גם אילו הקדישו האגפים, החטיבות והשירותים של ארגון ה"הגנה", את כל מעייניהם ל"תוכנית ד" (שהוצגה בפרק הקודם), לא היו יכולים להתכונן לקראתה כראוי עד אחד במאי 1948, כפי שנקבע בתוכנית. אבל הם לא הקדישו לה את מרב תשומת-לבם. משבר הדרכים והשיירות במחצית השנייה של מארס, ובייחוד בחזית ירושלים, ונסיגת ארצות-הברית מתמיכתה בתוכנית החלוקה, הסיטו את תשומת-הלב אל הסכנות המידיות. בייחוד פגע הדבר בחטיבת "גבעתי".

ב-31 במארס הביסו הערבים גדוד של פלמ"ח בקרב שיירת חולדה, שלוחמיו ברחו לקיבוץ ונטשו את חבריהם הפצועים.¹ בעקבות מידע שגוי ומכוון, שהועבר לבן-גוריון, על שהדרך לירושלים נחסמה לחלוטין, וזאת כדי לא לחשוף את מחדלי הפלמ"ח ואת איכותו הירודה, שינה בן-גוריון את האסטרטגיה שלו, ועבר מאסטרטגיה של דחיית הכרעה לאסטרטגיה של הכרעה. הוא הורה להחיל מיד את יעדי תוכנית ד' בגזרת הדרך לירושלים. ומשום שזה היה המהלך האופרטיבי היזום הראשון של ה"הגנה" במלחמת העצמאות, ניתן לו השם "נחשון", על שם נחשון בן עמינדב, שלפי חז"ל היה הראשון שקפץ לים סוף ביציאת מצרים.²

יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, אמור היה לפקד על המבצע. אבל הוא נתקע בגוש עציון, שאליו חש לאחר תבוסת הגדוד השישי של הפלמ"ח, בקרב שיירת נבי דניאל.³ בלית ברירה הטיל הפיקוד העליון את הפיקוד על המבצע על שמעון אבידן. ההכנות למבצע ומהלכיו נמשכו שבועיים. בתקופה זו נעדר אבידן מחטיבת "גבעתי". ולא רק הוא, אלא כך גם גדוד 54 בפיקודו של אלדד אברבוך, שצורף למבצע.⁴ נטישת אבידן הייתה הרת אסון לחטיבת "גבעתי" בכלל ולקיבוץ ניצנים בפרט.

מבצע "נחשון", שמתכנניו תלו בו תקוות גדולות, הסתיים בחמישה-עשר באפריל, בקול דממה דקה ובתחושת כישלון. עיקר הכישלון נזקף לחובת אבידן, שלא הפעיל שניים משלושת הגדודים, שעמדו לרשותו בגזרה העיקרית, שבין שער-הגיא לקסטל, אלא הפעילם בין חולדה ללטרון, גזרה שבה לא נחסמה הדרך לירושלים. הוא גם לא שלט על הגדודים שמפקדיהם הפרו את פקודותיו, ובייחוד מפקד הגדוד הרביעי של הפלמ"ח, יוסף טבנקין, בגזרה שבין שער הגיא למעלה החמישה.⁵ אי-הבנת המאמץ העיקרי של האויב הייתה טעותו הגדולה, כאמור, גם לאחר הכרזת העצמאות, בחזית המצרית, והיא שחוללה את פרשת ניצנים. מפקד בכיר שאינו קורא את שדה הקרב אינו ראוי לפקד על מערכה. הטענה הנשמעת לפעמים שאבידן היה המוצלח במפקדי החטיבות במלחמת העצמאות היא או מגוחכת, או שמצביעה על רמתם הנמוכה עוד יותר של מפקדי החטיבות, והם-הם האנשים שהניחו את היסוד לצה"ל.

