"אין הגדרה, לא בחוק ולא בפסיקה, לגבי מהותו ההכרחית ומשקלו הנדרש של "דבר מה נוסף" הדרוש להרשעתו של אדם מעבר להודאתו (העלולה להיות מחמת לחץ פיזי מתון ולחץ נפשי קיצוני או להפך או שניהם גם-יחד ולמעשה – ארבעתם) ויכול זה שיהא כבטון מזוין ביחס של אחד מלט לשניים חול, ויכול זה שיהא משקלו כמשקל נוצה שנמרטה מראשו של פשוש ומהותו כשל נפיחת אחוריים אל מול רוח סערה"
[מתוך התפלפלות של שופטים עליונים, שכרגיל לא נרשם לגבּיה פרוטוקול]
בראשיתו של דבר
על אותו לוח חלק
שאנחנו לִפנֵי שאנחנו
מה נחרת
מלבד זיכרון?
ואיך בסופו של יום
מבדילים בין מציאות ודמיון?
ואיך בסופו של לילה
בין חלום בהקיץ
וחלום בחלום?
ואם המציאות חשודה כשִקרית
אז הדמיון חייב להיות
חשוד כמציאותי
כי אחרת יוֹק:
לא הקיץ ולא חלום
לא מציאות ולא דמיון:
חור שחור שאין מסביבו
אפילו תחת
מה שמבטל את הבריאה
ואת הבורא גם-יחד
והרי אחד מן השניים
חייב להיות עם או בלי
דבר מה נוסף
שאינו יכול להיות בשום מצב
העדות של עצמו על עצמו
מפני שאפילו אלוהים
יהא מי שיהא אינו יכול להיות
בעד עצמו ונגד עצמו
בעת ובעונה אחת
אפילו לא בעונות המעבר
שהן כשלעצמן עולות במספרן
פי שניים על שנות חייו
של כול יצור חי
ואפילו אלוהים חייב
להיות חי לצורך העניין
כי אחרת העניין יהיה רק בזה
שקונסטנטין גברילוביץ' למשל
התאבד בירייה
מפני שאקדח שתלוי על הקיר
מראשית המחזה – חייב לירות
לפחות בסופו ואז...
בסופו של דבר מה נשאר
מלבד זיכרון
בסופו של דבר של סופו של דבר
אפילו זה
לא.
