לכי לך מארצך וממולדתך ומבית אביך

פני אבי ניבטים בי מן המראה.
הלסת השמוטה
העיניים בוהות באפילה
נשמה שנכלאה
שקועה עמוק
בכלא גופה
אין כל ניצוץ של שמחה

ולידו ניצבת סבתי
נטולת שיניים
טרוטת עיניים
בוכיה

והצבת בלבי מתחיל שוב לפעום

הלם השואה
עצב האומה
שחיתות המדינה

מחפשת בתוכי את כוח החיים
להיצמד אליו
שביב של שמחה
במבול הכאוס המשתולל בחוץ

ללכת אל יקום אחר
יקום של אמת
בו לא ישא איש אל איש חרב
בו אנשים יושיטו יד לנזקק
בחמלה, באהבה

יקום רענן ושמח
שיפציע בלבי כל בוקר
בו לא אאמין יותר
לאשליית הסבל
הרוקדת סביבי באימה

בו אחליף את כבלי הייסורים
בעבותות אהבה.