"אשרי האדם השמח ביום אחרון יותר מאשר ביום הראשון". את הפסוק התמוה הזה שמעתי בהלוויתו של שמעון פרישמן. המספיד, ידידו הטוב של שמעון, מיהר לפרש את דבריו ואמר: "ביום אחרון האדם רואה את מעשיו במשך כל חייו ואם עשה מעשים טובים – אשריו".
שמעון אכן עשה מעשים טובים. חבריו הירבו לספר על פעילותו הענפה והברוכה בארגון "בני ברית", על העזרה שהעניק לאנשים רבים ועל פעילותו הספורטיבית במועדון המקומי.
מדברי המספידים למדתי שאותם אנשים שעברו את השואה הנוראה, עשו כמיטב יכולתם לעזור לאחרים, לאחר שהתבססו כלכלית. מכוות האש האיומה הותירה בהם שאיפה להביא אור וטוב לבני עמם.
שמעון נולד בכפר קטן בהרי הקרפטים, בן חמישי במשפחה יהודית אדוקה. הילדות בכפר הייתה מאושרת. רב רובו של הכפר היה מאוכלס במשפחות יהודיות. הבנים למדו ב"חדר" ומצאו גם זמן להשתובב ביער הסמוך ובנחל הזורם בקרבת הבתים. המלחמה קטעה באכזריות את הילדות. שמעון ובני משפחתו נשלחו לאושוויץ. בתושייה רגעית קפץ הילד שמעון מתור אחד למשנהו וכך הצליח לחמוק מהטבעת המספר הכחול בזרועו.
ההורים ניספו במחנה ההשמדה ואילו חמשת הילדים שרדו. בן חמש-עשרה היה שמעון בתום המלחמה. נער למוד סבל, חזק ויודע היטב להסתדר. אחיו הפליגו לארצות הברית, אולם לא הצליחו לשכנעו להצטרף אליהם. חודשים אחדים שוטט לבדו באירופה ההרוסה ולאחר מכן הצטרף לאניית המעפילים "תיאודור הרצל" אשר פניה היו לפלשתינה. לרוע מזלו, נתפסה האנייה בידי הבריטים ואנשיה נשלחו למחנה המעצר בקפריסין. עם תום המנדט הבריטי שוחרר שמעון מן המחנה ועלה ארצה. כאן החל ללמוד בישיבה בבני ברק.
קרוביו היחידים בארץ היו דודה אחת בחיפה ושתי בנות-דוד באחת ממושבות הדרום. אצל הקרובים הללו בילה את חופשותיו מן הישיבה ועמם חגג את החגים. בעלי הוא בנה של אחת מבנות הדוד הללו. הוא ציפה בהתרגשות לביקוריו של שמעון בביתם. שמעון היה לו מעין אח בכור. האופניים האדומים שקנה לו כמתנת בר-מצווה היו שם דבר ומושא לקנאתם של בני המושבה!
לאחר שנתיים עזב שמעון את הישיבה והתגייס לחיל הים. לאחר השירות הצבאי, לחצו עליו אחיו שבכל זאת ינסה את מזלו בארצות הברית. ארבע שנים שהה שם במהלכן החליף עבודות רבות. בסופן החליט שישראל היא ביתו ושב ארצה. הוא למד מקצוע הקשור בימאות וקבע את משכנו בחיפה, סמוך לדודתו הזקנה.
כבר אז החל לעסוק בספורט והענף החביב עליו היה הטניס. במגרש הטניס הכיר את מי שעתידה הייתה להיות אשתו. היא הגיעה ארצה מדרום אמריקה, בת להורים "יקים" שנמלטו מברלין עם עליית היטלר לשלטון. כעבור מספר חודשי חברות ולאחר שקבל את ברכת קרובות משפחתו, הם נישאו. תוך שנים אחדות נולדו להם בן ושתי בנות.