בחמישה-עשר באפריל הוטל על יצחק רבין, מח"ט "הראל", להשתלט, בכוח של שני גדודי פלמ"ח, על הדרך לירושלים, במסגרת מבצע "הראל". אך המבצע נקטע באבו בשל ידיעות מוטעות על שהבריטים מפנים את בסיסיהם מירושלים. כוחות "הראל" עלו לירושלים במסגרת מבצע "יבוסי", והדרך אליה לא נוקתה מאויב.⁶ כעבור שבועיים, הוטל שוב על "הראל", בסיועו של גדוד אחד של "גבעתי", להשתלט על הדרך, במסגרת מבצע "מכבי א'", ושוב לא בוצעה המשימה.⁷ בשלושה-עשר במאי, יום לפני הכרזת העצמאות, הטיל המטכ"ל על "גבעתי" "לפתוח עם הפלמ"ח את הדרך לירושלים, ולהעביר שיירות אליה". מפקדת החטיבה וגדודיה, מלבד גדוד 53, עברו לגזרת לטרון, לחמו בה שבוע, אך את הדרך לירושלים לא הצליחו לפתוח. כ-250 משאיות, שנתקעו בירושלים בעשרים באפריל – כרבע מכלל המשאיות שעמדו לרשות הצד היהודי באותה העת – לא הוחזרו ממנה לשפלה.⁸

לא רק מצבה של ירושלים הטריד את הפיקוד העליון, אלא גם הצלחתו האפשרית של אצ"ל לכבוש את יפו. הפיקוד היהודי העליון לא התכוון לכבוש את יפו. לפי תוכנית החלוקה של או"ם, נועד נמל יפו לשמש את המדינה הערבית. לפי הסכם בן-גוריון-עבדאללה, נועדו לעבר-הירדן שטחי המדינה הערבית בארץ-ישראל. לפיכך, היה צפוי שצבאה ייכנס ליפו כשייצאו ממנה הבריטים. ואכן בחמישה-עשר באפריל, דיווח הש"י: "יש להניח שעם הפינוי ייכנסו חיילי עבדאללה ליפו".⁹ ממשלת ארצות-הברית, שניסתה, באמצע אפריל, להמיר את חלוקת הארץ במשטר נאמנות של האו"ם, ראתה ביפו נמל מוצא לכוחות הצבאיים הבינלאומיים, שיבטיחו את הנאמנות, ושגם יגנו על ערביי יפו "מפני היהודים".¹⁰

למנחם בגין, מפקד אצ"ל, היו תוכניות אחרות, והן הטרידו את בן-גוריון לא בגלל סיבות אסטרטגיות, אלא עקב סיבות פוליטיות פנימיות: שמא יזכו בגין וארגונו ביוקרה, שתעניק להם, בבחירות הצפויות לאחר הקמת המדינה, מנדטים רבים בכנסת ואולי, חס וחלילה, יהיה מנחם בגין ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל. השיקול הזה שינה את התוכניות ביחס ליפו, ואת המחיר שילמה חטיבת "גבעתי", ובכלל זה גם ניצנים.

לשירות הידיעות של ה"הגנה" לא היה מידע על ההכנות למהלך שעשה אצ"ל במחצית השנייה של אפריל, אלא יום לפני ההתקפה. ב-24 באפריל כתב ישראל גלילי, ראש המפקדה הארצית של ה"הגנה", לישראל רוקח, ראש עיריית תל אביב, שלו היו קשרים עם אצ"ל: "מפקד תל אביב¹¹ מוסר לי על ריכוזים גדולים של אנשי אצ"ל בארבעה מקומות בעיר, מצוידים במזון לעשרים וארבע שעות ובמספר ניכר של מכוניות. נראה שהם עומדים לתקוף את יפו. מעצמך תבין שיש לנו תוכניות מבוססות ואקטואליות בקשר ליפו. התקפה רבתי עליה כרוכה בהכנות שאינן צבאיות בלבד: פינוי תושבים מאזורים מסוימים, סידורים רבים להגנת תל אביב וכיוצא באלה. האצ"ל כדרכו אינו חייב בכל אלה. החלטות הוועד-הפועל הציוני אינן מחייבות את האצ"ל. ¹² מתגברים מעשי שוד. אין אנחנו מגיבים, אולם ההיגיון מחייב כי פעולה של מאות מזוינים מתל אביב ליפו, אין לה מקום על סף הגשמת ההסדר. ¹³ כמו-כן מן הנמנע שה"הגנה" תפעל באמצעים לשם סיכול התוכנית, שהיא לגבינו בחינת יוצאת דופן. הפגישה הבלתי-אמצעית עם אצ"ל לא נתקיימה עדיין בשל תביעת התנאי שלהם להחזיר תחילה את הנשק שנלקח מהם בשעת מניעת פעולות. למרות החג, ¹⁴ אבקש את בירורך, ונא עשה את הדבר מיד".¹⁵

