סַבְלָנוּת <br>

בסוף התקוות הטובות
כמו בסוף הקיץ ההוא
כשנודע שדבר לא ישוב
לעולם בשלום למקומו

בִּפרוֹס הזריחות הקרות
כשהיה כבר ברור מעצמו
שהכול יהפוך פה בִּן-יום
לחושך אחד גדול
שממנו אין שום מנוס

בעונה שבה מסתלקות
כרגיל סנוניות אחרונות
ואת מקומן תופסים
למשל הנחליאלים
שמשום-מה עדיין לא פה
(וזה לא רגיל הלא)

ביום שבו יש לבחור
אם לִגסוֹס בשארית הכוחות
כמו שנהוג לרוב
או לפתע ליפול בכבוד
לנוכח הקרב האבוד
כמו המלך שאול על חרבו

בַּשעה שבה נותרות
רק התקוות הרעות
כמו למשל לראות
את אחרון האויבים מרייר
משלשל-מחרחר-מקיא
את עצמו מתוך עצמו

ברגע שבו אחוש
כמו שחש רק מי שרואה
את אחרון אויביו מרייר
משלשל-מחרחר-מקיא
את שיירי עצמו

אז גם-אם אהיה חצי-מת
(כי הזמן שעושה את שלו
עושה גם את שלך ושלי)
החצי השני יחייך
ובשארית הכוחות
אפילו יפרוץ בצחוק –