שנהיה לראש

החגים בפתח ועם ישראל כולו מתגייס למשימה הלאומית של הצטיידות במזון לימי הרעב הממשמשים ובאים. כל חג הוא משימה בפני עצמה, ורצף של חגים, בייחוד כזה של צום, דורש היערכות מיוחדת. העגלות עמוסות יותר ושורה של בעלים עצובי מבט המשתרכים אחרי נשותיהם הוא מחזה זמין.

העגלות, יש לציין, מלאות בעיקר בפריטים שהיו במבצע, לא בהכרח שייעשה בהם שימוש, אבל במבצע כמו במבצע, הכל כמעט חינם וחבל.

זה הזמן להודיע רשמית, אפילו מטעם גורמים לאומיים, לא חלילה מטעם רשתות המזון, רשתות המזון נפתחות במוצאי החג ובין החגים. לאלו שתדהמה אחזה אותם, אני מוסיף שבזמנים אלו ממש, עדיין ניתן לערוך קניות. לאחר הגילוי המרעיש, אני פונה בפנייה אישית לאישה הדואגת שאין חובה לרוקן את המדפים ולגרום לבעלך לבעיות גב.

מוזרה יותר, היא העובדה שיש כל כך הרבה קניות אצל הזוגות הצעירים למרות שהם מתארחים אצל אחרים, ולא מעיזים להזמין מישהו אליהם שמא יתרגלו. הסטטיסטיקה מראה שזוג ממוצע לא יעשה חג אצלם בבית, לפחות עד שילדיהם יתחתנו. אז למי בדיוק הקניות? ולמה כל זוג צעיר טורח לספר שזה ממש קשה בחגים. הרי הסיפור היחידי שלהם הוא לבחור בין פרחים לאגרטל, שזה אם נודה הרבה יותר זול ודורש הרבה פחות נשימת אדי שום ועוף.

וכמי שחשובה לו איכות הסביבה, תיאמתי כי ביום הקניות גם אגיע עם שקית נוספת מלאה בבקבוקי שתייה ריקים כמחווה לשמירת איכות הסביבה, והגעתי לחנות המזון הקרובה. מבטיה המרחמים של הקופאית הבהירו לי שאדם רגיל שאינו במצוקה אינו אוסף בקבוקים. גם העובדה שהיו שם מכונות כאלו מיוחדות, הן עבדו כ"כ לאט עד שהן קלטו משהו, מה שרק הסב יותר מבטים לעברי.

החלטתי לנטוש את התור המעציב שם וללכת לקניות. האמת נראה לי שיש אחד כזה בכל הרשתות שתפקידו בחנות הוא לשנות את סדר המדפים. מדי שבוע לאחר שהוא מוודא שהלקוחות זוכרים היטב היכן כל דבר נמצא, הוא משנה את מיקום המוצרים. שיווקית יש בזה גם סוג של חדשנות וגם העובדה שעד שהלקוח ימצא את המוצר שלו, הוא יעבור דרך הרבה מוצרים אחרים, ואולי יקנה גם כמה דברים שלא תכנן.

בדרך אני נתקל בעוד עמדה של מוצרים במשקל שהפכו בעל-כורחם לעמדות טעימה, לוקחים כמה שקדים ואגוזים מעמדת הפירות היבשים חמוצים וקצת בגט והנה הסתדרת גם בקניות וגם אכלת ארוחת ערב.

הקניות מתארכות ואני מחליט לנקוט בעמדה יותר רצינית - צד אחד יסיים את הקניות וצד שני כבר יעמוד בתור. התורים הארוכים מגיעים כבר למדפים והם כבר מזמן לא ישרים, להוסיף שיש כאלו שהשאירו עגלה והמשיכו לקניות...

אך סוף כל סוף אני מגיע לקופאית. פעם היו הקופאיות צריכות להקליד את מספר המוצר, מה שנתן לך זמן לארוז את המוצר, אבל בעידן הסורק אתה מוצא עצמך נתון למתקפה של מוצרים שעפים אליך בקצב מסחרר, שלצידך נמצא הלקוח הקודם שעדיין אורז את עצמו. טרם בדקת מה קורה, אתה כבר נדרש להתנצל שיש לך תווים לקנייה כאילו שזה לא שווה כסף, וכבר הקופאית רצה לקופה הראשית לבירור ואתה נדון למבטים צולבים של הלקוחות הממהרים.

וכשהיא שבה אתה נדון לשאלות צולבות: האם תרצה שוקולד במבצע? חלב? מכסחת דשא? שטיח? ולאחר שאתה מצליח לעמוד בזה בעוז ובגבורה, ישנה השאלה שאין מי שעומד מולה: האם תרצה לתרום? אתה מנסה להסביר שאתה היית כאן אתמול וכבר תרמת, אבל מבטיה המאשימים של הקופאית גורמים לך לומר כן בחולשה. בקול חגיגי מודיעה לך הקופאית שכיוון שרכשת בסכום כ"כ גבוה מגיעה לך מתנה - בקבוק קולה. מאושר, אתה פונה לקופה הראשית, ממתין שעה ארוכה ומתבשר שבדיוק הרגע נגמרו המתנות. עייף ויגע אני יוצא אל החופש, כלומר הדלת הראשית, אוויר קר מכה בפניי, עוד יום קניות נגמר. מחר חוזרים שוב - יש מבצע.

שנה טובה ומתוקה.