ב-25 באפריל תקף אצ"ל את העיר הערבית מצפון. חטיבות "אלכסנדרוני", "קרייתי" ו"גבעתי" של ה"הגנה", התכוננו אז למבצע "חמץ" – כיתור יפו וניתוקה, ופתיחת הדרך לשדה-התעופה בלוד. התקפת אצ"ל שינתה את התוכניות. בו ביום פקד ידין על אבידן, שעוד לא התאושש מכישלונו במבצע "נחשון", עשרה ימים לפני כן, לתקוף את יפו מדרום ולכבוש אותה לפני שהמהלך של אצ"ל יצליח. למבצע ניתן השם "יונה". בפקודת המבצע נכתב: "בימים האחרונים נראים סימני התמוטטות ביפו. הבריחה גוברת בעיקר דרך הים, עקב מחסור בבנזין. הבהלה בקרב האוכלוסייה הגדולה. יש לשער שגם הלוחמים מבוהלים, אם כי הם עדיין בעמדותיהם. 'הפורשים'¹⁶ עומדים להתחיל בכל רגע נגד שכונת מנשיה. הם הציבו כוחות ליד מקווה-ישראל לפגוע בתחבורה ליפו. המגמה: כיבוש יפו ואחזקתה. "גבעתי" יפקד על המבצע בהתאם למכתב מאג"ם".

בפקודת המבצע מפורטות המשימות הבאות: "לרכך ולחדור לתוך קו הביצורים הפנימי של יפו ולבער את קו הביצורים החיצוני, לאורך דרכי הגישה הראשיים, כדי להביא לכניעת יפו, או להכשיר את הקרקע לכיבושה המוחלט." ¹⁷ אבידן תכנן לכבוש את שכונת תל-אריש ואת ג'בליה, ולחדור ליפו. אחרי שנודע על כישלון התקפת אצ"ל על יפו בשלביה הראשונים, הודיע ידין לאבידן: "יתכן שתוכנית כיבוש יפו תתבצע, תלוי בתוצאות פעילותם של אנשי אצ"ל ביפו. על 'גבעתי' להכין לפחות גדוד אחד לקראת כל התפתחות בלתי-צפויה".¹⁸

אבידן הטיל על גדוד 52, בפיקודו של יעקב פרי, לכבוש מוצב צבאי על תל, ליד הכפר תל-אריש,¹⁹ בין חולון לבת-ים; את שכונת דרוויש שבין תל-אריש ליפו, ואת בית המפקדה של יפו, שכינויו היה "בית ביבי", והיה סמוך להצטלבות שדרות המלך ג'ורג'-ג'בליה. ²⁰ לוחמי הפלוגה שנשלחה לתל-אריש לא מצאו את הפרצה בגדר, שחצצה בין מקווה-ישראל ובין הכפר, ולא הגיעו לנקודת ההיערכות במועד שנקבע. אבל התותחים הרעישו את המוצב ואת הכפר בשעה 24:45 כמתוכנן. לבסוף הגיעו לוחמי הפלוגה סמוך למוצב, ואף שאיבדו את יתרון ההפתעה, הסתערו עליו וכבשו אותו. הלוחמים הערביים נסוגו מהמוצב אל הכפר, ומשם ירו על כובשי המוצב שלא היו מחופרים, ופגעו ברבים מהם. הפלוגה, שנשלחה לכבוש את שכונת דרוויש, תעתה בדרך ולא הגיעה ליעדה. פרי שלח עוד פלוגה בפיקודו של דני דילוג'י²¹ אל הכפר תל-אריש. הלוחמים הערביים עזבו את הכפר, הניחו לפקודיו של דילוג'י להיכנס אליו, וירו בהם מן הפרדסים שהקיפו אותו. דילוג'י ופקודיו נסוגו מהכפר אל גבעה בין חולון לתל-אריש. המג"ד שלא ידע מה קרה להם, שלח משוריינים לחלץ פצועים רק מהמוצב.

