מיומנו של לבלר הכנס

ריבועי שוקולד

נתחיל מהסוף. כשנעמי שמר כתבה את השיר "ולפעמים, החגיגה נגמרת", היא ודאי הרגישה כפי שאני מרגיש מדי שנה כשאני נוסע הביתה אחרי ארוחת הצהריים בהילטון, המסיימת עבורי את הכנס: תחושת ריקנות מהולה בעצב. אבל לא כך הרגשתי השנה. אחרי כנס שאינני זוכר מוצלח ממנו, נסעתי הביתה בתחושה של התרוממות רוח, כשעל פניי חיוך מלא שמחה, ובפי טעמם הנהדר של ריבועי השוקולד ממולאי הדובדבנים, אותם אכלתי אחד אחרי השני בסיומה של ארוחת הצהריים.

ונמשיך אחרי הסוף, כשהגעתי למחרת לעבודה ושם ציפו לי שתי הפתעות מרנינות: המילים בהן קידמה אותי אדית, עמוד התווך של המשרד והיחידה (חוץ מהבעלים) שוותיקה יותר ממני, והתמונה שצילמה אותי סיגל על המרפסת בהילטון. רק מי שיודע איך אני נראה באמת יוכל להעריך את כשרונה המופלא של סיגל, שהצליחה להפוך צפרדע לנסיך ללא מגע שפתיים - רק באמצעות מצלמתה. האמת שרציתי להוסיף גם את תמונתה של הלית על המרפסת בהילטון, כי הלית, שנראית טוב גם ביום רע, הביסה על נקלה את כל יפהפיות הפארי-מץ' כשצולמה על-ידי סיגל. אבל האתר מתיר להכניס רק תמונה אחת, ואדם קרוב אצל עצמו.

קצת היסטוריה

ונחזור להתחלה. מי שיזם את קיום הכנס היה אילן, חברי מהמרכז לחיזוי טכנולוגי שהביא אותי לעבוד בחברה (ששמה אינו מוזכר כאן כדי שלא יתעורר חשד לניסיון לפרסומת מסחרית). אני זוכר את הכנס הראשון בשנת 1986 שאותו ארגנה חסיה, שישבה בשולחן שלידי, ובו השתתפו, למיטב זכרוני, פחות משלושים איש. ואילו השנה ממש פוצצנו את החניון של הילטון, ולראשונה בחיי ראיתי בכניסה את השלט: "החניון מלא".

בשנים הראשונות הייתי אחד מהעוזרים בכנס. אבל כשגדל מספר המשתתפים, ואחרי שנוכחתי בבלגן הבלתי נסבל של תהליך הרישום והקבלה בהילטון, תפסתי יוזמה ממש בלתי אופיינית לי, והגשתי לבעל-בית תוכנית לשינוי מוחלט של התהליך. והוא לא רק שקיבל את תוכניתי, אלא גם הטיל עלי לבצע אותה. ומאז אני משמש כלבלר הרישום של הכנס.

וכדי להשלים את התמונה: אחרי חסיה הגיע צבי, ואחריו נורית, ואחריה דני, שמנהל את הכנס כבר שנים רבות, ועל חבריו עוד יסופר בהמשך.

האבא של כל הכישלונות היתומים

עבודתי כלבלר כוללת בין השאר הכנת תגים למשתתפים. וכיוון שכמו עלי מוהר, הרצינות היא ממני והלאה, נהגתי להכין לעצמי מדי שנה תגים חדשים, שנועדו להעלות חיוך על פני באי הכנס, אך בדרך כלל נתקלו באי-הבנה מוחלטת. במיוחד זכורה ההתרגשות שעורר התג "פיתוח אסטרטגיות לחיפוש חתנים", שהוכיח לי שפספסתי את ייעודי האמיתי.

ואילו בשנים האחרונות אני נצמד לשני נוסחים קבועים שמטרתם להצטדק מראש על הטעויות שאני עושה בעת הרישום, והן מתגלות רק על-ידי הנרשמים הנזעמים במהלך הכנס. הנוסח הראשון הוא "אני טועה - משמע אני אדם", והשני "ראש לטועים - זנב לאחראים". הנוסח השני כנראה מצא חן בעיני אחד המשתתפים, שהכתיר אותי בתואר "האבא של כל הכשלונות היתומים". רק שנהיה בריאים, ובשנה הבאה יהיו לי שלושה נוסחים, המתאימים לשלושת ימי הכנס.

