ברחנו מאתיופיה, חצינו את סודן.
עברנו מדבריות, הותרנו בדרך חללים.
סבלנו בשקט, איש מאתנו לא פצה פה,
וגם אם רצינו להתלונן נגמרו לנו המילים.
ברחנו מאתיופיה, הותרנו בה רכוש ומשפחה.
חווינו פרידות, הדמעות צרבו לנו את העיניים.
בדרך-לא-דרך ארבו לנו שודדים ורוצחים.
אמרנו: זה שווה אם לבסוף נגיע לירושלים.
ברחנו מאתיופיה, משפחות שלימות התפלגו,
חלקן אפילו התפוררו והאיחוד לא נראה באופק.
נמלטנו באישון ליל, בחמסין, בשרב, בפחד
שהרטיט את ליבנו והאיץ לנו את הדופק.
ברחנו מאתיופיה, הגשמנו חלום בן 2000 שנים,
והיום, תודה לאל, אנחנו חיים בארץ ציון.
אבל יש לנו עוד חלום אחד קטן להגשים,
חלום קטן באמת, אפילו חלום אחרון:
להתעורר בבוקר, סתם ככה, בלי ציפייה,
להתבונן בראי ולגלות את מה שלא יכול להיות, כמובן:
שהפרצוף שלנו כבר לא שחור יותר,
שיש לנו פרצוף צחור, פרצוף לבן.
ברחנו מאתיופיה, הגענו לארץ ישראל
אמרנו: מעכשיו יהיה לנו טוב.
ברחנו מאתיופיה, גילינו כאן מדינה גזענית,
אז מה הפלא שאנחנו מתים כבר לעזוב?!