כשנודע לערבים שהיהודים תקפו את תל-אריש, יצאה מיפו תגבורת של פלוגה, ושל משוריין מהתגבורת שנשלחה יום קודם לכן ליפו מ"צבא ההצלה", בפיקודו של מישל עיסא. בשעה שלוש אחרי חצות הסתערו עיסא, פקודיו ולוחמים מקומיים על תל-אריש, ברימונים ובירי מנשק קל, בחיפוי של מקלע בינוני, כיתרו אותו משלושה עברים, וחסמו את דרכי התגבורת של היהודים. המשוריינים, ששלח פרי לעזרת תל-אריש, לא פרצו את המחסומים. פרי פקד על כל הכוחות לסגת למקווה-ישראל. תוך כדי נסיגה נפגעו רבים מכדורי הערבים. נראה שכמה מלוחמי "גבעתי" נפלו בשבי. גופותיהם לא נמצאו. שלושים ושלושה מלוחמי גדוד 52 נהרגו ומאה נפצעו.

אבידן כתב: "הייתה טעות מצד מטה החטיבה להתנות את אפשרות התנועה בצירים שהובילו אל היעדים הסופיים, בכיבושו והחזקתו של היעד הראשון... היה שימוש טאקטי בלתי נכון בשריון... הוא הופעל בשטח נטו ובסמטאות האפלות והנפתלות של השכונות... המטרה הישירה לא הושגה... במעבר של החטיבה ממחתרת לצבא, מקופל המחיר שכוחות מחתרת סדירים למחצה חייבים לשלם, מן הסתם כשהתנאים מאלצים אותם לעבור בבת-אחת משיטת לחימה של 'פגע וברח' לכיבושו של שטח ואחזקתו".

יעקב פרי מנה את גורמי התבוסה: "לא היה מידע בדוק על כוחות האויב שבאזור. הלוחמים לא הכירו את השטח. הפלוגות הלוחמות הורכבו מגדודים שונים ולא התכוננו למתקפת נגד. השימוש בסיוע ארטילרי לא היה נכון".²²

להפעלת חטיבת "גבעתי" מחוץ לגזרה שעליה הופקדה, אם בשל הערכה שגויה של המטכ"ל, אם בשל כישלון של חטיבות אחרות (בעיקר – "עציוני" ו"הראל" בגזרת ירושלים), ואם בשל שיקולים פוליטיים, היה מחיר כבד: ראשית, החטיבה לא ביצעה משימות שהוטלו עליה בתוכנית ד': היא לא השתלטה על משטרת עירק-סואידן ששלטה על כביש מג'דל-פלוג'ה ועל קיבוץ נגבה; היא לא כבשה את הכפרים זרנוגה, קוביבה ויבנה הערבית, שהיו ממוקמים בתחום המדינה על-פי החלוקה, ולא את הכפרים פלוג'ה, ג'וליס ומסמיה, שהיו מחוץ לשטח המדינה היהודית, אך היו חיוניים להגנתה; היא לא כבשה את המחנה הצבאי הגדול סרפנד (צריפין), ולא השתלטה על דרכי התחבורה העיקריות. ²³ שנית, החטיבה לא התארגנה באופן מיטבי לבלום את פלישת הצבא המצרי, לאחר הכרזת העצמאות.

