ניסן אשרי, ראש חודשים, וגם אביב אשרי,
אבל אשריו אינו מגיע לאשרי תשרי.
לא כי העולם נברא בו, לא כי הוא ברוך חגים
אלא כי הוא מחבר את כל המפולגים.
כל החדשים הם ריב בין שמאל לבין ימין,
בין מטיל ספיקות כדין, לבין המאמין,
בין מצפינים למדרימים, בין שוע לעני,
בין ליטאי וחסידי לבין הכנעני.
בא תשרי נשכח הכל, מוצאים את הכתובות
ומשגרים בלי חשבונות לכל שנים טובות.
צעיר זוכר פתאום זקניו, זקן דומעות עיניו
בכותבו ברכות מלב לנכדי בניו.
מה כותבים, כל טוב, בריאות ואריכות ימים,
וגם אושר, עושר ואחווה, שלום בין העמים.
וכל כרטיס של ברכה נודף ריחות פרחים
ונוטף דבש מתוק על אודם תפוחים.
ודומה כי העולם נברא רק לשם כך
ויום הזיכרון קדוש כדי שלא נשכח!
אשרינו בתשרינו, זכות היא לנו גם חובה
להתחבר ללב אחד בשנה טובה!
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
