עשר שנים עברו מאז נפילתו של סגן דוד-יעקב גרנית, וגם אחרי כל השנים, קשה לשכוח את הקצין הצעיר מעפרה, יפה הבלורית והטוהר, שנחבא אל הכלים אך ניחן בגבורה יוצאת דופן.
השנה: 1999. המקום: לבנון. כוח של סיירת צנחנים נכנס אל תוך עומק לבנון מצפון ל'קו האדום'. בראש הכוח עמד מפקד היחידה רס"ן איתן בלחסן, מאחוריו היו סגן לירז טיטו, קצין הנדסה, וסגן דוד גרנית, מפק"צ (מפקד צוות). האזור אליו הגיע הכוח נקרא 'ג'בל קלעת ג'בור', אזור הררי, קר מאוד וסבוך. מטרת המבצע הייתה לפגוע במחבלי חיזבאללה בתוך בסיסי הפעולה שלהם. בהגיע הכוח לרכס ההר ירדו בלחסן וטיטו לבדוק את השטח שנמצא למטה, דרך נקיק צר ותלול. בדיוק אז נפתחה עליהם אש תופת. בלחסן נפגע מהאש ואחריו טיטו. ראשון המזנקים לעזרתם היה סגן דוד גרנית.
מבלי לחשוב פעמיים, זינק גרנית לבדו אל תוך הנקיק הצר והתחיל להשיב אש ולזרוק רימונים אל עבר המחבלים. הוא לקח את הפיקוד על הכוח וניסה לחלץ את הנפגעים כדי שלא ייפלו בידי חיזבאללה, עד שגם הוא נפגע מצרור יריות. עוד במהלך הקרב, בעודו פצוע, הספיק להסביר ללוחמים מה מצב הלחימה ופקד עליהם שיילכו לטפל בחייל נוסף שנפצע, מיכאל ברוכי, "שפציעתו קשה יותר". גרנית מת מפצעיו לאחר מכן. תוצאות הקרב היו קשות ביותר, מפקד היחידה, איתן בלחסן, סגן לירז טיטו וסגן דוד גרנית נהרגו בקרב העקוב מדם.
על אומץ ליבו ותעוזתו של דוד בקרב, הוענק למשפחתו צל"ש. "הנני לשבח את סגן דוד גרנית ז"ל על גילוי אומץ לב נדיר, חתירה למגע עם האויב בצורה הנחושה ביותר, מנהיגות ודוגמא אישית רעות וקור רוח", נכתב על-ידי אלוף פיקוד הצפון דאז והרמטכ"ל דהיום, גבי אשכנזי.
אחת מהסיבות לספר בשבחם של צדיקים, על-פי הרב קוק, היא הפגישה עם אוויר הפסגות של אותם אנשים יחידים שבחרו לחיות את חייהם מתוך הגודל המצוי בהם. הפגישה איתם, אומר הרב קוק, מרוממת ומגדלת את כוחות הרצון. כך גם הפגישה עם דמותו המופתית של דוד גרנית, משאירה חותם של רוממות והדר אבל יחד עם זאת גם פשטות וענווה. במלאת עשר שנים לנפילתו של דוד ביקשנו להיפגש מחדש עם דמותו.
נוף ילדות, עפרה
מאז ילדותם, אי-אפשר היה להבדיל בין שני התאומים דוד וישי לבית משפחת גרנית. הם היו זהים לחלוטין. כדי להקל על אנשים הם היו מזדהים לפני השיחה "מדבר ישי", "מדבר דוד". הפתרון הקל היה לקרוא לכל אחד מהם "דוד-ישי". "אי-אפשר היה להבדיל ביניהם, לא במראה ולא בקול, וכשהם היו ישנים בלילה הם היו זזים באותו אופן", מספר מנחם גרנית, האבא. "פעם אחת דוד הקטן הלך לגן עם חולצה של ישי, מה שגרם לכל העולם לקרוא לו ישי. פתאום אני רואה אותו עומד מול הראי ואומר: 'אני דוד אני דוד אני דוד' כדי לשכנע את עצמו שהוא באמת דוד. עד כדי כך הם היו זהים", נזכר מנחם וצוחק.
