כמו ציפור קטנטנה, אשר בשמיים,
את עזבת את הגוף ופרסת זוג כנפיים,
החיים, שבגדו בך כל פעם בחיוך,
לא יוכלו עוד למנוע אל החופש לעוף.
את השמחה לא לגמת,
רק שרדת את הבכי,
עם כאב עז נרדמת
וצריבות על הלחי...
את נלחמת בחיים,
בגורל החצוף...
שיהיה מעט נאים,
גם אם זה בתוך הכלוב.
כמו ציפור קטנטנה, שהעזה לחלום,
למעט אהבה, כה ייחלו זוג עינייך,
שרינה עוד תמצא את דרכה לאור יום,
בנשיקות ענוגות של האהוב על שפתייך.
את השמחה לא לגמת,
רק שרדת את הבכי,
עם כאב עז נרדמת
וצריבות על הלחי...
את נלחמת בחיים,
בגורל החצוף...
שיהיה מעט נאים,
גם אם זה בתוך הכלוב.
כמו ציפור קטנטנה, שרצתה לשחקים,
את נכנעת לחיים, שעד עפר שוחקים,
אך מאפר שוב רוממת חלומך מחדש,
כדבורה מסמנת מסלול אל הדבש.
את השמחה לא לגמת,
רק שרדת את הבכי,
עם כאב עז נרדמת
וצריבות על הלחי...
את נלחמת בחיים,
בגורל החצוף...
שיהיה מעט נאים,
גם אם זה בתוך הכלוב.
כציפור קטנטנה, שם לבד מול טורפים,
את הטבת לנווט בין הימים הטרופים,
בין בגידות שבגוף לבוגדים לך בלב...
את תקוות החיים, - את מהלת בכאב.
את השמחה לא לגמת,
רק שרדת את הבכי,
עם כאב עז נרדמת
וצריבות על הלחי...
את נלחמת בחיים,
בגורל החצוף...
שיהיה מעט נאים,
גם אם זה בתוך הכלוב.
כמו ציפור קטנטנה, את חרדת לסכן,
לבדך, בלי עזרה, להעמיד את הקן,
אך למרות הגזרות, מול קשיים שעולים,
את הצלחת לגדל בו גם זוג גוזלים.
את השמחה לא לגמת,
רק שרדת את הבכי,
עם כאב עז נרדמת
וצריבות על הלחי...
את נלחמת בחיים,
בגורל החצוף...
שיהיה מעט נאים,
גם אם זה בתוך הכלוב.
כמו ציפור קטנטנה... שכאן על חלוני,
את דמותך בזיכרון מעלה דמיוני...
בשמחות הקטנות נאחז כדי לנצור,
אותך אימא שלי... ולשחרר אל הדרור.
את השמחה לא לגמת,
רק שרדת את הבכי,
עם כאב עז נרדמת
וצריבות על הלחי...
את נלחמת בחיים,
בגורל החצוף...
שיהיה מעט נאים,
גם אם זה בתוך הכלוב.
כמו ציפור קטנטנה, מעתה ולעד...
זיכרון בראשי מעלה שוב מצעד,
חג פורים רק בזכות תענית של אסתר,
כדי לזכור, לשמר, לחיות... לא לוותר.
מוקדש באהבה אין סופית לאמי אסתר (אספיר) זכרה לברכה.
©נולד לכתוב.
