ביד הלשון

ועוד על חוכמת
שלמה המלך.
פעם אחת
חלה מאוד מלך פרס.
הזמינו אליו
את טובי הרופאים,
אולם הם
לא הצליחו להביא
לו מזור.
רופא חכם אחד
שמע על מחלת המלך
והציע
את שירותיו הטובים,
את מומחיותו וניסיונו במטרה
לרפא את
המלך ולהציל
את חייו.
בדק הרופא
את המלך וקבע: רק
חלב לביאה יביא
לַמלך מזור.
מי האיש האמיץ
אשר יגש לַלביאה
לקחת ממנה חלב? -
חשב המלך.
לְפתע צץ רעיון
במוחו: אֶפנה
אל המלך שלמה
הֶחכם מכל אדם
ואשאל בעצתו.
שלח שלמה
את שר צבאו
הצדיק,
בניהו בן יהוידע,
וזה ביקש עשר עיזים
לקחת עימו.
מֶה עשה השר?
הסתתר
מאחורי אחד העצים
ושלח לעבר הלביאה
עז אחת ממרחק.
אכלה הלביאה
את העֵז
וחיפשה אחר מייטיבה.
למחרת התקרב השר
מעט יותר אל
הלביאה ושלח אליה
עז נוספת. אכלה
הלביאה גם אותה
בהנאה רבה,
והתבוננה סביבה לראות
מי הוא האיש
הטוב המספק לה
את הארוחות הדשֵנות.
כך היה גם בימים
הבאים. בכל יום
שלח השר
לַלביאה עֵז נוספת,
כשהוא מתקרב יותר
ויותר לַלביאה
עד שהכירה אותו היטב,
התיידדה עימו
והוקירה לו טובה.
ביום העשירי ניגש השר
אל הלביאה
ונתן לה את העז
האחרונה.
הלביאה הייתה כל כך
אסירת תודה
עד שהיא ליטפה אותו.
בדיוק לשעת כושר
זו ציפה השר,
שמילא את כדו מחלבה,
ומסר אותו
לשליחו של מלך
פרס. נרדם
השליח בדרך וחלם
חלום מוזר.
בחלומו
ראה את האיברים
מתוכחים זה עם זה,
מי מהם החשוב
ביותר. אמרו
הרגלים: אין כמונו
בעולם, אם לא
אנחנו, מי
היה מביא את הֶחלב
למלך פרס?
אמרו הידים: לא כן,
אנו החשובות ביותר.
אם לא אנו, כיצד
היה השליח
נושא את החלב?
- לא כדבריכן, נפקחו העינים.
אם לא היינו מראות
לשליח את הדרך
לא היה כד
ולא חלב למלך.
-הס מלדַבר,
התפאר הלב, אלמלא אני
מי היה מייעץ לשר
את עצתי החכמה?
ואחרונה הלא
חביבה, פתחה הלשון
בדבריה: הלא בזכותי
ניצל המלך.
אם לא הייתי מעלה
על לשוני את ההצעה,
מה הועלתם
כולכם?
- שיתקי! היסו אותה
כל האיברים פֶּה אחד.
והרי אַתְּ שוכנת
בְּמקום נסתר
ואָפל, וכיצד אפוא
אַת משווה את עצמֵך
אלינו?
- חַכו ותִראו שאני היא
השולטת על כולכם!
ענתה הלשון
לעינֵי האיברים
הנדהמים.
התעורר השליח משנתו,
ולא הבין את פֶּשֶר
החלום המוזר.
בְּלב עליז ושמֵח
הביא השליח לַמלך
את כד הֶחלב.
- הנֵּה הבאתי לַאדונִי
חלב כַּלבְּתָא. בְּבַקָּשָׁה,
יואיל המלך
לשתות ממנו ויבריא.
כעס המלך מאוד
וציווה
לתלות את האיש.
בַּדרך לַגרדום
החלו כל אבריו
לרעוד מִפַּחד.
- אם אציל אתכם -
אמרה הלשון,
תודו שאני שולטת
על כולכם?
כן, ענו האיברים המבוהלים.
- דָּבָר לי אל המלך!
אמר השליח,
מדוע זה
צווית לתלות אותי?
- כי הבאת לי חלב כלבה
במקום חלב לביאה
שביקשתי.
- לא כן, אמר השליח,
הבאתי למלך
חלב לביאה, שבארמית
נקראת כלבתא.
ישתה נא המלך
מהחלב, ויבריא מיד.
וכך היה.
המלך שתה מהחלב
והתרפא ממחלתו.
- מה צָדַקְתְּ! הודו הפעם
כל האיברים בִּפְנֵי הלשון,
וחזרו בם מהשפלתה.
- אכן, מוות וחיים
ביד הלשון! הסכימו פּה
אחד, והכתירו
את הלשון החבויה
למלכת האיברים.
שִכפול מפתחות הדם
שכפול מפתחות
המוות
של צפרֵי

הגוף.