משפחת גרנית היא משפחה מושרשת ונטועה עמוק בארץ ישראל. הם היו מהגרעין הראשון של עפרה, "המשפחה התשיעית", אומרת נעמה, האמא, בגאווה. מנחם, מלבד עיסוקו כאיש מחשבים ויזם, פעל רבות לשגשוגה של עפרה מבחינה כלכלית ועסקית. נעמה, אשתו, אחות, ירושלמית במקור, אביה היה ממגיניה ומגיבוריה של ירושלים, לוחם ההגנה יעקב-דוד שמידע שנלחם והציל לבדו את שכונת 'בית וגן' בירושלים. דוד קרוי על שמו.
עוד מילדות התגלה דוד כעצמאי שלא מפחד מהתמודדויות ומקשיים. בגלל קושי הזיהוי בין התאומים, המורים בעפרה היו בטוחים שהם מעתיקים אחד מהשני, גם כאשר היו יושבים רחוקים אחד מהשני. הדבר הזה נמאס לדוד והוא החליט לעבור ללמוד מחוץ לעפרה, ב'כפר הרואה'. המעבר לא היה פשוט, לדוד עדיין לא היה בר-מצווה והנה הוא עוזב את הבית לגור בפנימייה וחוזר הביתה רק בסופי שבוע. מנחם לא יכל לראות את הבן הקטן שלו הולך עם תרמיל שיותר גדול ממנו. אבל דוד, איתן בדעתו, החליט שהוא לומד בחוץ וכך היה.
לא 'מורעל' צבא
אחרי השמינית הלך דוד ללמוד במכינה בעלי, אחד המקומות שהשפיעו רבות על עיצוב אישיותו. הוא לא היה מה"מורעלים" על הצבא, מה שלא מנע ממנו לעבור את הגיבוש לסיירת מטכ"ל - שם חשב לעשות שירות משמעותי ולחזור אחרי שלוש שנים ל"אזרחות המשעממת", כדבריו. ואז התקשרו אליו מחיל האוויר. "בוא תעשה צ'קים (מבחני טיס)" אמרה המזכירה, "אם תעבור - מה טוב, אם לא, לך לסיירת". בסוף הוא השתכנע.
מנחם לא הבין מה הבן שלו מחפש בשמים, הרי הבחור מחובר לקרקע מלידה. היה לו כישרון ניווט בלתי רגיל והוא היה מטייל המון, בייחוד במדבר האהוב עליו כל כך. "בטיסות איתו", מספר מנחם, טייס בפני עצמו, "הוא לא כל כך מצא את עצמו, אחרי כל טיסה הוא היה מתיישב על הקרקע לחזור לפוקוס, הוא היה איש של אדמה".
אבל דוד הצליח להפתיע את כולם. הוא עבר צ'ק ראשון ואחר כך צ'ק שני ועוד טיסה ועוד טיסה והנה כבר שנה עברה ודוד נראה כחול מתמיד. אלא שבסופו של דבר חששותיו של מנחם התאמתו, הבחור באמת היה מחובר לקרקע הרבה יותר מאשר לשמים. התוצאות שלו בניווטים בחיל האוויר היו מרשימות ביותר, אבל הטיסות הרבה פחות. אחרי שנה וארבעה חודשים הוא נפל מטיס.
עכשיו התחילה המלחמה על דוד בין החילות. חיל האוויר לא רצה לוותר עליו, הרי בכל זאת מדובר בחייל שלא משחררים כל כך מהר. מצד שני, מסיירת צנחנים ארגנו לו ריאיון עם אחד ממפקדי הסיירת, דמות מיוחדת במינה שתשפיע רבות על דוד, ערן שמיר ז"ל. שמיר הבין מיד את הפוטנציאל שעומד מולו, והוא ממש לא התכוון לוותר לחיל האוויר עליו. דוד נשאר עם ערן שמיר.
