בָּשְׁלוּ הָעֲנָבִים.
אֶשְׁכּוֹלוֹת מַרְהִיבִים
שֶׁל גֶּפֶן נְדִיבָה
בַּסַּלְסִלָּה סְדוּרִים
לְתִפְאָרָה.
בָּשְׁלוּ הָעֲנָבִים
שֶׁיָּנְקוּ לִרְוָיָה
מֵאֲדָמָה עֲשִׁירָה,
שְׁעָרֶיהָ פָּתְחָה לִרְוָחָה.
בָּשְׁלוּ הָעֲנָבִים
שֶׁבִּצְפִיָּה אֵין קֵץ
לָךְ הִמְתִּינוּ,
כִּי יָדְעוּ:
לָךְ הוֹעַדְתִּים.
אַף מִמֶּנִּי
נֶעֱלַם
מַה סָּפְגוּ
יוֹתֵר:
שֶׁמֶשׁ נִפְלָאָה,
אִם דִּמְעוֹתַי...
בן בן-ארי ©