רבי עקיבא אמר: סייג לחוכמה שתיקה.
אבטליון אמר: חכמים הזהרו בדבריכם.
לאו צ'ה (דזה) אמר: זה היודע, אינו מדבר. זה המדבר אינו יודע.
משלי י"ח (כ'): מוות וחיים ביד הלשון.
משלי כ"א (כ"ב) שומר פיו ולשונו – שומר מצרה נפשו.
את כל הפסוקים היפים והחכמים,
למדנו לפני המון המון שנים,
קראנו, כתבנו, הבנו, למדנו, שיננו-
אבל כנראה לא הפנמנו.
כאשר אני קוראת באתרי החדשות ובעיתונים,
התבטאויות של שרים "חכמים" נבחרים.
של ראשי מוסדות – גלויים וחשאים,
של עיתונאים בכירים ומנוסים;
איני מצליחה להבין, ומתחילה להתייאש,
מה גורם לכולם לפטפט ולקשקש,
להתחרות בהבהרות,
התנצלויות ונבואות,
מילים מילים, שטויות שטויות.
עד כמה שזה נשמע, רצון לחזור אחורה,
בריחה מנאורות ומקידמה.
שלילת יסודות הדמוקרטיה,
וגעגועים לאמצע המאה שעברה.
זכות הציבור לדעת וכל הסיסמאות,
גורמים לי לגעגועים לצנזורה ולסתימת פיות.
אולי אפשר להתחנן לכולם,
בבקשה, קצת שקט,
קצת פחות פטפטת,
לטובת העם.
