גדוד 68 במלחמת יום הכיפורים - ארגון מחדש

מתוך 254 לוחמים ומפקדים של גדוד 68, פונו/חולצו/מולטו 130 לוחמים. מבצעי החילוץ נערכו באופן עצמי, ללא מעורבות וסיוע של כוחות אחרים, בגזרה הצפונית בפיקוד ישיר של מג"ד 68.

מבצעי החילוץ התחילו בגזרה הצפונית בשבעה באוקטובר, ונמשכו עד תשעה באוקטובר. המעוז היחיד, שהמשיך להילחם ללא הפסקה, הוא "בודפסט" בפיקוד מוטי אשכנזי ובסיוע ישיר ומרכזי של שני טנקים מגדוד 9 בפיקוד שאול מוזס. כל שאר המעוזים לאורך התעלה פונו, או נפלו בידי המצרים.

בתשעה באוקטובר "נקבר" סופית קו בר-לב, שהיה במלחמה קו וירטואלי בלבד. הקו האמיתי במלחמה הקשה היה "קו גדוד 68".

יכולת העמידה של "בודפסט" הוטלה בספק כבד, כיוון שציר הגישה היחיד למעוז נחסם על-ידי כוח קומנדו מצרי בסד"כ משוער כגדוד. הכוח המצרי התמקם לחסימה כבר בשישה באוקטובר בערב לאחר שנחתו מהים. כפי שתואר, כוח טנקים מבית-הספר לשריון בפיקוד יעקב לפידות ניסה להשמיד את כוח החסימה המצרי,כבר באותו הלילה ללא הצלחה, ונאלץ לסגת עם אבדות.

בשמונה באוקטובר התייצבה החזית מול שתי הארמיות המצריות בארבעה כוחות אוגדתיים (לאחר התייצבות אוגדות המילואים). בגזרה הצפונית כוח "נמר" בפיקוד קלמן מגן; בגזרה המרכזית אוגדה 162 בפיקוד אברהם אדן ואוגדה 143 בפיקוד אריאל שרון. בגזרה הדרומית אוגדה 252 בפיקוד אלברט מנדלר.

בשמונה-תשעה באוקטובר ניסה "כוח נמר" להשמיד את כוח החסימה המצרי על הציר ל"בודפסט" בעזרת ארטילריה, מרגמות כבדות ומטוסים ללא הצלחה. בעשרה באוקטובר קיבל מגן גדוד צנחנים מילואים בפיקוד יוסי יפה על-מנת לערוך קרב להשמדת הקומנדו המצרי ולפתיחת הציר ל"בודפסט". בהגיע גדוד הצנחנים לאזור החסימה, התברר שכוח הקומנדו המצרי התפנה מהשטח מבלי שידענו על כך, והציר ל"בודפסט" נפתח.

בשעות אחר-הצהריים המוקדמות התקרב חפ"ק גדוד 68 בפיקוד המג"ד ל"בודפסט" במגמה להיכנס למעוז, ולבחון מקרוב את מצב הכוחות וכל סיוע אפשרי אחר. כשני ק"מ לפני "בודפסט", היינו עדים להפגזת תופת אימתנית, שנחתה על המעוז ועל סביבותיו ללא הפסקה. המג"ד החליט להשאיר את החפ"ק על הציר במרחק סביר מהמעוז, ונכנס למעוז לבדו בטנק המ"מ שאול מוזס.

תוך כדי הפגזה כבדה מתותחים וממרגמות כבדות (240 מ"מ), מצא המג"ד את עצמו בצאתו מהטנק בתוך מעוז מרוסק והרוס כולו, שכוסה באש ובעשן כבד, ו"זכה" להכיר ולהבין (במנה גדושה) מקרוב,מה עבר על לוחמי המעוזים במהלך ימי הקרבות הקשים. בדילוגים ובזחילה תחת אש כבדה הגיע המג"ד לעמדת הפיקוד של מוטי אשכנזי, שעמד חשוף ופיקד בעוז ובקור-רוח על לוחמי המעוז. את לוחמי הגדוד פגש המג"ד בבונקר,² והיה מלא הערכה לעמידתם במלחמה. בתוך המעוז במשך כמה שעות, התגבשה אצל המג"ד החלטה להחליף את לוחמי גדוד 68 ביחידת נח"ל סדירה בפיקוד מ"פ, שניתנה ת"פ הגדוד אתמול.

ואכן, באחד-עשר באוקטובר בחשיכה, ולאחר אימונים ותדריכים מתאימים, הוביל מג"ד 68 את כוח הנח"ל ל"בודפסט", והתבצעה ההחלפה של אחרוני הלוחמים מגדוד 68 בזירה המצרית.

