חסל סדר חנוכה

בשבוע שעבר החלטתי שאין טעם לחגוג את חנוכה, ומיד עשיתי מעשה, יצאתי למסע לבשר לעולם שבטל החג.

הייתי נרגש, שכן אחרי החלטת מועצת הביטחון של האו"ם-שמום מס. 2334, ערב חג החנוכה (ההחלטה הועברה ביום שישי, ונר ראשון חל במוצאי שבת), הסתבר שהמקום - בירתה הנצחית של מדינת ישראל - לא שלנו. גזלנו אותו, גנבנו, שדדנו, ולפיכך מן ההכרח לא היו חשמונאים, לא היה נס חנוכה (שכן בית המקדש לא היה ולא נברא במקום בו ניצב היום אתר מורשת של האיסלאם) וגם חברים טובים אין לנו. אז מה נשאר: ״באנו חושך לגרש״ או ״סביבוני ירוץ בגיל״? חסל. אין ולא היה.

הסתבר לי עד מהרה שהיהודים כולם מודעים להחלטת האו״ם. אלו התומכים עדין בצורה נלהבת באובמה הסבירו והבינו שהדבר באמת נעשה לטובת ישראל (ואולי אפילו שלא בידיעתו, כה תמים וטוב הוא). אחרים הודו שההחלטה בחלקה אינה נעימה, אך אין היא גורעת ולו קמצוץ מתמיכתה הבלתי מתפשרת של ארה״ב בישראל, ראו, נתנו לנו את כיפת ברזל, תקציב תמיכה רב שנתי ואהבה אין קץ. אך רבים, כה רבים, שמחים שכן החלטה נבונה היא זו, ובלי ההתנחלויות יהיה לכולנו טוב, ובא גואל לעולם.

עד מיאמי הרחקתי, שכן שם בועה של תמיכה בלתי מסויגת בישראל. אלו אמרו לי מיד שבכל אשם נתניהו, הוא ורק הוא אחראי. הוא שנתן למצב להדרדר. הוא שמסרב לפנות את כסאו. הוא שאינו מאמין ששלום ייתכן לשני עמים החיים זה בצד זה ושאינו מנסה לעשות דבר לקראת מטרה נעלה זו. והעובדה היא, הוסיפו המהדרים (שאף פעם לא חשבתי אותם לטפשים גמורים), שההחלטה הייתה פה אחד, כל חברות המועצה גם יחד.

הנקודה הזו הרגיזה אותי לא מעט, שכן בן דודי (על שם משפחתה של אשתו נקרא המרכז הקהילתי ובית הכנסת הידוע ביותר באזור) יודע שמרבית המשפחה נכחדה בשואה, ולכן איני מבין הכיצד הוא יכול לפרש החלטה פה אחד כאילו שקשורה היא בדרך כלשהי לנתניהו ולא לשנאה היוקדת לישראל וליהודים. לקשר דבר שאינו בדבר ולצאת למדים שנתניהו אשם? ועוד מחבריו הקרובים (האחים פליק ובני משפחותיהם, חבריהם הקרובים ושכניהם לספסל בית הכנסת)?

אחרים במיאמי ביקשו שאבהיר להם מי בונה - הממשלה או שזו בניה פרטית. והיכן בונים, מתי ומדוע: האם קנינו את האדמה מהערבים, הלאמנו או גזלנו אותה? כמה מתוקצב לבניה הבלתי חוקית הזו, ומדוע אנחנו בכלל באזור ״יהודה ושומרון״ ולא מפתחים את הנגב והגליל (המעניין היה שהם משתמשים במינוח הנכון לגבי האזור הגאוגרפי אך טועים בשימוש במילה ״התנחלות״ שאין פרושה ״יישוב״ האדמה כי אם ״גניבה״ או ״גזילה״ של דבר שאין לנו עליו בעלות.)

הם לא נשמעו לי מבולבלים כלל ועיקר, ומיד הסתמכו על מה שקראו בידיעות אחרונות ובשאר אתרי חדשות מרכזיים בארץ ושאלו אותי מה הפתרון, שכן הם דוגלים במדינה דמוקרטית ונשמע להם שאני מדבר על מדינת אפרטהייד!

אני בשלי, חוגג. יצאתי לבטל את חג החנוכה, ולא רק היהודים הטובים של לוס אנג׳לס וניו-יורק, ואיתם מספר לא מבוטל של ישראלים, כי אם אחד המעוזים האחרונים של היהדות התומכת בישראל, שם במיאמי, הניף את הדגל הלבן והניח את נשקו.

צדקתי. חסל סדר חנוכה. אירזו את הסביבונים. החזירו את הנרות לסופרמרקטים, כמו גם את הקמח העודף והשמן הרב. אין ולא היה, והילדים יתקנאו מחדש בילדים הנוצרים להם יש עץ ומתנות, ושירים יפים וסנטה שבא לבקר מהקוטב הצפוני. נמציא משהו חדש, או אולי נלך בעקבות הנוצרים. כך או אחרת, די עם ההתנחלויות, עיזבו את ירושלים, הציבו משקיפים בינלאומיים ורדו לתל אביב. שם בשפלה נוכל להשאר כמעה, עד שגם משם יזרקו אותנו, שכן ה״פלשתינים״ טוענים שיפו (ולכן ת״א ובת ים, חולון ורמת גן) שלהם. ש-ל-ה-ם! היהודים לים!

