אנו מכירים אותם, גם כשאינם כאן;
שומעים אותם וחשים את מגע צילם הרודף.
בהביטנו לפנית הרחוב הטורף
אנו חשים קולם כשם שחשים את פעימות הלב.
ברגע דל של חלל ריק ומבודד, אנו חשים לברוח למעגל שותק
ושואפים להסתתר מאחורי הרי הנוף שבאופק.
אנו מגיעים ליעד בו חטאי העולם רחוקים מאנוש
וממשיכים להסתתר מתחת לסלע, לצד העץ ובחסות צל הירח.
הדם נעלם, הרעש נדם, השחור מתלבן והקווים מזדקרים;
אין עוד בנמצא את פיתול החיים.
לרגע אנו חשים כי הגענו אל מעבר למנהרה
שם אור השמש
מציג צל חדש ובהיר.
עוצמים עיניים, נושמים עמוקות, נרגעים ומתעוררים.
פוקחים מבט.
אנחנו עדיין כאן.
קול הקריינים עודו רודף.
אולי מתוך בחירה, אולי באין ברירה.
האם קולם הוא כבר קולנו?