מג"ד 68 נשאר עם חפ"ק מצומצם בבלוזה ת"פ כוח "נמר" כאחראי ישיר על "בודפסט". לוחמי ומפקדי גדוד 68, שפונו מהמעוזים, רוכזו במאו"ג בפיקוד אורי הורוביץ, הסמג"ד, כעתודת חי"ר למקרה הצורך. בשלב מאוחר יותר התפנו לנח"ל-ים.

בשלושה-עשר באוקטובר נהרג אלוף אלברט מנדלר, מפקד אוגדה 252, בשדה הקרב. מגן נקרא לדגל, ובנסיבות טרגיות קיבל את הפיקוד על אוגדה 252, ועלה בדרגה. פרידתי ממנו הייתה טעונת רגשות. מעל לכל, בעזרתו ובמעורבותו הצלחנו לפנות את המעוזים ולהציל כ-130 חיילים ומפקדים מגיהינום של מוות, של פציעה ושל שבי. לא ידעתי אז, שזו פרידה לתמיד מקצין בכיר אציל-נפש ומפקד לדוגמה. מגן נפטר מדום-לב בקרון הפיקוד שלו לאחר הפסקת-האש עם מצרים בקרבת הקילומטר ה-101 (מקהיר). צה"ל ומדינת ישראל איבדו את אחד המפקדים היותר טובים.

תא"ל ששון יצחקי (ראש-מטה פיקוד הדרום) – קצין שריון ותיק ומנוסה, החליף את מגן בפיקוד על כוח "נמר" כבר בשלושה-עשר באוקטובר. למחרת נפגשנו לפגישת היכרות ולקבלת הנחיות להמשך פעילות. מאחר שכל אנשי גדוד 68 עזבו את נח"ל-ים, וחזרו לירושלים, מטרת הפגישה הייתה לשחרר אותי כמג"ד 68 מהגזרה.

תא"ל יצחקי ביקש, שאישאר כקצין האג"ם של כוח "נמר", והרעיף עליי שבחים כמומחה מיוחד לגזרה ולתפקיד. כיוון שלא הייתה לי כל היכרות מוקדמת עם יצחקי, הנחתי שידו של מגן הייתה בעניין. אישית, היה לי עניין רב בהצעתו מבחינה צבאית מקצועית – ונאמר גלויות, גם מבחינת הקידום האישי בקרירה הצבאית. ממול ניצבה אחריותי האישית לא רק לתפקידי כמפקד הגדוד, אלא בעיקר מחויבותי האישית ללוחמי הגדוד ולמפקדיו, למשפחות השכולות, לנעדרים ולשבויים. ביקשתי קצת זמן לעכל את הרעיון, ולקבל החלטה בהתאם. התייעצתי טלפונית עם אלוף יונה אפרת, אלוף פיקוד המרכז, שמינה אותי לתפקיד שלושה חודשים קודם לכן. אפרת אפשר לי להחליט לפי שיקול-דעתי ללא קביעת עמדה מצדו.

בסיכומו של דבר, ברית הדמים, שנכרתה ביני ובין אנשי גדוד 68, הכריעה את הכף, וקיבלתי החלטה ברורה וחד-משמעית" ייעודי כמג"ד 68 חשוב הרבה יותר וללא כל השוואה עם שיקולים ועם אינטרסים אישיים. עליי בלבד מוטלת המשימה לשקם את הגדוד על לוחמיו ועל מפקדיו, ולהחזירו בהקדם למערך צה"ל כגדוד בעל כשירות מבצעית נדרשת.

הודעתי לתא"ל יצחקי על החלטתי, ונפרדנו כראוי לאנשי צבא. לא בקלות עזבתי את הגזרה הצפונית ואת זירת תעלת סואץ, אך בראש מורם עם הפנים קדימה.

כוחות גדוד 68, שנחלצו מהמעוזים, התרכזו תחילה בפיקוד אורי הורוביץ, הסמג"ד, במאו"ג בלוזה כעתודה בגזרה הצפונית. לאחר הגעת אוגדה 162 ואוגדה 143,הועברו יחידות הגדוד לנח"ל-ים. לאחר כמה ימים קיבלנו אישור לעלות לירושלים.

כוחות גדוד 68, שלא גויסו לשירות מילואים בקו התעלה (כחצי ממצבת הגדוד), התרכזו במחנה אהלים בשטח האימונים של מעלה אדומים,⁴ ועסקו בהתארגנות ת"פ יעקב אבן, אחד המג"דים לשעבר. הסמג"ד, שהגיע עם כוחות הגדוד מהתעלה, קיבל פיקוד מיעקב אבן, והמשיך בפעילות ארגונית.

עם הגעת מג"ד 68,לשטח התארגנות הגדוד, בחמישה-עשר באוקטובר, החלה התארגנות מואצת של פלוגות הגדוד (ארבע פלוגות רובאיות, פלוגה מסייעת ופלוגת מפקדה).