שתי מדינות לשני עמים, כל זמן שרגל יהודי לא תדרוך על שעל מפלשתין - מהירדן לים, ארץ נקיה מיהודים! שחררו אותה, שחררו כל שעל של פלשתין!

דפי זמרה

הנפתי את שרביט הקסמים שבידי, והדפים שחברי המקהלה אוחזים בידיהם ועליהם המילים הבאות נמחקו והפכו לבנים, מחכים בחיל וברעדה, בתמהון ובציפיה לבאות.

מעוז צור ישועתי,
לך נאה לשבח,
תיכון בית תפילתי,
ושם תודה נזבח.

לבי דאב. השיר, מעוז צור ישועתי, נכתב על-ידי מרדכי כנראה במאה ה-12 (ראה את האות הראשונה של כל בית המצטרפות למילה מרדכי). שרד השיר למעלה מ-800 שנה, והנה מגיע סופו (אך הנאמר בו עדין תקף ״ואין קץ לימי הרעה״). אך למה להתעצב? זה זמן שמחה, אין ולא היה. אין דת. אין היסטוריה. או-טו-טו גם אין יהודים, ובאה עדנה לעולם.

לא הרגשתי מובס, שכן את יהדות ארה״ב איבדנו כבר מזמן. נהפוך הוא, בתאטרון האבסורד בו אנו נוטלים חלק פעיל על הבמה, כשחקנים ראשיים, שחקני עזר ומשנה, פרצו כולם בזמר: ״סוף עידן ההתנחלויות, הללויה!״ ואני הוספתי עם שרביט המנצחים בידי והמקהלה לפני: ״חסל סדר חנוכה, אין ולא היה, הללו-יה!״

אדון עולם

מי הציל אותי מטביעה ומוות ודאי? נכנסתי למאפיה כשרה למהדרין המספקת סופגניות לחנויות ברחבי העיר כולה. נסעתי מרחק שלושת רבעי השעה לכל כיוון למאפיה הזו, שכן לא הכרתי אותה, ושמעה רק גונב לאוזני זה עתה. שגעון, לסוע מרחק כזה עבור סופגניות, אך הייתה סיבה.

כיון שהחלטתי שחסל סדר החג, מדוע לטרוח להביא סופגניות? פשוט: אין קוראים להן יותר סופגניות כי אם עיגולי בצק מלאים בג׳לי, דוגנטס בלשון הגויים. להם משלהם, ולנו (אוכל כשר) משלנו.

העובדים, כולם דוברי ספרדית (מקום כשר למהדרין, אך העובדים כולם נוצרים), לא היו מבינים מדוע אני כל כך עלץ, וכיון שהייתה זו שעה מאוחרת, והחשיכה כבר איימה להתגבר על מקצת האור, לא היו שם קונים בלעדי. אך הנה נכנסה לה אישה דתיה, ושאלה אם עוד נותרו סופגניות.

כמובן שלא יכולתי להתאפק, פניתי ואמרתי: ״חג שמח!״ וֹמיד הוספתי: ״בטל חג החנוכה, אין לנו קשר להר-הבית, לבית המקדש ואף לא לירושלים. התנחלות היא ושייכת לא לנו!״

האישה הסתכלה אלי ומיד אמרה ״אדרבה ואדרבה, אנחנו חוגגים, על הניסים ועל הנפלאות שהשם עשה בימים ההם ועושה עבורנו בזמן הזה.״

הוסיפה את שם הקב״ה, ואני הועמדתי על מקומי, כל החזות הנפלאה של מרד שמרדתי נמסה כלא היתה.

ניחא, לא נבטל את החג, שכן למרות הדעה הרווחת, הצהלה הבינלאומית והמקהלות הישראלית והיהודית, שרדנו את היוונים ושגשגנו, נשרוד גם את האיומים הקיומיים העכשוויים ונמשיך לשגשג גם בעתיד. אימפריות קמו ונעלמו, והיהודים עדין כאן. כך גם הפזמון החוזר: ״ישראל לא שלכם. יש לזרוק את הישראלים לים. יש להפטר אחת ולתמיד מהצרה הצרורה הזו ששמה יהודים״ לא הצליח בעבר וגם לא יצליח בהווה. (ראו ספר חשמונאים, ומסתבר שאותו פזמון חוזר של ״התנחלויות״ ו״כיבוש״ חוזר על עצמו, כמעט באותן מילים ממש, גם אלפיים מאה ושמונים שנה אחר כך. לא נס ליחו.)

לא סתם כך נסעתי מרחק כה רב לקנות סופגניות. נסעתי שכן יועד ששם אפגוש את אותה אישה דתיה, מאמינה, עבורה האלוהים הוא צוק איתן, גם אם נראה שאנשיו - היהודים והישראלים כאחד, עמו, חלק מבשרו - לא חודלים לזרוק לעברו עגבניות בשלות ותפוחי אדמה רקובים. הם בשלהם, ואותה אישה מנקה, מנחמת, מתנצלת בשם עמה, עומדת איתן למראה חילול הקודש. מסתבר שעוד יש לנו עתיד, ונתון הוא ביד אישה.

״השם,״ היא אמרה, ואני נאלמתי דום, ידעתי שאיתה הצדק.

והמקהלה לפני פוצחת בזמר:

אדון עולם אשר מלך
בטרם כל יציר נברא

והוא היה, והוא הווה
והוא יהיה בתפארה

והוא אלי וחי גואלי
וצור חבלי בעת צרה.
והוא נסי ומנוסי
מנת כוסי ביום אקרא.