לא פחות ממחדלים בתחום המבצעים, נודעת חשיבות גורלית למחדל המחשבתי של מפקדי החטיבה: לפי מג"ד 53, יצחק פונדק, עד הפלישה המצרית, לאחר הכרזת העצמאות, לא התקיים אפילו דיון אחד במפקדת החטיבה על דרכי פעולה אפשריות של המצרים ועל הדרכים להתמודד איתן לאחר שיפלשו. ²⁴ את המחיר הטרגי שילם קיבוץ ניצנים שהופקר בקרב המכריע על-ידי חטיבת "גבעתי" ועליו בלבד הוטל לבלום את הכוח הקדמי של צבא מצרים בדרכו צפונה, מבלי שהוכן לכך פיסית ונפשית ומבלי שהחטיבה סייע לו ברגע האמת. בייחוד הדבר פגע בתפקודו של המח"ט שמעון אבידן, שמרוב משימות שהוטלו עליו שלא בגזרתו, הוא לא הכשיר את עצמו למשימה העיקרית שלו ושל חטיבתו: לבלום את הצבא המצרי. לפיכך, הוטלה משימה אסטרטגית זאת על קיבוץ ניצנים, וחבריו שילמו על כך בדם רב שניתן היה למנעו.

1. ראו מילשטיין, תולדות מלחמת העצמאות ד' – ממשבר להכרעה, פרק שמיני.
2. מסכת סוטה ל"ו ל"ז.
3. ראו מילשטיין, תולדות מלחמת העצמאות ד', שם, פרק שביעי.
4. ראו מילשטיין, תולדות מלחמת העצמאות ד' פרק שנים-עשר.
5. ראו מילשטיין, תולדות מלחמת העצמאות ד', פרק ארבעה-עשר.
6. ראו אורי מילשטיין, דרך רבין ומורשתו, הוצאת שרידות והמדרשה הלאומית, 2010, פרק שביעי.
7. מילשטיין, דרך רבין ומורשתו, פרק שנים-עשר.
8. איילון, חטיבת "גבעתי" במלחמת הקוממיות, עמ' 474-456.
9. א"צ, ידיעות טנא. הנידון: פינוי יפו, 15 באפריל 1948.
10. תעודות מדיניות, תעודה 397, פרוסקאואר – משא-ומתן עם ר. לווט וד. ראסק, 19 באפריל 1948.
11. אלוף מיכאל בן גל, מפקד חטיבת "קרייתי" התל אביבית.
12. גלילי הטעה את רוקח: הועד הפועל הציוני אישר בהצעה ב-13 באפריל לאחד את ארגון "ההגנה" עם אצ"ל, לצבא אחד, שיהיה, אחרי הכרזת העצמאות, הצבא של מדינת ישראל. גלילי וחבריו השמאלנים ששלטו בארגון "ההגנה" לא מימשו את ההחלטה. בן-גוריון לא התערב. התנהגות זאת של גלילי וחבריו הייתה אחד הגורמים שהגיעו את בגין לתקוף את יפו.
13. בישיבת הוועד-הפועל הציוני בשלושה-עשר באפריל, בתל אביב, אושר הסכם לשיתוף פעולה מבצעי בין ה”הגנה” לאצ"ל. ראו מילשטיין, עלילת דם בדיר יאסין – הספר השחור, עמ' 79-78.
14. חול-המועד פסח.
. ארכיון תולדות ה”הגנה”, ארכיון גלילי, תיק 24, למר פקס מהלל, 24 באפריל 1948.
15. כינוי ב"הגנה" לאצ"ל.
16. ארכיון צה"ל, מאג"ם ל"גבעתי", פקודה למבצע יונה, 25 באפריל 1948.
17. ארכיון צה"ל, מאג"ם ל"גבעתי", פקודה למבצע יונה, 25 באפריל 1948.
18. כיום – שכונת תל-גיבורים בחולון.
19. כיום – שדרות ירושלים ביפו.
20. נהרג בקרב גבעה 69 בעשרה ביוני 1948.
21. איילון, חטיבת "גבעתי" במלחמת הקוממיות, עמ' 518-504; א"צ, ידיעות טנא, 28, 29, 30 באפריל ו-4 במאי; הראיון עם שמעון אבידן.
22. איילון, חטיבת "גבעתי" מול הפולש המצרי, מערכות, 1963, עמ' 44-43.
23. סדרת הראיונות עם פונדק