מוטי אשכנזי מונה כמ"פ ג' במקום גדי שומך, שנפל בקרבות, וגדעון שביט מונה כמ"פ מסייעת במקום גדי רשף, שנפל בקרבות. מונו שבעה מ"מים במקום חמישה שנפלו אחד שנפצע קשה ואחד שנפל בשבי. מונו סמלי מחלקות ומ"כים חדשים במקום הנופלים והשבויים.

לא-מעט לוחמים שנחלצו מהמעוזים לא היו כשירים מסיבות שונות להמשך השירות בגדוד. לאחר כמה ימים,התחילו הפלוגות בתוכנית אימונים מרוכזת, שהכין המג"ד (אימון הפרט, אימון החוליה, אימון הצוות, אימון המחלקה ואימון הפלוגה), כולל ירי בכל הכלים ובכל הרמות. שטח האימונים היה מוכר היטב למג"ד מתקופת שירותו כמג"ד 12 בחטיבת גולני.

מטרות הכנסת הגדוד למשטר אימונים קבוע ומרוכז,מעבר לצורך להכשירו ליכולת פעילות מבצעית, היו בין השאר להוציא את הגדוד במבט קדימה מהטראומה הקשה שעברו החיילים והמפקדים בקרבות במעוזי בתעלה.

בפגישתי עם אלוף פיקוד המרכז דיווחתי לאלוף, כי הגדוד מוכן לכל פעילות מבצעית שתידרש, וביקשתי שיטיל עלינו משימה צבאית חשובה, שתסייע לכולנו להתאושש. לשבחו של אפרת, שנענה לבקשתי, הוחלט בו-במקום בהתייעצות עם עמוס מדרוני, מח"ט הבקעה (המ"מ שלי בקורס מ"כים בג'וערה), כי גדוד 68 יאייש את כל מוצבי קו הבקעה, ומפקדת הגדוד תהיה במחנה חנן במשטרת יריחו. תוך זמן קצר מאוד נכנסנו לפעילות מבצעית מלאה בקו הבקעה, במוצבים ובסיורי הבט"ש. מהמג"ד וממפקדת הגדוד, דרך כל המפקדים והחיילים בפלוגות, היינו כולנו עסוקים יום ולילה במשימות המבצעיות, שהטילה עלינו חטיבת הבקעה.

לאחר כמה שבועות, באישור מח"ט הבקעה ולאחר חזרת השבויים מהשבי המצרי, התחלנו בסדרת תחקירים מבצעיים במחנה שנלר בירושלים, לכל מעוז בנפרד. בעזרת דני אשר, קמ"ן חטיבה 16, נבנה דגם של מעוז, שאפשר למפקדים ולחיילים לתאר בפירוט רב את כל מה שהתרחש במעוז מתחילת פרוץ הקרבות ועד פינויו, או נפילתו בידי המצרים. כל התחקירים הוקלטו וצולמו על-ידי אבי יפה (לוחם הגדוד ממעוז "פורקן"). התחקירים נמצאים במחלקת היסטוריה של צה"ל.

במקביל לכל הפעילות הארגונית, לפעילות האימונים ולפעילות המבצעית, מונה צוות מורחב בפיקוד ובאחריות חנן גוראל, שליש הגדוד, שהורכב מאנשי הגדוד בעלי רמה מקצועית גבוהה, שטיפל בצורה רצינית במשפחות השכולות, במשפחות הנעדרים, בשבויים ובפצועים. הצוות פעל יום ולילה בפעילות קודש. המג"ד, הסמג"ד, קציני מפקדת הגדוד, מ"פים וקציני הפלוגות התגייסו תוך כדי הפעילות המבצעית החדשה לבקר אצל המשפחות ואצל הפצועים. הצוות הזה ממשיך עד היום בפעולות הנצחה וזיכרון לחללי הגדוד.

בינואר 1974, נקראתי על-ידי אלוף פיקוד המרכז לתפקיד חדש, סמח"ט 612. את תפקיד המג"ד העברתי, לאחר המלצותיי האישיות לאלוף, לאורי הורוביץ, הסמג"ד במלחמה.

הקשר העמוק עם אנשי הגדוד (מפקדים וחיילים), חרף התפקידים השונים, שמילאתי בצה"ל במהלך השנים, נמשך עד היום, וכנראה לא יסתיים לעולם.

1. ב"מצמד" יתבצע בהמשך, החל משישה-עשר באוקטובר, מבצע הצליחה הגדול של כוחותינו לגדה המערבית של התעלה ולניצחון של צה"ל.
2. תחת פיקודו חטיבה ממוכנת 11 "יפתח" בפיקוד פדלה וכוח מוקטן מגדוד 68.
3. בכל המעוזים החזיקו הבונקרים מעמד חרף ההפגזות הכבדות.
4. העיר מעלה-אדומים טרם עלתה על הקרקע וטרם נבנתה.