הלב טרף פיסת המוח,
נפש קרעה עוד טלאי מגוף,
ההיגיון ניסה לברוח,
אך צל רדף בו עד טירוף.
העפעפיים בשלכת.
ליד, אין שיושיט לה יד...
ושוב רגלי כושלות ללכת,
רק זיכרונות מצאו מקלט.
גרון ניחר זועק: "הצילו!"
שפתיים לוחשות: "לְמה?"
עיניים מבטם השפילו...
מטר דמעות שטף דממה.
רק בוקר שחייך בשקט,
ליטף ברוך שברי הגוף...
אמר: "רגליים אין ללכת?
אז פרוס כנפיים... ותעוף!"
