אתה עולה בהרהורי בערבו של יום
תחושות שלא ידעתי, לא התנסתי בם
קמו מתהומות הרגש מסערות הדם
לליבי אורה בתוקף כי יידום
כל איבר בי מתגונן איני יודעת איך
ואם אפשר לי להדוף לסגור להתבצר
לשמור נפשי מפני הדחף לוותר
לדחוק הצידה כל הערגה וצורך
כי לימדתני מימים, שקל מאוד לפגוע
גם אם הלב גדול הוא כחצי עולם
מספיק רק מבט קטן מאד של רוע
שימלא את זה הלב בנחלים של דם
את זו הדרך כבר ידעתי בעבר נתון
כשאמרת לי לכי לך לא נותר בי כלום
לא יכולת לי לתת ללכת בלטיפה
את המכה הנחתת ללא כל מחשבה
אותן שבועות של מתה חיה ואי רצון לקום
שהעולם סבב בצד, לי לא היה קיום
אותם ימים כה חשוכים ללא כל זיק של אור
נתעו את חותמם בי סגורה אני מסגור
כולם אומרים צעירה ילדה את כפריחה
אל תבכי דבר שאין לו כפרה
לשכוח זו תכונה של הגנה עצמית
האיש הזה לא לך היה ולא יהיה תמיד
מה הלב יוכל לומר אל כל הדואגים
מה ישיב לאוהבים אשר כה מגינים
חלק בו שבק חיים לא עוד יעור יקום
כל אשר נותר ממנו כבה כאור עמום
ימים חולפים מעל ראשי כרוח ים קרה
נכון ידוע לי היום שאין כבר כל תקווה
אך עם כל זאת עובדת היידע מוכיחה דבר
שכן הזמן מגיש מרפא לחולי העבר
אני יושבת כאן בגן בצל חרוב בשל
היכן אתה תוהה אני האם עלי שואל
לא אל תבוא לא עוד עכשיו אם יש בך עוד לב
הנח לי להחלים לאט מכל תחושת כאב
לך לך אין בי טינה אני כבר אתגבר
האם בך דבר שונה האם אתה אחר
