קִנָּמוֹן

לֹא עַל דּוֹד כָּךְ הַלַּיְלָה בְּגֶשֶׁם יִבְכֶּה וְיִדְמַע.
לֹא שֶׁל בֵּן אוֹ תִּינוֹק הַגּוּפָה הַקְּטַנָּה שֶׁנִּטְמֹן
שָׁם בַּקֶּבֶר הַקַּר, מִתָּחַת עֳפָאֵי הָרִמּוֹן
(לְשֵׁם כָּךְ בְּכַפִּית שֶׁל זָהָב לוֹ חָפַרְנוּ גֻּמָּה).

עֲבוּרוֹ עַרְפִלִּים אֲפֹרִים נִתְכַּנְּסוּ בִּדְמָמָה,
וְעָנְדוּ סְרָטִים שְׁחֹרִים כָּל יַלְדֵי הַגַּנּוֹן,
רַק לִכְבוֹד הָאוֹגֵר הַקָּטֹן שֶׁשְּׁמוֹ קִנָּמוֹן,
שֶׁהָיָה נַתְרָנִי, יַלְדָּתִי, כְּלִבֵּךְ שֶׁהָמָה.

הָעֵינַיִם בָּרְקוּ, גַם שָּׁמַיִם אִתָּם. וְהָרַעַם...
גַּם אֲנִי, קְטָנָתִי, הִתְקַשֵּׁיתִי הַלַּיְלָה לִישֹׁן,
וְנָגַסְתִּי שְׂפָתַי – וְדִמֵּם בְּכָרַי הַזַּעַם.

עֲלָטָה הִתְגַּנְּבָה לְכַסּוֹת אֶת אֶבְלֵךְ הָרִאשׁוֹן,
וּבַבֹּקֶר שְׁנֵינוּ נָחֵל לְהַמְתִּין לַפַּעַם
בָּהּ נְסֹרֶת חַיֵּינוּ שׁוּב שֵׁד יַהֲפֹךְ בְּקִלְשׁוֹן.