יעקב בן יונה מוהליבר

את היצירה השירית "תמונה משפחתית" מאת אלי בר-יהלום, המופיעה בגיליון השני של המגזין לשירה "בגלל", שמעתי כאשר קרא אותה המשורר כחודשיים קודם לכן בערב ההשקה של המגזין בבית הסופר בתל אביב, ועל-אף היותה כתובה בשפה פשוטה ושגורה למדי, נשביתי ברטוריקה המחוכמת שבה נכתבה ובברק שהיה בעיניו כאשר קרא אותה.

הייתי רוצה יום אחד בשנה
לפתוח אלבום ולבהות בתמונה
של יעקב בן יונה מוהליבר.
לומר לעצמי בסִפוק: "יש תחושה
שקִבלתי אזנַיִם (או אף) בירושה
מיעקב בן יונה מוהליבר".
לסַפֵר את קצור-תולדותיו לבתי
ולחוש שסִפרתי ספור אמתי
של יעקב בן יונה מוהליבר.

ובכן זהו סיפור של מועקה. מועקה שנובעת מן החוסר ולא מן העודֵף. מחסך שאי-אפשר למלא כנראה בשום דרך ואשר יוסיף ללוות אותו תמיד, ואולי גם את בתו, אשר לה הוא מעביר במעֵין הגדה של עם את התחושות של החוסר הזה דרך שורות הפואמה שכתב. עצם הכתיבה היא ביטוי של מועקה, של נביעת הפצע. עצם הכתיבה היא רצון למצוא הקלה. למצוא איזה פיצוי פורתא, אם עבור עצמו ואם בדרך מיסטית כלשהי עבור אבי סבו שאיננו, שנקטף, שלא הותיר אחריו דבר.

אבל אין לי תמונה או קיצור-תולָדות
ובעצם, כמעט לא נותרו לי עֻבדוֹת
על יעקב בן יונה מוהליבר.
המֵידע שאספתי עליו לא יספיק
להבין אם היה "בינוני" או "צדיק" -
יעקב בן יונה מוהליבר.
הוא היה די בסדר, אני מאמין,
כי עֻבדה שיצאתי לו יופי של נין,
ליעקב בן יונה מוהליבר.

האם הוא בא עכשיו להספיד את האיש שלא הכיר? האיש שהוא יודע עליו באופן כמעט מטפיסי, שיכול לדמות אותו כך רק בדמיונו ולהתוות לו צורה? לרטוריקה היפה שבפואמה יש צליל של אוֹדָה, ובה בעת מזכירה מספד שיש בו מטרה, באם היא מודעות ובאם לא. מטרה שבאה לחרות בזיכרון של הקורא ושלו את שם אבי-סבו שלא נחרט על אבן, ולהשמיע לעצמו שוב ושוב את שמו כמי שקבע לו מנטרה של נחמה. אולי כתפילה של העלאת נשמה. אולי של כל אותן מיליוני נשמות שלא הותירו אחריהן מצבה.

אך שְנת אלף תשע מאות ועשרים
סִכְּמה במהירות את חייו הקצרים
של יעקב בן יונה מוהליבר.
לאבא של סבא אין יד ואין שם.
בזאת אף אחד, ילדָתי, לא אשם.
היו לא אחת, אלא כמה שואות.
אך יש לעולם מערכת-שעות,
ואם נדבר על כולן, יִשאר
פחות מדי זמן למקצוע אחר.

פואמה של עם

ברוב כמיהתו הוא חוזר לאזור של ילדות, לא בוגר, לא מגובש, ושב להיות כאותו ילד המותח קווים בלא שישלוט בהם עדיין, אבל בדמיונו השואף רואה יצירה כלשהי, ציור או דמות כל שהם, והוא מדמה אותם למה שדמיונו עורג לראות. כך רואה המשורר הכּמֵהַ את אבי סבו, שבוודאי הוא דמות נערצת מסיפורים ששמע מהוריו, כך מדור לדור, והוא רואה בו דמות חייכנית שמשדרת ענווה, וכפי הנראה גם אצילות שלא הועילה לו לשמור על חייו. באחד הפוגרומים, כך כפי הנראה, בשנות העשרים של המאה העשרים, נקטפו אלה ממנו עוד בצעירותו, אך למרבה הנחמה הספיק להעמיד צאצאים. עם זאת, בר-יהלום אינו רוצה להאריך בנושא השואות הגדולות או הקטנות שהתרגשו בעבר, ומבקש להפנות פניו קדימה, ואם לא את פניו שלו, כפי שמשתמע, אזי לפחות את פני בתו. רוצה לומר, את פניו של הדור הבא.

לכן לא נותר לי אלא לשֹחֵק:
אקח דף ניר ואשאיר אותו ריק.
אחזיק בידי ואֹמַר:
זֹו תמונה
שחורה-לבנה, בעִקר לבנה,
של איש חִנָּנִי וחַיְכן וענַו -
רואים איך פָּנַי
מזכירות את פנַיו
של יעקב בן יונה מוהליבר?

כך הוא מקווה, לכשעצמו, ורוצה להאמין כי נשאר משהו מאבי סבו שיזכיר אותו. והיה רוצה מאוד להיות דומה לו ולוּ במעט. להיות שייך לשם, אל ראשיתה של השושלת, אל המֵרַב שאדם מסוגל במשך מהלך חיים אחד להכיר - את הסבא רבא או את הסבתא רבתא שלו, ואם בכלל. כאילו אמרנו, מחפש התחלה. מחפש עבר. מחפש שורשים עלומים שאינם.

האין זו פואמה של עם, כמיהתו של עם שלם, שבהיסטוריה הקרובה שלו נמחקו חיים כה רבים, שנטבחו ונקברו בקברות אחים ולעתים מקום קבורתם אף לא נודע? מיליונים שיכלו להוליד עוד מיליונים רבים מהם, מיליונים שיכלו לכתוב על חיים ולא על מוות. האם לא כול יהודי באשר הוא אינו אלא צאצא של יעקב בן יונה מוהליבר ודומיו, נושא בתוכו את הכאב על גזלתם בנפש שטנית של חיים רבים כל כך, מבלי שכלל חטאו?

אבל הנה, אלי בר-יהלום, לאחר הכול שב ומְצָא נא לךָ מעט מנוחה: נראה שאתה דומה דמיון לא מבוטל לאבי סבך, ליעקב בן יונה מוהליבר.

אלי בר יהלום: תמונה משפחתית. מתוך "בגלל", גיליון מס' 2, אוקטובר 2012.