לפעמים את נדמית לי לנר,
כמו נידפת לכל משב רוח עובר,
זקופה, לבנה וחיוורת,
אך האש בעיניך תדיר בוערת,
וכמו פרפר הנמשך ללהבת הנר,
גם אני אליך נסחף ובוער.
לפעמים את נדמית לי לנר,
ואני מתבונן ומתפלל - רק שלא יגמר,
ואת אצבעותיי החלב הנוטף צורב,
ואני ממשיך ואוחז, אוהב וכואב,
וגם האש שלפעמים בחומה אותי מלטפת,
היא אותה הלהבה שאת ליבי שורפת.
לפעמים את נדמית לי לנר,
ואולי זו הסיבה, שלצידך אני את נשימתי עוצר.