מורה דרך: ערן שמיר ז"ל
ערן שמיר היה אישיות מרשימה ביותר, מהמפקדים הטובים ביותר בסיירת, ודוד הצטרף לצוות שלו. אבל לדוד הייתה בעיה, הצוות של ערן היה כבר שנה ביחד, אוכלים-ישנים-נלחמים יחד כבר הרבה מאוד זמן, והנה מגיע לו בחור חדש מחיל האוויר שלמד בכיתות ממוזגות ולא בדיוק רץ על הגבעות. הם קראו לו - "האיש עם המדים המגוהצים", "החלבי", ונתנו לו את ההרגשה שחי"רניקים זה צבא אחר לגמרי. עד שהם היו בניווט לילה והתברברו בתוך השטח וכמעט נגמר להם הזמן. אז לקח דוד את המפה, התבונן בה וקרא: "בריצה אחריי!", והם רצו אחריו. תוך זמן קצר הוא הפך להיות נווט-חוד ביחידה והצליח להיכנס במהירות אל תוך החבורה הסגורה. בנוסף, האישיות הענוותנית שלו, נטולת כל סממן של יהירות ושחצנות, הצליחו למוסס את החומות של החי"רניקים הוותיקים.
עם הזמן, החברות בינו לבין שמיר התהדקה. שמיר רצה שדוד ייצא לקצונה, אך הוא סירב. הוא רצה לשרת שלוש שנים ולחזור לאזרחות. בינתיים, שמיר כבר נהיה סמ"פ בפלוגה אבל עדיין לא ויתר על דוד. ביום שבת אחד הוא פגש אותו בבית הכנסת בעפרה ושוב הפציר בו לצאת לקצונה, אך דוד בשלו. באותו השבוע נהרג ערן שמיר בהיתקלות עם חוליית חיזבאללה. השבר ביחידה היה גדול, שמיר היה דמות נערצת עבור כל הלוחמים. היה בו שילוב מיוחד של אהבת הארץ והטבע ומוכנות למסירות נפש למען העם והארץ, תכונות שגרמו לו ולדוד להתקרב אחד לשני. בהלוויה, מי שספד לשמיר מהיחידה היה דוד, למרות שהיה רק חייל במסלול ושמיר היה סמ"פ בסיירת.
אחרי מותו של ערן, החל דוד לבקר את הדסי, אימו. הוא לא החמיץ הזדמנות לבקר אותה ובכל מוצ"ש, כאשר היה חוזר מהצבא הגיע לשם. דוד הפך לבן בית בבית משפחת שמיר.
"לא הגיוני שיקרה לי משהו"
אחרי מסכת איומים והפצרות ועקב מחסור קשה בקצינים ביחידה, החליט דוד לצאת לקורס קצינים ולהמשיך את המורשת של שמיר. ערב יציאתו לקורס כתב דוד: "רק לפני שבוע ערן נהרג, ומאז הוא לא יצא לי מהראש לשנייה. הוא כל כך רצה שאני אצא לקורס, אם הוא היה חי עכשיו הוא בטח היה שמח. כל הזמן אני מדמיין שהמסלול שלי יהיה כמו של ערן. קורס קצינים, מפק"צ, תפקיד ביחידה, סמ"פ... לא יודע למה בכלל לא אכפת לי, אני לא מפחד לגמור כמוהו, כאילו שאם היו אומרים לי שזה יקרה גם לי, לא הייתי משנה את דרכי במילימטר, הייתי ממשיך בדרך הזאת כי אני יודע שזו הדרך הנכונה וכך צריך לעשות ואין שום דבר אחר. במחשבה שנייה, לא הגיוני שיקרה לי משהו, פשוט לא הגיוני. בע"ה אני אגמור את הצבא ואתחיל את החיים המשעממים באזרחות. אפילו חשבתי היום שלילד הראשון שלי אני אקרא ערן".
דוד חזר לסיירת ועם הזמן החלו הכניסות התכופות ללבנון. דוד הפך להיות מרכיב משמעותי בחדירות לשטח האויב. יכולת ההתמצאות שלו בשטח, המקצועיות והמנהיגות השקטה שלו הפכו אותו לצלע מרכזית בסיירת. אי-אפשר היה לצאת לפעולה בלעדיו. פעם אחת מנחם אביו התקשר למפקד היחידה, בלחסן, כדי לשחרר את דוד מפעולה. דוד, כמובן לא ידע. היה זה כאשר משפחת גרנית ארגנה את טיול הסקי שלה בחו"ל, הכרטיסים כבר נקנו והשיחות עם כל הגורמים בצבא כבר סודרו. עד שכמה ימים לפני הטיסה מתקשר דוד ואומר לאביו שהוא לא יכול לטוס כי יש פעולה בלבנון. "אמרתי לעצמי", משחזר מנחם, "מה, נגמרו הקצינים בצבא? התקשרתי לבלחסן, חיכיתי על הקו במשך שעות ובסוף תפסתי אותו. אמרתי לו שאני רוצה שישחררו את הבן שלי לחופשה, הרי יש עוד קצינים בצבא! הייתה דקה של שתיקה, ואז בלחסן אמר: 'אני אענה לך ב-3 חלקים: 1. אני לא יוצא בלי דוד לשום מבצע. 2. מטבע הדברים אתם לא יודעים מה יש לכם בבית. 3. עכשיו 12:30 בלילה, שיהיה לך לילה טוב!' וניתק". מנחם נשאר עם הטלפון ביד. אי-אפשר היה לוותר על דוד.
