לפעמים זה נראה כמו אהבה.
כבלי הייסורים, הגעגועים,
הפחד להישאר לבד,
הנכונות להנמיך את עצמך
עד לנקודה בה הסבל הופך לאהבה
ואתם הופכים לאחד.
עד כמה יעמוד בי הכוח
לשאת את הפירוד
את הפחד
את הצורך הנואש
את התלות
האם אצליח לאהוב
ממקום של נתינה ללא תנאי
בלי נואשות מיוסרת
של ילדה קטנה
הזקוקה לאהבה ותשומת לב?
שניים בסבל
הנראה לפעמים כאהבה
סבל החוטים הקשורים איש לרעהו
הצובטים בבשר החי
החותכים אותנו לפיסות כאב צווחות
האם כל זה עומד להסתיים עכשיו
בדמעות כאב
דמעות גיל
דמעות שחרור
האם אכן הקץ לסבל?
