את אנחתי תישא הרוח.
רק אל מרפא עלי יזור (מלשון מזור).
על מכאובי תם הויכוח, ורק השם לי יעזור.
פרוצות שפתי מבלי לנוח, ומכורות להזיה,
מרבה מכאוב, שוכב סרוח,
אמת נשקפת כבדיה.
על שדות אמת עלה השקר ויבולם הוא מכלה.
אני הולך עם כל היתר,
ללא רועה, כלום לא ניגלה.
רק התבונה אשר רוחקת,
זועקת עוד:"בוא אחרי"!!!
אבל אני, מכור לשקט,
המחלחל אל תוך עיני.
ובקרוב אמצא מרגוע,
מול כף רגלו של אלוהים.
שוכב שלו, מרבה לנוח,
בלי חטאים מתגלגלים.
הוגה לצדק. לא ירא עוד,
מקטל, קרב, ומלחמה.
ועל קיברי, שמי השכוח,
אשר ניבצר בלב אומה.