לאותה חופשת סקי יצאה המשפחה בלעדיו, אך לחופשת הסקי הבאה, הצליח דוד להשתחרר. הייתה זו החופשה האחרונה שלו עם הוריו. מספר ימים לאחר מכן הגיע אותו לילה מר ונמהר. מדינת ישראל כולה בכתה על אובדנם של טובי בחוריה.
חייליו-פקודיו סיפרו על קצין למופת שלא היה עושה 'רוח וצלצולים' מהמעמד החשוב שלו ביחידה. "הוא לא היה לובש מדים" מספרת אמו נעמה, "כשהוא היה מגיע לעלי הוא היה מוריד את המדים. גם כאשר אבא שלו ביקש ממנו לבקר את אחיו שלומד ב'כפר הרואה' הוא לא היה מוכן לבוא עם מדים, בבית הוא לא היה מדבר על הצבא ומה הוא עושה ביחידה. הוא היה מגיע עם חיוך גדול ומספר שהכל בסדר ויוצא לטייל".
הרב סדן ספד בהלוויה על "האדמוני יפה העיניים, מעדן עצמך כתולעת בבית המדרש ומקשה עצמך כעץ לעמוד בסטנדרטים הגבוהים שהעמדת לך בצבא". מנחם מספר שלדוד היו תוכנות נהדרות: מנהיגות, אומץ לב, חוכמה, תבונה עוצמה פיזית ורוחנית, "אבל הגדולה שלו היא שהוא אף פעם לא עשה עניין מזה. הכל אצלו היה בענווה ובצניעות".
שלא יישנו דקה פחות
במהלך ה'שבעה' נכנס לבית גרנית יהודי עם זקן והתיישב בפינה, מנחם ניגש אליו לדבר איתו. "שמי אביחי רונצקי" אמר לו ומיד הוציא מחברת מהתיק. "זה ספר חדש שאני כותב על שאלות ותשובות בצבא". רונצקי, הרב הצבאי הראשי, פגש את דוד כאשר היה ראש המכינה ביתיר. סיירת צנחנים עשו אז ניווטים באזור והם התמקמו באזור המכינה. בבוקר נכנס דוד לבית הכנסת כדי להתפלל, הוא הוציא את התפילין ולפני שהתחיל לברך עליהם נכנסו זוג חיילים מהניווט הלילי. דוד הוריד את התפילין והלך אליהם. כשחזר להניח תפילין הגיע הזוג השני ושוב פעם דוד יצא מבית הכנסת כדי לתחקר את צמד החיילים. הריטואל הזה נמשך במשך יותר משעה עם שאר החיילים בצוות.
הרב רונצקי שהיה בבית כנסת באותו הזמן אמר לו שיעזוב לרגע את החיילים שלו בצד ויילך להתפלל. אך דוד אמר לו שהוא לא מעלה בדעתו שהחיילים שלו יישנו דקה פחות בגלל שהמפקד שלהם רצה להתפלל.
לימים, כשהרב רונצקי הוציא את ספרו "כחיצים ביד גיבור" הוא כתב על השאלה האם מותר למפקד לעכב חיילים משינה כדי להתפלל. דוד עצמו מעולם לא התפלל על חשבון "זמן הצבא" הוא תמיד קם לפני הזמן כדי להתפלל.
תקצר היריעה מלספר את כל שבחיו סגן דוד גרנית, כי רבים הם. המורשת שלו כפי שידע להעביר אותה לפקודיו הייתה מורכבת מאהבת האדם והארץ ומחיבור ללא תנאים לעם ישראל ולתורת ישראל, והיא נלמדת בבתי ספר, בתנועות נוער ובצה"ל.
נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר 
