מִישְׁקָה שַאוּלִי וּוִיקְטוֹר סוּבוֹרוֹב

בִרְאוֹתּוֹ עיניו שטר ירוק,
סובורוב בגד בארצו הסובייטית;
פיו כג'ורה נפתח לשימצה.
חרא ניבוליו בואש כלשלשת;
רגב-אדמה לסותמו לא נמצא.

פרצופו של "בוקע קרח" בוער וקודח;
בשנאה נואלת עיניו לוהטות.
על שמו הטוב של הצבא האדום
כעכביש ידו יורדת;
אש וגופרית לשונו נפלטות.

סדום ועמורה - דינו של הבוגד במולדת!
העדיף דולרים וכבוד מפוקפק.
אך האנושות את משחרריה זוכרת;
משפט-ההיסטוריה עוד יוּחַק.

לדידו של סובורוב היה טוב
אילו היו מנצחים הנאצים;
כנראה קסמו לו בירה בווארית
ומכוניות BMW.
מתנותיו של דוד סם כסמים
את מצפונו הרדימו;
הוא סטה גם מעבר גם מהווה.

הוא אינו היחיד בשטנתו למכורתו הסובייטית;
גם מישקה שאולי הישראלי -
יד-ימינו של "בוקע קרח" הרשע.
כמו משמיץ מקצועי
ממציא "עובדות" להכפיש את החייל הסובייטי;
אך לצערנו בשום בית-דין עוד לא הורשע.

לא סובורוב, לא שאולי - אינם סמכות לצדק;
לא הצליחו ולא יצליחו במזימתם.
רוב האנושות לא תקנה את דבריהם הבל;
האנשים לא ישכחו מי באמת שיחררם!