הַשָׂפָה הָעִבְרִית שֶׁלִּי

המורה גילה הודיעה לתלמידים שבקרוב יתקיים מבחן במתמטיקה. כל הכיתה הופתעה, ורק חנה מרחה באדישות לק על ציפורניה. חנה התקשתה בלימודיה, ובמהלך השיעורים התעסקה בעיצוב תכשיטים. השיעור היחידי שאהבה חנה בבית הספר היה אומנות, כיון שהצטיינה בו. הצלצול נשמע והשיעור הסתיים. כל הילדים התפזרו, ואילו חנה נשארה יושבת לבדה בכיתה. חנה חשה חסרת תקווה, שכן ידעה שגם במבחן זה תיכשל. מזל, המנקה, נכנסה לכיתה. "שוב לא הרימו כיסאות," היא מלמלה לעצמה.

מאז עברו 30 שנה, ואני, המחברת של דניאל, עוד זוכרת הכול מצוין. דניאל עלה לכיתה א', אבל הוא התקשה בלימודים. הילדים זלזלו בו, והוא נעלב מאוד. הוריו דיברו עם מנהל בית הספר, ארגנו לדניאל שיעורים פרטיים, אך זה לא עזר. דניאל לא הצליח ללמוד בכיתה ואיבד את האמונה בעצמו. יום אחד, כשחזר מבית הספר, הוא זרק אותי על הרצפה, וקרא: "יותר אני לא לומד! אני שונא ללמוד! אף פעם לא אצליח!" בסוף שנת הלימודים יצא דניאל לחופש הגדול ולא רצה עוד לחזור לבית הספר.

יום אחד חשבתי: אולי אעשה גינת ירקות בחצר ביתי. החלטתי לעשות זאת, והתחלתי לעבוד. קודם כול עקרתי את הקוצים בכפפות מיוחדות. אחר כך הפכתי את האדמה ויישרתי אותה במגרפה. אבנים קטנות נתקעו בשיני המגרפה. מדי פעם עצרתי והוצאתי אותם. לבסוף הסתכלתי באדמה החרושה בהנאה, וחשבתי: איזה יופי של גינה תהיה לי.

ביום חמישי, בחג החנוכה, התקבצו כל החיות בחי-בר בכרמל להדליק את הנר הראשון, כשלפתע החמור נער: "אני מריח עשן." מיד פרצה בהלה בקרב החיות.

הוֹי, הכרמל הנישא ומתרומם