את שמעון ומשפחתו הכרתי לאחר נשואי. הם נהגו לבוא פעמים אחדות בשנה לבקר את חמי וחמותי. בעיקר הקפידו לבוא בסוכות ולאכול יחד עם כל המשפחה בסוכה המסורתית שבחצר. מצבם הכלכלי היה טוב והם חיו ברווחה. הייתה להם מכונית אמריקנית גדולה ורחבה אשר משכה את לב כל רואיה.
ברבות השנים, כאשר ילדיהם בגרו וכבר לא הצטרפו אליהם, התמעטו ביקוריהם. למרות שנדרשו לנסיעות ארוכות, עדיין הקפידו להשתתף בכל השמחות, ולהבדיל בהלוויות.
לפני שנתיים חלה בסרטן. הוא ניהל מאבק אמיץ במחלה וסירב להיכנע לה, כמעט עד ימיו האחרונים. הפעם האחרונה שבה ראינו אותו הייתה בקיץ שעבר, באחת החתונות. הוא נראה טוב ולולא ידענו על המחלה המקננת בגופו, לא היינו חושדים בכך.
עקב עיסוקי היום-יום, לא התקשרנו לשאול לשלומו. מדי פעם שמענו דיווח מאחד הקרובים ולבושתנו – הסתפקנו בכך. אנחנו שייכים לאותם אנשים המתקשים להתמודד עם דיבור על המחלה האיומה הזו ועל כן מעדיפים להתרחק.
על מותו של שמעון שמעתי במהלך חופשה במלון הצופה אל הכינרת. היה זה בוקר שלו. יצאתי מן הבריכה, לאחר שסיימתי את "מנת" השחייה היומית שלי והתיישבתי בצילו של אחד העצים הסוכך על הרחבה המרוצפת. יצרני הרעש (קרי הילדים וצוות הבידור והמוסיקה של המלון) עדיין ישנו בחדריהם והרעש היחיד בשטח נשמע מכיוונו של צינור המים של המציל השוטף ביסודיות את הרחבה.
דקות אחדות לאחר ששקעתי בקריאת העיתון, נשמעה המנגינה המוכרת מתוך התיק שלי. פתחתי את הנייד ועניתי. הייתה זו גיסתי. לאחר כמה משפטי נימוס מקובלים, אמרה לי: "שמעון נפטר. ההלוויה מחר באחת-עשרה בבית הקברות שבחיפה".
בעלי יצא גם הוא מן הבריכה ונאלצתי לבשר לו את הבשורה המרה. עיניו מלאו דמעות והוא התקשה להאמין שלא יראה עוד את שמעון, איתו אהב לנהל שיחות ארוכות ומעניינות על טיולים בעולם, על פוליטיקה ועל ענייני כספים.
כמובן שהחלטנו להשתתף בהלוויה וכל שיחותינו באותו יום נסבו על שמעון ומשפחתו.
ההלוויה הייתה מרובת משתתפים. בני המשפחה: האלמנה, הבנים והנכדים היו מאופקים ולחצו בחום את ידיהם של כל המנחמים. המספידים הרבו לדבר בשבחו של המנוח ובלבי התעוררה תחושת החמצה על שלא היטבתי להכיר את שמעון ואת מעשיו.
תחושה זו גברה והעצימה כאשר ערכנו, כעבור יומיים, ביקור ניחום אבלים. הסיפורים ששמענו שם על אפיזודות מחייו, השיחות עם בנותיו, שכל אחת מהן התגלתה כאישיות מעניינת וסימפטית – היו מאלפים. כל כך הצטערתי על שלפחות בסוף, כאשר ברור היה שהמחלה ניצחה, לא באנו לביקור פרידה.
את הנעשה אין להשיב אך ניתן ללמוד ממנו לגבי העתיד. הבטחתי לעצמי, הבטחה חגיגית, להשקיע יותר ולטפח את הקשרים עם המשפחה המורחבת.
אם אכן אעמוד בהבטחתי זו – ימים יגידו!
