סְעִיפִּים וּפְסִיחוֹת

את מספיק חזקה לקום וללכת
למקום שאפשר בו לא רק לשאוף
לשלום לאחווה לשוויון ולצדק
שאפשר את כול אלה יומיום בו לקטוף

את מספיק מנוסה להפסיק לחכות
שאולי אולי יתרחש פה נס
וכול מה שהפך לסחי ומאוס
ישוב להיות ארץ חמדת אבות

את מספיק אמיצה לקחת סיכון
שגם המקום החדש הבתולי
יְסוּפְסָר ויושחת על-ידי סרסורים
בדיוק כמו שכבר קרה כאן

את מספיק יודעת כדי להבין
שאין אלוהים ואין ניסים
והכול מעשה ידי אדם
לטוב ולרע ולסתם

אז קומי אִרזי לך אהובתי
את כול-מה שניתן להציל מכאן
וצאי מהרי למקום מבטחים
מבלי להביט לאחור כמובן

כי מבט לאחור עלול לעורר
שאלות מעכבות כמו "אולי
שכחתי שם מאחורַי
דבר-ערך כזה או אחר"...

מספיק לפסוח על שְׁתֵּי סְעִיפִּים
מספיק ודי לקוות פה לטוב
החורבן הבא קרוב מתמיד
ואחריו לא יצמח פה עשב שנות-דור

נכון שעדיין נישא באוויר
ניחוחה המחייה של פריחת הדרים
ושרק אתמול עוד בישרה פה סנונית
כרגיל את בוא האביב

אבל ציפורים יציבות כבר יודעות
שכדאי למהר ולהתעופף
מפה סופית למקום אחר
כול-עוד הדבר מתאפשר

וכן – זה עדיין אפשרי
גם-אם זה נשמע לא מציאותי
להתחיל בגילנו לחצות שוב מדבר
בדרך לאֶרֶץ תקווה חדשה

לך שרוחך נשארה בת עשרים
ממש כמו במטה קסמים
הכי חלומי והכי מעשי
לקום לעשות מה שצריך

את מספיק חזקה
ומספיק אמיצה
ומספיק מנוסה
ויודעת היטב
שאני צודק.