הפגנת נוכחות

כשהייתי בך
השמיים לא היו הגבול
אבל החיזור אָרַךְ
ונותר רק זמן קצר לָעוּף

החיזור ארך עד סף-ייאוש
אבל כשסוף-סוף פתחת
זה היה קל ופשוט
כמו בשביל ציפור לעוף

זה היה פשוט וקל ועפתי
לגבהים שעד אז לא נודעו לי
שמהם הארץ נראתה לי
קטנה אבל שווה שִׁיבָה...

השמיים לא היו הגבול
אבל שבתי שוב ושוב ושוב
כי הארץ למרות כול מוגבלותה
הייתה אז המקום שאַתְּ

אבל מאז שאת אינך
הארץ בשבילי היא לא יותר
מחור נידח בתוך יקום
עצום אבל עצוב

חור שלא שווה שיבה
למרות הזכות
הכה טבעית שיש לי בו
מכוח היוולדות –

כשהייתי בך
השמיים לא היו הגבול
והארץ הייתה ארץ הבחירה
מכול מרחק מכול כיוון

ארץ הבחירה עכשיו היא לא
אבל כשפורח הלילך
גם-אם במרחק של אַל-חזור
מתרחש אצלי אי-שקט מסובך
בזיכרונות

ועל זיכרונות אין שום שליטה:
די בריח מסוים נישא ברוח
לעורר אותם לצאת להפגנת
נוכחות עצומת געגוע –

לפזר הפגנה גדולה כזאת
זה מעבר לכוחי כַּמּובָן
ואִם להודות
אני גם לא מעוניין.