עוד זיכרון ילדות, והפעם על תאונת אופנוע שחוויתי בהיותי בן 5-6 לערך, בבואי מהישיבה "אם הבנים" שם למדתי, שעת צהריים הייתה. בהגיעי לקשת דרב בסקו - הכניסה לגטו בו גרנו, עיני נפלה על ז'ורנלים חדשים שהיו זרוקים בתא ומיד רצתי לאספם.
עודני אוסף ז'ורנלים מתא איסוף מי הגשם, תוך שאני ממרה את פסיקת הוריי ושכניי, הגיח אופנוע בצמוד למדרכה ושיבר את רגלי השמאלית ונמלט.
משהובאתי לביתי מתפתל וזועק מכאבים ומשהוברר לכל היכן שהיתי ומה היה פועלי בעת קרות התאונה, תחת להרגיעני ולעודדני, הומטרה עלי מכל עבר האמרה, מגיע לך יאבוק! [אביך]. האם לא היה לך די במה שעוללו הז'ורנלים לישבנך, עתה משנשברה רגלך בגינם, שמא סוף סוף תנוח.
תנוח דעתכם, מעולם לא עלה בדעתי ללמוד לקח כלשהו מהסבר מפולפל ככל שיהיה ואולם שגוי לדידי.
במקביל למטר ההטפות בו "השכלתי", נגשה פאטמה שכנתי, כן, זו שינקתי חלב משדיה נותני החיים, בהעדרה של אמי. פטמה אספה אותי אל ביתה, תוך שהיא גוערת באחרים שיכינו חינה ויביאו לה קרשים ישרים במקום להוכיח אותי.
פאטמה השכיבה אותי על מחצלת שהייתה מונחת על רצפת חדרה (דירתה) ויישרה את רגלי תוך שאמי מלטפת ומרגיעה אותי מייסוריי. בינתיים אבי וסימוני (בעלה של פטמה) הגיעו מעבודתם בשוק. סימוני זה אהב את אבי יען כי אבי היה אדם כן ונחבא אל הכלים למרות היותו גבר חזק מאוד ובעל כוח רב. שניהם עסקו במלאכת הסחיבה - הסבלות בפריקת חצאי עגלים מאוניות למשאיות שהובילום לאטליזים בשווקים. אכן מלאכה קשה ואני יודע זאת, מניסיונו של אבי מדי פעם ללמדני מוסר, בהניחו את ידי על חריץ עמוק שהיה טבוע לכול רוחב גולגולת ראשו משום היות שנים על גבי שנים של עמל הכרוך בנשיאת משקלם של חצאי העגלים שסחב על גבו במעין מנשא עשוי חבל שהיה מתוח לו על ראשו וקצהו מוחזק בידו ואשר השאירו חותם בל ימחה על ראשו. לימים, כשבגרתי, תמיד בראותי אותו נשקתי לו על ראשו תחילה, על חריץ זה שבראשו ולאחר מכן על ידו. לעתים חרש ובלא משים זלגה לה דמעה מעיניי לחלוחית חמה ואוהבת את האיש הזה, אבא שלי שייגע כה הרבה כדי להביא פת לחם לגוזליו.. יהיה זכרו ברוך.
אבי, שכבר בכניסה לרחוב קיבל אינפורמציה על שנדרסתי בתאונה, ומשגילה כי עודני בין החיים אמר בערך כך. אכן "המן" (כך נהג לכנותני על שום רעיונותיי בכל מה שפגשתי או שמעתי ותמיד היה לי מה לומר או לעשות), והוסיף "רק חתול בעל 7 נשמות ניצל מכל כך הרבה מכות, ואכן נחתו להן הרבה מכות על ראשי בימי חלדי ועוד ידובר בהן- אם יעלו מתהום הנשייה.
בינתיים ארזו לי הרגל עם חינה ומקלות ישרים ועם הרבה סמרטוטים (על גבס כנראה עוד לא שמעו) ומאז אני הבן המפונק של המשפחה והשכנים. אבי נהג לשאת אותי על כתפיו אחת לכמה ימים ולהביא אותי למערה (בית עלמין במקומותינו) שם הייתה זקנה אחת שישבה בפאתי המערה וטיפלה ברגלי עד שהחלמתי. אבי היה נוהג לתת לה מטבע בכל ביקור בו טיפלה ברגלי ולא פחות דברי מוסר.
בעת חוליי הילדים שבגטו היו מתגנבים לשאול עצה כיצד לנהוג או לעשות דבר מה. בדרך כלל נתתי פתרונות מהשרוול לדאגותיהם ככל שהתעוררו בליבם. בענייני משחקים בסביבונים ובסייסים ועוד כהנה, ובנוהג זה ממש, עשיתי כל חיי גם הבוגרים וכל מי שביקש עצה קיבל.
