מול השער הריק

אֵין מָקוֹם לְשִׁפּוּט בַּמִּגְרָשׁ הַזֶּה. אֵין בּוֹ תַּפְקִיד
לְקַוָּן, לְשׁוֹפֵט חוֹרֵץ דִּין וְשׁוֹלֵף מַשְׁרוֹקִית,
לִקְרִיאוֹת יְצִיעִים, לְכַרְטִיס בְּצָהֹב אוֹ אָדֹם;
לֹא עַכְשָׁיו, כְּשֶׁהַמֹּחַ כְּבָר מֵת וְהַלֵּב מְסָרֵב עוֹד לָדֹם.

לֹא נָטִיחַ בִּפְנֵי שַׁכּוּלִים אֶת פֵּרוֹת שִׁקּוּלָם הַלָּקוּי.
לֹא נָטִיל עַל שִׁכְמָם הָרוֹעֵד גּוֹסְסִים שֶׁאִבְּדוּ שׁוּב סִכּוּי.
לֹא נָדוּן. אָנוּ לֹא בִּמְקוֹמָם. לֹא נָדוּן. רַק נָנוּד לְלֶכְתָּהּ
שֶׁל תּוֹחֶלֶת. נָנוּד פֹּה לְגוֹל מַלְכוּתִי שֶׁהֻחְטָא.

כִּי הַרְבֵּה מִשְׂחָקִים כְּבָר שִׂחֵק בְּחַיָּיו אָבִי כֹּהֵן,
אוֹהֲדִים לְמִילְיוֹנִים חָרְדוּ אֶל מְלֶאכֶת רַגְלָיו
וְזָקְרוּ אֲגוּדָל שֶׁיַּבְקִיעַ, וְהוּא בִּתְשׁוּבָה זָקַר בֹּהֶן
וּמָסַר וּבָעַט וְזִנֵּק וְשִׂחֵק אוֹתָהּ קְלָף,

וּמִבְּלוּמְפִילְד עַד לִיבֶרְפּוּל כְּמוֹ בְּטַבְלָה מְדֹרֶגֶת
הוּא חוֹרֵר שְׁעָרִים וּבָנָה שַׁעֲרֵי נִצָּחוֹן
וְנוֹדַע בַּשְּׁעָרִים בְּשִׁבְתּוֹ עִם גְּדוֹלֵי כַּדּוּרֶגֶל
עַד חָזַר מְהֻלָּל לַמִּזְרָח שֶׁל הַיָּם הַתִּיכוֹן –

אֲבָל כָּל מִשְׂחָקָיו בַּשָּׁרָב וּבַחֹם וּבַגֶּשֶׁם
בְּכָל מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל (כִּי שַׂחְקָן פֹּה נֶחְשָׁב לְחַיָּל)
לֹא הִצְמִידוּ קָהָל כְּמוֹ אוֹתוֹ דֶּרְבִּי מַר נְטוּל דֶּשֶׁא,
הַמִּשְׂחָק הָעִוֵּר שֶׁשָּׁתָה אֶת גְּמַר גְּבִיעַ חַיָּיו.

הַמִּשְׂחָק שֶׁשִּׂחֵק (אוֹ שֻׂחַק) בּוֹ נְטוּל הַכָּרָה
עִם הַמָּוֶת הַקַּר הַבּוֹעֵט בְּרַגְלוֹ הַקָּרָה.
הַמִּשְׂחָק הָאָבוּד בְּקָטָן, הַמִּשְׂחָק הָעֲנָק בְּגָדוֹל,
כִּי אֶפְשָׁר, וּבִלְבַד שֶׁרוֹצִים, לְהַכּוֹת בּוֹ בַּמָּוֶת בְּגוֹל,

לְהַבְקִיעַ לַמָּוֶת בַּמֵּצַח, בֵּין קֶרֶן לְקֶרֶן,
לְנַצֵּחַ אוֹתוֹ אַחַת-אֶפֶס בַּגְּמָר שֶׁל הַגְּמָר:
לְגַלְגֵּל אֶת חַיֶּיךָ מֵעֵבֶר לְךָ, כְּמַזְכֶּרֶת,
וְלִהְיוֹת לַקָּהָל הֶעָצוּם לְמוֹפֵת וְדֻגְמָה.

אִם חִכִּיתֶם לְנֵס – הַשְׁתָּלוֹת, יַקִּירִים, הֵן הַנֵּס!
אִם קִוִּיתֶם לְגוֹל – כָּךְ, רַק כָּךְ הַכַּדּוּר יִכָּנֵס!
אִם חִפַּשְׂתֶּם גִּלְגּוּל נְשָׁמוֹת – זֶה גִּלְגּוּל נְשָׁמוֹת!
אִם רְצִיתֶם תְּחִיַּת הַמֵּתִים – יֵשׁ חַיִּים אַחְרֵי מוֹת!

אָבִי כֹּהֵן רָצָה. הוּא צִוָּה לְהָבִיס אֶת הַמָּוֶת.
הוּא הֶחְלִיט לְהַחֲיוֹת. הוּא חָתַם עַל כַּרְטִיס הַתְּרוּמָה.
לוּ יָכֹל לְדַבֵּר מִן הַדְּוָי, הוּא הָיָה צוֹעֵק – מַה זֶה?
מִי אִפְשֵׁר פֹּה כְּנִיסָה לַפְּעִילִים שֶׁל זְכֻיּוֹת הָרִימָה?

אֵיךְ חָדְרוּ לַנִּבְדָּל הַפָנָאטִים הָהֵם כְּשֶׁנִפְצַעְתִּי?
אֲבָל גַּם כְּשֶׁשָּׁתַק, מֵת מוֹחִית, עוֹד דִּבֵּר בַּעֲדוֹ
הַכַּרְטִיס מְצַוֵּה הַחַיִּים הָרַבִּים, כַּרְטִיס אָדִי,
שֶׁהוֹרִיק בָּאַרְנָק אַךְ זָהַר כְּכַרְטִיס אָדֹם.

לֹא נָדוּן. לֹא הִגַּעְנוּ, וּלְוַאי לֹא נָבוֹא, לַמִּתְחָם
שֶׁהַמֹּחַ בּוֹ מֵת וְהַלֵּב עוֹד דּוֹפֵק וְעוֹד חַם.
לֹא נָדוּן. רַק נָנוּד. רַק נִדְמַע לַפִסְפוּס הַהוֹרֵג,
לַפִסְפוּס הַנּוֹרָא, הָעֲנָק, מוּל הַשַּׁעַר הָרֵיק.