החלטתי להיות שם בשביל הילדים. למרות שהם לא שלי והכל. למרות שאני לא חייב לו כלום. למה החלטתי? לא יודע. הוא מת וזה נראה היה לי הדבר הנכון לעשות. בפעם הראשונה שבאתי לבקר אותם, לא היה לי על מה לדבר איתם. נראה לי שגם היא לא הבינה מה אני עושה שם. אבל היא הייתה שרויה באבל וגם מבולבלת והרגע יצאה מהשבעה. אז היא השאירה אותי לבד איתם בסלון ועלתה למעלה. אולי כדי להיות יותר קרובה אליו.
ישבתי על הספה ושתקתי. הרגשתי כמו בדייט ראשון. לחץ. אם אני לא אדבר עכשיו, אני אשאיר רושם ראשוני חרא ואת זה יהיה לי קשה מאוד למחוק בעתיד.
עתיד. זה ממש הצחיק אותי. לא יכולתי להתאפק, הרי איזה עתיד יש לילדים שחוו טראומה כל כך קשה בגיל כה צעיר. התחלתי לצחוק ללא שליטה, צחוק משוגע, כזה בו העיניים כמעט ויוצאות מהחורים. כמו של הרעים בסרטים. הילדים שישבו על השטיח הסתכלו אלי מלמטה. היה ברור שרגשותיהם נעו בין קצת פחד לקצת הערכה כלפיי. אני יודע את זה לפי הצורה שהעיניים שלהם ניצנצו והיה בהן ברק. הניצנוץ היה מזה שהם היו על סף בכי והברק היה מהערכה עצומה לאיש שלא בוכה שאבא שלהם מת - ואפילו יכול לצחוק על כך.
הילדים היו חמודים. הם עשו כל מה שאמרתי להם. לימדתי אותם מה זה אומר להסתדר בשלשות ובגלל שהם היו שלושה, היה לנו נוח לשחק במשחק הזה. אמרתי להם שכשאבא שלהם היה בצבא הוא שיחק במשחק הזה כל הזמן.
עבר שבוע והגעתי שוב. מאוד הופתעתי כשהיא פתחה לי את הדלת. היא הייתה מאופרת ולבושה יפה, כאילו שהיא לא התאלמנה מעולם. היא אמרה שאני אוכל להפגש עם הילדים היום אבל ביקשה שזאת תיהיה הפעם האחרונה: "מאז הפעם האחרונה שבאת הילדים הילדים השתגעו לי", "ובכלל, מה לבנאדם בגילך ולילדים קטנים?". כמובן שלא עניתי, אני לא חייב לאף אחד כלום ובטח שלא לה. באתי לעשות מצווה. נכנסתי לסלון והילדים כבר היו שם. אמא שלהם כבר יצאה מהבית.
הילדים הסתדרו בשלשה, אפילו לא ביקשתי מהם, כנראה שזה גרם להם להרגיש קרובים יותר לאבא. אותי זה לא עיניין, אני באתי מסיבותיי שלי. בטוח שלא הגעתי בשביל ללמד אותם לעמוד בשלשות, אני לא צה"ל ואני גם לא רוצה להיות. החלטתי להאכיל אותם. שמתי 2 קערות על הריצפה, באחת מים טריים ובשנייה אוכל. כשאחד מהם עזר אומץ וניגש לאכול, ליטפתי אותו בראשו. חשוב לתת לילד חיזוק חיובי וחשוב עוד יותר לעודד גם את השאר לאכול ולשתות.
כשהיא חזרה, הם כבר היו על ארבע. היא צרחה עלי להסתלק להם מהבית ושהיא תזמין משטרה. ידעתי שהיא לא תעשה את זה. לא אחרי מה שקרה. אמרתי לה שאני עושה מצווה, שאני הולך לגדל לה את הילדים. אמרתי את זה ממש בשקט והיא כמעט לא שמעה אותי מרוב הצרחות של עצמה. היא התחילה לבכות וטענה שהיא תגדל לבד את הילדים שלה. לבד. נקרעתי מצחוק. לא רציתי להעליב אותה, אבל זה היה צחוק אמיתי שבא מהלב. צחוק כזה אי אפשר לעצור, לגדל 3 ילדים לבד, אם חד-הורית, איזה ילדים היא מצפה שהם יצאו? הרגה אותי מצחוק.
אנשים מפחדים כשאני צוחק. גם היא פחדה. היא ביקשה שוב שאלך, אז הלכתי. בדרך הביתה חשבתי על החברים שלי או יותר נכון על החוסר בחברים שיש לי. כל כך חבל שהוא מת. אני מתגעגע אליו בטירוף. רציתי לעשות מצווה ולהשגיח לו על הילדים וגם זה לא הלך. תמיד אמרתי לו שהיא היסטרית. בפעם הראשונה שהם נפרדו, שעוד כולם אמרו לו שהם עוד יחזרו ושיהיה בסדר, אני יעצתי לו לברוח. כמה שיותר רחוק וכמה שיותר מהר. הוא שתק והקשיב לי, לא התווכח. אבל מה? בסוף חזר אליה כמו טאטאלה. מי יודע, אם היה בורח אולי עוד היה בחיים.
