היה הייתה נערה יפהפייה
ושמה, כמו תמיד - שלגייה.
כל יום עמדה מול הראי ל'מִסְדָּר'
והראי אמר: "את נראית נהדר-
יש לך לב רחב ויופי של עיניים
למרות שעל אפך תלויים משקפיים
והמלך אוהב אותך, זאת עובדה,
כי את בִּתו היחידה".
שלגייה ידעה שהראי איננו משקר,
כי הוא משקף את המציאות כמו סוקר,
והייתה שמחה ומאושרת,
שהיא שלגייה ולא מישהי אחרת.
אבל כששלגייה יצאה את פתח הארמון,
והתבוללה קצת בתוך ההמון,
לפתע שמעה אנשים מדברים,
שצריך אותה להחרים.
כי היא סיבת הסיבות האפלות
לכל הצרות והמחלות.
כי בגללה, ורק בגללה,
יש אבטלה.
ובגללה, ורק בגללה,
אנשים חיים בצורה משפילה.
ובגללה ורק בגללה,
אומה שלמה מתכלה.
ובגללה ורק בגללה,
יש טרור וחבלה.
ושלגייה, במקום להבין
שהראי, הוא לבדו אמין,
העדיפה את דעת הסביבה
על פני האמת הצרופה.
כי מי יכול מהאמת לחיות
ללא הערכת הבריות?
"קחו את הצעיף אשר לראשי,
תודו, אני עושה מעשה אנושי".
התחננה שלגייה
בנסותה לקבל טיפת סימפטיה.
"קחו גם את הנעליים,
אני אסתפק בגרביים.
קחו ממני את משקפי הראייה,
ובלבד שאהיה בשבילכם ראויה.
קחו גם את השעון,
רק אל תיכנסו לדיכאון.
אבל הפלא ופלא,
ולמרות כל אלה,
בת המלך – הנסיכה
ממש לא זכתה להערכה.
ההפך הוא הנכון!
היא הפכה חסרת ביטחון,
וזכתה במנת זלזול והשפלה
כשהלכה כסומא באפלה.
"ראיתם את הגברת?
זו, שהפכה לעיוורת?"
צחק ההמון,
ובא לקחת גם את הארמון.
או, אז זעם המלך על בִּתו האהובה:
"האם רצונך להשיב לי רעה תחת טובה?
מילא, להציע ממון,
אבל לתת בלי רשותי את הארמון?
על כך לעולם לא אסלח
כי הארמון הוא שלי ולא שלך!"
סופו של הסיפור הוא ברור ומובן
את המצב יכול להציל רק אביר על חמור לבן.
והנמשל: לפירושים רבים ניתן,
ובלבד שלא נמכור נשמתנו לשטן.
