים הסכימה להפסקת-האש עקב מעורבות ישירה של ארצות-הברית. המהפך לרעת מצרים, כך הודו אמצעי התקשורת, אירע בשישה-עשר באוקטובר. עד אז הראתה מצרים עליונות מוחלטת במלחמה בישראל. אולם מתאריך זה, כך טענה התקשורת המצרית, נאלצה מצרים להתמודד עם אויב שנעזר במתנדבים מארצות-הברית וקיבל נשק אמריקני, שלא הופעל אפילו בוויטנאם", דברי המחקר הצה"לי.

ההכרה ב"מהפך" והניסוח של סיבותיו הוכתבו, כמובן, מגבוה. אכן, ישראל קיבלה מארצות-הברית נשק, שלא היה לה קודם, דוגמת טילים נ"ט LAW ו-TOW ורובי-סער 16-M, חשובות עד מאוד היו "השלמות" לאבדות במטוסים, וביניהם פנטומים וסקייהוקים.
המתנדבים, בכל מקרה, היו זניחים לחלוטין. חשוב יותר, שהשתנה הטון הכללי - סאדאת עלה על דרך של התקרבות לארצות-הברית. כללי המשחק השתנו, והתעמולה התאימה את עצמה למהלך הפוליטי.

הנראטיב הרשמי של מצרים נבנה על הצליחה מצרית בשישה באוקטובר, המלחמה מתוארת כ"מלחמת תשע השעות", על משקל "מלחמת ששת הימים" במגמה למחוק את הניצחון ההוא ולגמדו. נראה, ש"הנראטיב האישי" של סאדאת לא הושפע כלל גם את מהצליחה הישראלית. תהיה זו טעות עובדתית והיסטורית להציגה כ"קרב על השלום", אך אין ספק שלקרב הזה הייתה חשיבות עליונה במהלכים הפוליטיים הבאים.

יומן מבצעים / ספר הקלטות של חמ"ל [חדר המלחמה] פיקוד הדרום, מחומרי ועדת אגרנט.

לספר אין מספרי עמודים, אך הוא מאורגן לפי תאריכים ושעות היום.

אוגדה 143 במלחמת יום הכיפורים. דוח על מבצע הצליחה ופעילות בראש-הגשר, 24-14 באוקטובר 1973 (21 במארס 1974).

הדוח המסכם של חיל ההנדסה על מבצע הצליחה.

חומר חשוב ממדרגה ראשונה, שמציג רק את נקודת הראייה של חיל ההנדסה. אין בדוח ניתוח וביקורת, ולא כל פרט בו נכון לחלוטין. חשיבותו גדלה כמה מונים בהצלבת המידע עם מקורות אחרים.

שמעון גולן, 2013. מלחמה ביום הכיפורים. מערכות ומודן.

ספר בסיס בהרבה מובנים מקביל ליומן המבצעים; יתרונו במתן תמונה רחבה של הדיונים בפורומים שונים, חסרונו שהוא מצומצם לרמה הבכירה בלבד. הספר מבוסס על פרוטוקולים ועל רישומי אנשים בתפקיד רל"ש או דומה. הוא ממעט בציטוטים, אך הצגת הדברים אמינה ותואמת מקורות אחרים.

יעקב אבן ושמחה מעוז, 2012. בנקודת הכובד. מערכות ומודן.
ספר בסיס, יסודי ומעמיק. עם זאת, הרשינו לעצמנו לחלוק עליו בכמה נקודות.

אמנון רשף, 2013. לא נחדל (מהדורה מורחבת). דביר, זמורה-ביתן, כנרת.

הספר מפרט את לחימת חטיבה 14. לדעתנו, אינו אמין בכמה נקודות. חשוב במיוחד החומר הוויזואלי - מפות ותצלומי-אוויר.
חנוך ברטוב, 2002. דדו (מהדורה שנייה). דביר.

ביוגרפיה של רמטכ"ל המלחמה. ספר חשוב וממצה מבחינת לוחות-זמנים לפעולות הרמטכ"ל, אך נגוע בהיעדר ניתוח וביחס אפולוגטי.
אלחנן אורן, 2004, תולדות מלחמת יום הכיפורים. מטכ"ל / אגף המבצעים - תורה והדרכה (אמ"ץ/תוה"ד) - המחלקה להיסטוריה, (דצמבר).

ספר לא-ביקורתי, אך חשובים מאוד בו לוח האירועים ואוסף המפות. בשנת 2013 יצא לאור במהדורה אזרחית.

ישראל בן-דור, 2002. מחקר על פעולת גדוד 890 בליל 17-16 באוקטובר בציר "טרטור" (טיוטה שנגנזה).

מחקר שלא פורסם, ובאקראי התגלגל לידינו. המחקר כולל חומר חשוב של ראיונות עם קציני מטה ברמת הפיקוד-אוגדות-חטיבות וכן חומר מצרי מפרסומים וממסמכי שלל. לדברי אמנון רשף, נפסל הספר לפרסום בגין "רמתו הירודה", אך איננו מסכימים עמו. בכל מקרה הרעיון לא לפרסם חומר ייחודי, שאינו פוגע בבטחון המדינה, מוזר, ואינו תואם את עקרונות המדע.

אתר חטיבה 14 ([קישור]/). הקלטות ותמלולים של רשתות קשר של יחידות החטיבה ושל אוגדה 143.

אין להפריז בחשיבות החומר. צוטט בהרחבה, אך לצערנו לתמיד בשלמותו, בהרבה מקורות ובראש ובראשונה בספרו של אמנון רשף.
ראיונות של המחבר, של ד"ר אורי מילשטיין ושל אחרים עם קציני מטה, עם לוחמים, עם אנשי חיל ההנדסה ועם אחרים.

בעניין מלחמת יום הכיפורים בכלל ופיקוד הדרום וצליחת צה"ל בפרט נכתבו אין-ספור ספרים, חלקם חשובים, אך לא פירטנו אותם. במישרין ובעקיפין הם מסתמכים על אותם המקורות: רישומי רל"שים, רשתות קשר ויומן המבצעים של פיקוד הדרום בתוספת היכרות אישית של המחברים, או של האנשים המקובלים עליהם. מבלי לזלזל באף אחד, בכמה מהם נמצאו טעויות ואי-הבנות - כגון, "עם ציוד בהיכון" (צריך להיות - "עם הציוד ב'יוקון'"). היות שהמדובר במקום מסוים ובציוד מסוים עד מאוד, משנה הטעות את משמעות האירוע. אנו מזכירים את המקורות האלה כשהשתמשנו בהם.

[בפרק הבא: האם יכולנו לצלוח על גשר מצרי? אמצעי גישור במלחמת יום הכיפורים]