הקרואסון החלומי

כשיוסי בנאי ורבקה מיכאלי התמודדו עם השאלה הגורלית "רבע עוף או בורקס?", הם ודאי ראו לנגד עיניהם טיפוס כמוני, שלא מפסיק לדבר על העוגות (במלעיל) של הכנס. את ריבועי השוקולד עם הדובדבנים של הילטון כבר הזכרתי, ועתה יש להקדיש מספר מילים לקרואסון המדהים של וולדורף אסטוריה. (ואני כותב קרואסון למרות שאני אומר ק ו ר א ס ו ן, כי אני יודע שהמערכת תתקן אותי בין כך וכך).

רבות שמעתי על הצרפתים עם הכוס קפה והקרואסון שלהם, וכיוון שכבר אכלתי המון קרואסונים שהיו סתם בצקים עגולים וחסרי טעם, התייחסתי לכל הסיפור הזה כאל אגדה, הדומה לאגדת הטאפאס העלובים והמאכזבים של הספרדים. אבל הקרואסון של וולדורף אסטוריה היה עבורי תגלית מפתיעה, פשוט חלום. ואני משאיר לשגיא כהן הקשקשן (עוד יותר ממני) את המילים, ולי את הטעם הנפלא.

אלא שיום הכנס בוולדורף אסטוריה היה היום הראשון, והייתי חייב לחזור למשרד כדי לטפל בנרשמים החדשים לימי הכנס הבאים. לפיכך לקחתי מספר עוגות לי ולטלטל וזיפ שנשארו במשרד, ורק במשרד אכלתי קרואסון אחד. מובטח לכם שלו נשארתי בוולדורף אסטוריה, לא היה נשאר שם אפילו אחד, כי הייתי מחסל את כולם.

ומילה נוספת על וולדורף אסטוריה, שבשנה שעברה התחלנו לקיים בו את אחד מימי הכנס. כשנכנסתי אז לראשונה למלון, הרגשתי כאילו בצעד אחד עשיתי את קפיצת הדרך מישראל לאחד הארמונות באירופה. אני ממש לא האמנתי לעיניי – מרחק רב מהיאחזות הנח"ל בסיני, דקלה הבלתי נשכחת, שבה עברו עלי שנות חיי היפות ביותר.

פיפי לב-זהב, אופיר חד-לשון, והבת של אל ג'זירה

לא רק עבורי מהווה הכנס חוויה מיוחדת, ומדי שנה עוזבים את עבודתם הרגילה, ומגיעים לעבוד בימי הכנס, החברים של דני: פיפי (פ' כמו עפיפון) ואופיר ושני ושלוש (שהוא מצאצאי גשר שלוש). פיפי מהווה עבורי דמות מופת, המשלבת יעילות מחד-גיסא, וחום אנושי מאידך-גיסא, ומשנה לשנה אני שמח יותר לפוגשה. ותיפח רוחם של הטוענים שלא תיתכן ידידות אמת בין בנים לבנות.

פיפי ואופיר עובדים איתי בדלפק הרישום, ואופיר, הציני והשנון, עט על המציאה כשהגיעה אלינו דזירה, וישר הדביק לה את הכינוי אל ג'זירה. אני לא בטוח שהיא קיבלה את הכינוי הזה באהבה, אבל הבת שלה כנראה ממש התלהבה, כי מיד אחר-כך שמעתי אותה עונה בגאווה "אני הבת של אל ג'זירה", לאחד מבאי הכנס ששאל אותה בחביבות "ומי את?".

תוכלו לתאר לעצמכם אדם המגיע לכנס מכובד בוולדורף אסטוריה, ופוגש בגברת שעל התג שלה רשום "פיפי לב-זהב", זקן שעל התג שלו רשום "אודי חמודי", ונערה שמספרת לו שהיא הבת של אל ג'זירה. ואם התגנב לליבו החשש שהוא נקלע בטעות לכנס מחזור של בוגרי אברבנאל, יטענו מקורות יודעי-דבר שהוא לא טעה בהרבה.

פער הדורות

בדלפק הרישום עובדות איתנו מספר בחורות המגיעות מחברת כוח-אדם, ואחת מהן פשוט לא יכלה להבין איך אני חי בלי פלאפון. היא הייתה בת 19, ושאלה אותי בתדהמה: "אז איך אפשר להשיג אותך?", עניתי לה שאי-אפשר. והיא הוסיפה ושאלה בשמץ של כעס: "אבל איך אפשר לדעת איפה אתה?", ועניתי לה שאי-אפשר. היא הניעה את ראשה בייאוש ובאי-אמון, וניכר בה שהיא נתקלה בחידה חסרת פתרון.

ומה שמצחיק זה שכשם שהיא התקשתה לעכל את העובדה שאני חי בלי פלאפון, כך אני מתקשה להאמין שקיים פער דורות ביני לבין הצעירים של היום. למה מה? אני דינוזאור אני?

ועל מה דיברו בכל ימי העיון שהתקיימו בכנס? אין לי מושג. כי אני רק הלבלר.